חיים הזז

סופר ישראלי

חיים הַזַז[1] (כ"ט באלול תרנ"ח (ערב ראש השנה), 16 בספטמבר 1898, סידורובִיצ'י, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ' באדר ב' תשל"ג, 24 במרץ 1973, ירושלים) היה סופר ומחזאי עברי, איש רוח והגות, מהבולטים בדורו ומנהיג תרבותי. חתן פרס ישראל לספרות, הראשון.

חיים הזז
חיים הזז
חיים הזז
לידה 16 בספטמבר 1898
סידורוביצ'י, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 במרץ 1973 (בגיל 74)
ירושלים, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג יוכבד בת-מרים (196124 במרץ 1973)
אביבה הזז עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודים ילידי אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 24 במרץ 1973 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חדר העבודה של חיים הזז בדירתו בירושלים
ערב הבכורה של הצגת "בקץ הימים" בתיאטרון ירושלים, 2 באוקטובר 1972. מימין לשמאל: חיים הזז, מיכל בת-אדם, אביבה הזז, ראש הממשלה גולדה מאיר, דוד לוין (במאי ההצגה) ומנהל תיאטרון הבימה, גבריאל צפרוני.

ביוגרפיהעריכה

עד עלייתו לארץ ישראלעריכה

חיים הזז נולד לצביה ולאריה הזז בכפר סידורובִיצ'י, באזור קייב (כיום אוקראינה). אביו עבד כמפקח עבודה של כריית עצים, ולפיכך, המשפחה התגוררה בבקתה מבודדת ביער. חוויות ילדותו ונוף היער, שימשו את הזז לכתיבת אחת מיצירות המופת של הספרות העברית במאה ה-20, "ביישוב של יער". אמו מתה כשהיה בן שש, והוא גדל בבית סבתו מצד אביו, שם התחנך על פי המסורת היהודית. ב-1919, בפרעות בזמן מלחמת האזרחים באוקראינה, נרצחו בני משפחתו, מה שהשפיע על הרגשת בדידותו[2].

בגיל 16, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא עבר ללמוד לימודים כלליים בקייב, בחרקוב ובמוסקבה. בגיל 23 (1921) שהה כשנה וחצי בקרב חלוצים ציונים שעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל בקונסטנטינופול, ולימד אותם עברית. משם עבר לפריז, שם חיבר הזז את יצירותיו הראשונות: שלושה סיפורים על אודות המהפכה הרוסית, שהתפרסמו בכתב העת "התקופה", וכן את הפואמה "חתן דמים", שתורגמה לאנגלית בידי ישראל מאיר לסק וזכתה לתשבחות מפי ט. ס. אליוט. בעת הזו נתמך על ידי הסוחר והנדבן אברהם שטיבל[2].

בקיץ 1928, ביקר בברלין, שם היה עד לצמיחת התנועה הנאצית, חש באסון הממשמש ובא, ושם הגה את הרעיון לכתיבת מחזהו בקץ הימים. מחזה זה נכתב רק אחר כך, בהיותו בארץ ישראל, וראה אור ב-1933.

 
כתב ידו של חיים הזז

לאחר עלייתו לארץ ישראלעריכה

באביב 1931, הזז עלה ארצה, ולאחר חודשים אחדים השתקע בירושלים. במשך שנות השלושים והארבעים, נדד בין שכונות ירושלים השונות. כך התוודע מקרוב אל עדות ישראל השונות, ובייחוד אל בני תימן, שחי בתוכם. בהשראתה של אותה תקופה מסעירה, הוא כתב את שני הרומנים הגדולים מחיי התימנים, 'היושבת בגנים' ו'יעיש'. לאורך שנות השלושים והארבעים, הזז פרסם את סיפוריו בעיקר במוספים הספרותיים של העיתונים "דבר" ו"הארץ" וכן בכתב העת של אגודת הסופרים, "מאזנים". בשנת 1942 ראה אור בהוצאת עם עובד קובץ סיפוריו של הזז 'ריחיים שבורים', ספר הפרוזה הראשון שנדפס בהוצאה זו, בהזמנתו של ברל כצנלסון.

בשנת 1948, נפל בנו היחיד, נחום (זוזיק) הזז (1928–1948), בקרב.

בשנת 1950, ראתה אור מהדורה מחודשת של המחזה 'בקץ הימים' ובאותה שנה הוא הועלה בפעם הראשונה על ידי תיאטרון הבימה, בבימויו של שמעון פינקל ובכיכובם של יהושע ברטונוב, אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין. הפקה שנייה של המחזה הועלתה על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1972, בבימויו של דוד לוין.

