חיים הזז

סופר ישראלי

חיים הַזַז[1] (כ"ט באלול תרנ"ח (ערב ראש השנה), 16 בספטמבר 1898, סידורובִיצ'י, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ' באדר ב' תשל"ג, 24 במרץ 1973, ירושלים) היה סופר ומחזאי עברי, איש רוח והגות מהבולטים בדורו ומנהיג תרבותי. חתנו הראשון של פרס ישראל לספרות.

חיים הזז
חיים הזז
חיים הזז
לידה 16 בספטמבר 1898
סידורוביצ'י, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 במרץ 1973 (בגיל 74)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יוכבד בת-מרים (196124 במרץ 1973)
אביבה הזז עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום Jewish people of Ukraine עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חדר העבודה של חיים הזז בדירתו בירושלים
ערב הבכורה של הצגת "בקץ הימים" בתיאטרון ירושלים, 2 באוקטובר 1972. מימין לשמאל: חיים הזז, מיכל בת-אדם, אביבה הזז, ראש הממשלה גולדה מאיר, דוד לוין (במאי ההצגה) ומנהל תיאטרון הבימה דאז, גבריאל צפרוני.

ביוגרפיהעריכה

עד עלייתו לארץ ישראלעריכה

חיים הזז נולד לצביה ולאריה הזז בכפר סידורובִיצ'י, באזור קייב (כיום אוקראינה). אמו מתה כשהיה בן שש, והוא גדל בבית סבתו מצד אביו, שם התחנך על פי המסורת היהודית.

בהיותו בן 16, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא עבר ללמוד לימודים כלליים בקייב, בחרקוב ובמוסקבה. בגיל 23 (1921) שהה כשנה וחצי בקרב חלוצים ציונים שעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל בקונסטנטינופול, ולימד אותם עברית. משם עבר לפריז, שם חיבר הזז את יצירותיו הראשונות: שלושה סיפורים על אודות המהפכה הרוסית, שהתפרסמו בכתב העת "התקופה", וכן את הפואמה "חתן דמים", שתורגמה לאנגלית בידי ישראל מאיר לסק וזכתה לתשבחות מפי ט. ס. אליוט.

בקיץ 1928 ביקר בברלין, שם היה עד לצמיחת התנועה הנאצית וחש באסון הממשמש ובא, ושם הגה את הרעיון לכתיבת מחזהו בקץ הימים. מחזה זה נכתב רק אחר כך, בהיותו בארץ ישראל, וראה אור ב-1933.

בין השנים 1926 ל-1929 היה הזז בן זוגה של המשוררת יוכבד בת-מרים. בנם היחיד, נחום (זוזיק) הזז (1928–1948), נפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת תש"ח.


 
כתב ידו של חיים הזז

לאחר עלייתו לארץ ישראלעריכה

באביב 1931 הזז עלה ארצה ולאחר חודשים אחדים השתקע בירושלים. במשך שנות השלושים והארבעים הוא נדד בין שכונות ירושלים השונות. כך התוודע מקרוב אל עדות ישראל השונות, ובייחוד אל בני תימן שחי בתוכם. בהשראתה של אותה תקופה מסעירה, הוא כתב את שני הרומנים הגדולים מחיי התימנים, 'היושבת בגנים' ו'יעיש'. לאורך שנות השלושים והארבעים, הזז פרסם את סיפוריו בעיקר במוספים הספרותיים של העיתונים "דבר" ו"הארץ" וכן בכתב העת של אגודת הסופרים, "מאזנים". בשנת 1942 ראה אור בהוצאת עם עובד קובץ סיפוריו של הזז 'ריחיים שבורים', ספר הפרוזה הראשון שנדפס בהוצאה זו, בהזמנתו של ברל כצנלסון. הספר 'ריחיים שבורים' זכה באותה שנה בפרס ביאליק לספרות יפה (יחד עם שאול טשרניחובסקי).

בשנת 1950 ראתה אור מהדורה מחודשת של המחזה 'בקץ הימים' ובאותה שנה הוא הועלה בפעם הראשונה על ידי תיאטרון הבימה, בבימויו של שמעון פינקל ובכיכובם של יהושע ברטונוב, אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין. הפקה שנייה של המחזה הועלתה על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1972, בבימויו של דוד לוין.