בשנת 1958, פרסם הזז את קובץ סיפוריו 'חגורת מזלות'. הסיפור "אופק נטוי", הפותח קובץ זה, נכתב בעקבות רשמיו משהייתו בחבל לכיש ומגוריו הזמניים במושבי העולים. בוועידה של אגודת הסופרים העברים שנערכה בשנת 1962, נשא את הזז את נאומו "הסופר והמציאות", שבו הטיח ביקורת קשה על דמותה הרוחנית של מדינת ישראל. הנאום עורר פולמוס גדול והביא, בין היתר, לדו-שיח פומבי בין חיים הזז לבין ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. תמצית של הדיון ביניהם נדפסה מאוחר יותר בחוברת: דו-שיח על המדינה והספרות.

ב-1967, חבר את המנשר על איחוד ירושלים ושחרורה. נאומיו של הזז והופעותיו הפומביות ערב המלחמה ולאחריה, היו בעלי השפעה רבה על הלך הרוח בציבור הישראלי. באותה שנה אף חתם על מנשר הייסוד של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" והיה חבר בתנועה זו.

בשנת 1968, ראתה אור בהוצאת עם עובד המהדורה המתוקנת של כל כתבי חיים הזז, ב-12 כרכים. במשך למעלה משנתיים ערך הזז את כתביו, קיצץ ושינה, הרחיב ותיקן, וביקש להביא לפני הקורא העברי את יצירתו, כשהיא נקייה מפגמים ומותאמת לרוח הזמן. במהדורה זו, ראה הזז את אחת מפסגות יצירתו. עם זאת, חוקרי ספרות אחדים ביקרו את עריכת הכתבים, וסברו שהזז שגה במקרים מסוימים כשהחליט לשנותם.

משנת 1970 ועד לפטירתו הוא כיהן כנשיא אגודת הסופרים העבריים, והיה חבר הנהלה במוסדות תרבות רבים בישראל.

עזבונועריכה

בביתם שברחוב חובבי ציון 18 בירושלים, שוכנת מאז 1983 יד למורשת חיים הזז, המפעילה ארכיון ומוזיאון ספרותי. בחורף 2020, הועתק חדר העבודה שלו מדירתם אל משכנות שאננים, שם הוא מוצג לציבור הרחב, יחד עם ספרייתו העשירה וחפצי אמנות שונים מאוספיו.

חמש שנים לפני מותו, הפקיד הזז בכספת בנק לאומי בירושלים את יצירותיו שלא פורסמו ואת צוואתו, בה דרש להשמיד את רוב כתבי היד, ולתת לאשתו אביבה להחליט בנושא.[2]

הזז הותיר אחריו עיזבון ספרותי גדול, הכולל כתבי יד שטרם ראו אור בדפוס. חמישה כרכים מן העיזבון ראו אור בעריכתה של אלמנתו, אביבה הזז. מאז פטירתה בשנת 2019, עריכת הכתבים והוצאתם לאור נעשית על ידי חברי עמותת יד למורשת חיים הזז, שבידיה מופקד כיום העיזבון.

רבות מיצירותיו של חיים הזז תורגמו לשפות שונות, ובהן סיפורו הנודע, "הדרשה" שתורגם לאנגלית, יידיש, ערבית, סינית, איטלקית, שוודית וגרמנית. תרגומו לצרפתית של הרומן 'בקולר אחד' זכה לשבחיו של נשיא צרפת, שארל דה גול.

ב-2021, בסיוע לשונאי ואנשי אקדמיה, מוצא לאור הספר "ביישוב של יער", בשני כרכים מתוקנים ומנוקדים, ובכרך נוסף חדש, שלא יצא לאור עד לזמן זה[2].

פרסים והוקרהעריכה

השפעתועריכה

עקבות יצירתו של חיים הזז ניכרים בכתיבתם של סופרים ישראליים רבים, ובהם ס. יזהר ואהרן מגד.[4] יש חוקרים הטוענים שרבים מהיוצרים של התנועה הכנענית, הושפעו מספריו הראשונים של חיים הזז. ובמיוחד ספרו "חתן דמים", ספר הנסמך על התנ"ך אך הנכתב כולו בקולה של אישה (בידי סופר זכר) ואינו נאמן למונותאיזם כאידאולוגיה, שני חידושים בספרות העברית של אותה תקופה.[5]

חוג ידידיםעריכה

חוג ידידיו של חיים הזז כלל אמנים רבים, ובהם סופרים דוגמת יצחק דב ברקוביץ' וזלמן שניאור, ציירים ובהם פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטימצקי ויוסל ברגנר וכן שחקני תיאטרון ובהם אהרן מסקין וחנה רובינא. הוא היה מקורב גם למשוררים וסופרים צעירים ממנו, ובהם זרבבל גלעד ואהרן אפלפלד ועודד אותם בצעדיהם הראשונים בעולם הספרות.[6]

יצירתועריכה

מוטיבים חוזרים ונשנים ביצירותיו הם מהפכות התרבות שעברו יהודים במקומותיהם השונים, פער הדורות, הכיסופים לגאולה ומשבר האכזבה מהם. יצירותיו של הזז יצאו באסופות שונות, במהדורות רבות, מבחרים למיניהם וכינוסים שונים, בעיקר בשביל מערכת החינוך.

יצירותו של הזז כתובה בשפה גבוהה, כפרוזה וכשירה[2],

ספריועריכה

  • בישוב של יער, רומן, תל אביב: הוצאת שטיבל, תר"ץ 1930.
  • ריחיים שבורים, סיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ב 1942.
  • היושבת בגנים, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ד 1944.
  • אבנים רותחות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תש"ו 1946 - בקובץ זה נכלל סיפורו הידוע "הדרשה".
  • יעיש, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ז-תשי"ב 1947–1952 - ארבעה כרכים.
  • בקץ הימים, מחזה בשלוש מערכות, תל אביב: עם עובד, תש"י 1950.
  • צל הפוך, תל אביב: עם עובד, תשט"ו 1955.
  • דלתות נחושת, סיפור, תל אביב: דבר, תשט"ז 1956.
  • חגורת מזלות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשי"ח 1958.
  • חתן דמים, ציורים: רות צרפתי, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ך 1960.
  • בקולר אחד, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1963 - סיפור המבוסס על דמויותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני
  • אבן שעות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ג 1973.
  • פעמון ורימון, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974.[7]
  • משפט הגאולה, (הביאה לדפוס: אביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977.
  • פרקי מהפכה, סיפורים, (הביאה לדפוס: אביבה הזז) תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1980
  • עשרה סיפורים: מבחר חדש, (ליקטו והביאו לדפוס: חיה הופמן ואביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988.
  • הדרשה וסיפורים נבחרים, תל אביב: דביר, תשנ"א 1991.
  • ימלא, רעננה: אבן חושן, תשס"ה 2005.
  • בצלן של מלכויות, תש"ע 2010.
  • בן המקום, הוצאת בלימה, 2020.[8][9][10]

מבין כתביועריכה

  • פנקסי עדויות חבריו לפלוגה של בנו, שנפל בקרב, על מהלך הקרבות מפי אנשי חטיבת הראל ב-1948.
  • יצירות גנוזות שנמצאו בעזבונו, וטרם ראו אור[2]

חיים אישייםעריכה

בין השנים 1926 ל-1929, היה הזז בן זוגה של המשוררת יוכבד בת-מרים. בנם היחיד, נחום (זוזיק) הזז (1928–1948), נפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת תש"ח.

בשנת 1951, נישא לאביבה, שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנים. בשנת 1961, הם עברו להתגורר בשכונת קוממיות (טלביה) בירושלים, ובביתם הוקמה ב-1983, יד למורשת חיים הזז[2].

הזז נפטר ב-24 במרץ 1973, שבועות אחדים בלבד לאחר שראה אור, קובץ סיפוריו האחרון, 'אבן שעות', ונטמן בטקס ממלכתי בבית הקברות בהר הזיתים.

לקריאה נוספתעריכה

על חיים הזז ויצירתו נדפסו מאות מאמרי בקורת, מסות, סקירות ועבודות אקדמיות. כאן מובאת רק רשימה חלקית. רשימות מלאות מובאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לפני עלייתו לארץ, ובידי חבריו שנותרו בברית המועצות, נכתב השם גם בצורה חזס או חזת, ר' למשל: אגרות משה חיוג, בעריכת יהושע א. גלבוע, אוניברסיטת תל אביב תשמ"ג. באותיות קיריליות נכתב השם Хазас.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 אלעד זרט, "יש דילמה מוסרית - אבל להחביא את היצירה הזאת, זה פשע": הכתבים הגנוזים של חיים הזז, www.ynet.co.il, ‏2021-07-02
  3. ^ אליעזר שבייד, הזז, חיים, האנציקלופדיה העברית י"ג, עמ' 980-976
  4. ^ יזהר סמילנסקי, תזמורו של הטקסט בסיפורי הזז, חיים הזז: האיש ויצירתו, עמ' 50-35
  5. ^ בעקבות חתן דמים של חיים הזז - מאמרו של אלי אשד באתרו יקום תרבות
  6. ^ "שולחן לאחד", טקסט: אהרן אפלפלד, ציורים ורישומים: מאיר אפלפלד,
  7. ^ יהודית צוויק, האמנם חיים כפשוטם וכסתמם, דבר, 7 במרץ 1975
  8. ^ חיים הזז, פרק כ' מהספר בן המקום, באתר הארץ, 19 בינואר 2021
  9. ^ דן מירוןישו לא היה יהודי ולא נוצרי אלא נווד רוחני, באתר הארץ, 19 בינואר 2021
  10. ^ דן מירוןהזז מחכה לקורא זז, באתר הארץ, 26 בינואר 2021


הקודם:
ש. שלום
פרס ביאליק
במשותף עם שאול טשרניחובסקי

1942
הבא:
אהרון קבק
הקודם:
אהרון ראובני
פרס ביאליק לספרות יפה
1970
הבא:
אמיר גלבע