בשנת 1954 כתב הזז את מגילת היסוד של יד ושם, לבקשתו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי. המגילה הוקראה בטקס החגיגי שנערך בירושלים, עם הנחת אבן הפינה לאתר הזיכרון הלאומי לשואה. בשנת 1958 פרסם הזז את קובץ סיפוריו 'חגורת מזלות'. הסיפור "אופק נטוי", הפותח קובץ זה, נכתב בעקבות רשמיו משהייתו בחבל לכיש ומגוריו הזמניים במושבי העולים. בוועידה של אגודת הסופרים העברים שנערכה בשנת 1962 נשא את הזז את נאומו "הסופר והמציאות", שבו הטיח ביקורת קשה על דמותה הרוחנית של מדינת ישראל. הנאום עורר פולמוס גדול והביא, בין היתר, לדו-שיח פומבי בין חיים הזז לבין ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. תמצית של הדיון ביניהם נדפסה מאוחר יותר בחוברת: דו-שיח על המדינה והספרות.

ביום השלישי למלחמת ששת הימים, הזז התבקש על ידי ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, לחבר את המנשר על איחוד ירושלים ושחרורה. המנשר הוקרא בטקס קצר שנערך באולם העירייה, שעות אחדות לאחר שהמערכה על ירושלים הוכרעה. שנתיים מאוחר יותר, הוענקה להזז אזרחות כבוד של ירושלים לכל ימי חייו. נאומיו של הזז והופעותיו הפומביות ערב המלחמה ולאחריה, היו בעלי השפעה רבה על הלך הרוח בציבור הישראלי.

בשנת 1968 ראתה אור בהוצאת עם עובד המהדורה המתוקנת של כל כתבי חיים הזז, ב-12 כרכים. במשך למעלה משנתיים ערך הזז את כתביו, קיצץ ושינה, הרחיב ותיקן, וביקש להביא לפני הקורא העברי את יצירתו כשהיא נקייה מפגמים ומותאמת לרוח הזמן. במהדורה זו הזז ראה את אחת מפסגות יצירתו. יחד עם זאת, חוקרי ספרות אחדים ביקרו את עריכת הכתבים וסברו שהזז שגה במקרים מסוימים כשהחליט לשנותם.

בשנת 1961 עבר הזז להתגורר בשכונת קוממיות (טלביה) בירושלים יחד עם רעייתו אביבה אביבה הזז, לה היה נשוי משנת 1951. בביתם שברחוב חובבי ציון 18 בירושלים, שוכנת מאז 1983 יד למורשת חיים הזז, המפעילה ארכיון ומוזיאון ספרותי. בחורף 2020 הועתק חדר העבודה שלו מדירתם אל משכנות שאננים, שם הוא מוצג לציבור הרחב, יחד עם ספרייתו העשירה וחפצי אמנות שונים מאוספיו.

חוג ידידיו של חיים הזז כלל אמנים רבים, ובהם סופרים דוגמת יצחק דב ברקוביץ' וזלמן שניאור, ציירים ובהם פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטימצקי ויוסל ברגנר וכן שחקני תיאטרון ובהם אהרן מסקין וחנה רובינא. הוא היה מקורב גם למשוררים וסופרים צעירים ממנו, ובהם זרבבל גלעד ואהרן אפלפלד ועודד אותם בצעדיהם הראשונים בעולם הספרות.[2] הזז הותיר אחריו עיזבון ספרותי גדול, הכולל כתבי יד שטרם ראו אור בדפוס. חמישה כרכים מן העיזבון ראו אור בעריכתה של אלמנתו, אביבה הזז. מאז פטירתה בשנת 2019, עריכת הכתבים והוצאתם לאור נעשית על ידי חברי עמותת יד למורשת חיים הזז, שבידיה מופקד כיום העיזבון.

רבות מיצירותיו של חיים הזז תורגמו לשפות שונות, ובהן סיפורו הנודע, "הדרשה" שתורגם לאנגלית, יידיש, ערבית, סינית, איטלקית, שוודית וגרמנית. תרגומו לצרפתית של הרומן 'בקולר אחד' זכה לשבחיו של נשיא צרפת, שארל דה גול.

חיים הזז נפטר באופן פתאומי בכ' באדר ב' תשל"ג 24 במרץ 1973, שבועות אחדים בלבד לאחר שראה אור קובץ סיפוריו האחרון, 'אבן שעות'. הוא נטמן בטקס ממלכתי בבית הקברות בהר הזיתים.

הזז היה ממייסדי האקדמיה ללשון העברית, וחבר כבוד בה משנת 1961. משנת 1970 ועד לפטירתו הוא כיהן כנשיא אגודת הסופרים העבריים, והיה חבר הנהלה במוסדות תרבות רבים בישראל.

הזז קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מהסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (המוסד העליון של התנועה הקונסרבטיבית), מדרופסי קולג' בפילדלפיה ומהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1942 ו-1970 הוא זכה בפרס ביאליק, ובשנת 1953 זכה בפרס ישראל לספרות עברית.[3]

על שמו נקראו בית הסופר בירושלים ורחובות בישראל.

השפעתועריכה

עקבות יצירתו של חיים הזז ניכרים בכתיבתם של סופרים ישראליים רבים, ובהם ס. יזהר ואהרן מגד.[4] יש חוקרים הטוענים שרבים מהיוצרים של התנועה הכנענית, הושפעו מספריו הראשונים של חיים הזז. ובמיוחד ספרו "חתן דמים", ספר הנסמך על התנ"ך אך הנכתב כולו בקולה של אישה (בידי סופר זכר) ואינו נאמן למונותאיזם כאידאולוגיה, שני חידושים בספרות העברית של אותה תקופה.[5]

יצירתועריכה

מוטיבים חוזרים ונשנים ביצירותיו הם מהפכות התרבות שעברו יהודים במקומותיהם השונים, פער הדורות, הכיסופים לגאולה ומשבר האכזבה מהם. יצירותיו של הזז יצאו באסופות שונות, במהדורות רבות, מבחרים למיניהם וכינוסים שונים, בעיקר בשביל מערכת החינוך.

ספריו:

  • בישוב של יער, רומן, תל אביב: הוצאת שטיבל, תר"ץ 1930.
  • ריחיים שבורים, סיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ב 1942.
  • היושבת בגנים, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ד 1944.
  • אבנים רותחות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תש"ו 1946 - בקובץ זה נכלל סיפורו הידוע "הדרשה".
  • יעיש, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ז-תשי"ב 1952-1947 - ארבעה כרכים.
  • בקץ הימים, מחזה בשלוש מערכות, תל אביב: עם עובד, תש"י 1950.
  • צל הפוך, תל אביב: עם עובד, תשט"ו 1955.
  • דלתות נחושת, סיפור, תל אביב: דבר, תשט"ז 1956.
  • חגורת מזלות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשי"ח 1958.
  • חתן דמים, ציורים: רות צרפתי, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ך 1960.
  • בקולר אחד, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1963 - סיפור המבוסס על דמויותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני
  • אבן שעות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ג 1973.
  • פעמון ורימון, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974.[6]
  • משפט הגאולה, (הביאה לדפוס: אביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977.
  • פרקי מהפכה, סיפורים, (הביאה לדפוס: אביבה הזז) תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1980
  • עשרה סיפורים: מבחר חדש, (ליקטו והביאו לדפוס: חיה הופמן ואביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988.
  • הדרשה וסיפורים נבחרים, תל אביב: דביר, תשנ"א 1991.
  • ימלא, רעננה: אבן חושן, תשס"ה 2005.
  • בצלן של מלכויות, תש"ע 2010.

לקריאה נוספתעריכה

על חיים הזז ויצירתו נדפסו מאות מאמרי בקורת, מסות, סקירות ועבודות אקדמיות. כאן מובאת רק רשימה חלקית. רשימות מלאות מובאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בידי דוברי העברית בברית המועצות נכתב השם גם בצורה חזס, ר' למשל: אגרות משה חיוג, בעריכת יהושע א. גלבוע, אוניברסיטת תל אביב תשמ"ג.
  2. ^ "שולחן לאחד", טקסט: אהרן אפלפלד, ציורים ורישומים: מאיר אפלפלד,
  3. ^ אליעזר שבייד, הזז, חיים, האנציקלופדיה העברית י"ג, עמ' 980-976
  4. ^ יזהר סמילנסקי, תזמורו של הטקסט בסיפורי הזז, חיים הזז: האיש ויצירתו, עמ' 50-35
  5. ^ בעקבות חתן דמים של חיים הזז - מאמרו של אלי אשד באתרו יקום תרבות
  6. ^ יהודית צוויק, האמנם חיים כפשוטם וכסתמם, דבר, 7 במרץ 1975


הקודם:
ש. שלום
פרס ביאליק
במשותף עם שאול טשרניחובסקי

1942
הבא:
אהרון קבק
הקודם:
אהרון ראובני
פרס ביאליק לספרות יפה
1970
הבא:
אמיר גלבע