חיים משה פרס

ממייסדי המושבה עקרון

חיים משה פרס (פרעס), (תר"ד 1844 - כ"ד בכסלו תש"ט 26 בדצמבר 1948), היה הבולט בקבוצת המייסדים של המושבה עקרון[1], קצב המושבה ושליח בני המושבה ליהדות מזרח אירופה בתקופת מרד השמיטה.

חיים משה פרס במזכרת בתיה, 1948

חייועריכה

פרס נולד בכפר נובופבלובקה[2] בקרבת העיירה רוז'ינוי, באימפריה הרוסית, בנם של יואל דב ועלקה ונשא לאישה את חנה בת שלמה בוכהלטר. הוא עבד בבית חרושת לאריגה ונחשב למשכיל בין בני הכפר. כאשר הגיע יחיאל ברי"ל לנובופבלובקה, כדי לגייס איכרים לייסוד מושבה עברית בארץ ישראל, הצטרף לתפילת השבת ובסיומה סיפר למתכנסים על מטרת בואו וביקש שהמעוניינים יבואו למחרת בבוקר לבית הגבאי - למחרת התייצב שם כל הכפר. ברי"ל בחר מתוכם עשרה גברים חזקים בעלי ידיים מיובלות, אך לאחר מכן העשרה ביקשו להשלים את מספרם לאחד עשר, כדי שיהיה להם מניין גם אם אחד מהם חולה ותבעו במפורש את צירופו של חיים משה פרס, כדי שיהיה מי שיכתוב עבורם מכתבים ויקרא את התשובות.

האיכרים יצאו לארץ ישראל ללא משפחותיהם, כשלפי ההסכם היה עליהם לעבוד שנה במקווה ישראל ורק לאחר מכן לקבל נחלות ולהביא את המשפחות. בבואם ארצה גילו שעדיין לא נרכשו אדמות חקלאיות עבורם, לכן ביקשו מנציג הברון רוטשילד, הפקיד הירש, לאפשר להם לצאת לחיפוש אחר קרקעות מתאימות. הירש נענה ויצאו לדרך שלושה חלוצים, חיים משה פרס, משה ליב ברנשטיין ואליעזר ארקין יחד עם שני מלווים מטעם הפקיד. השליחים בחנו אדמות באזור ראשון לציון ופסלו אותן. הם הגיעו לאזור הכפר הערבי עאקיר, שם ראו אדמה שחורה המתאימה לגידול חיטין ובאמצעות הלוואה של הברון רוטשילד רכשו אלפיים וחמש מאות דונמים[3]. הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשוון ה'תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".

פרס היה גם קצב היישוב ונהג למכור בהקפה למי שלא היה לו כסף לקנות בשר לשבת. לעיתים שולמו חובות אלה על ידי פקידי הברון רוטשילד. לאחר שעברו למושבה הביא פרס את בני משפחתו ארצה, כולל משפחה מורחבת. הוא הנהיג את בני המושבה בעימות נוסף עם פקידות הברון, כאשר נזקקו לזרעים, שהפקידים עכבו את קנייתם, כדי ללחוץ על האיכרים, ארגן רכישה באשראי.

פרס הקים משפחה ענפה ולימים נינו, פרופ' יעקב ליפשיץ היה לחבר הנהלת הטכניון בחיפה.

פרס היה חלוץ מזכרת בתיה היחיד שזכה לראות בתקומת מדינת ישראל, וזאת מפני שהאריך ימים. באחרית ימיו נהג להפחית שלוש שנים מסך שנותיו כנגד עין הרע ולכן כשנפטר בדצמבר 1948 סברו הכל כי הוא בן 101, אך בפועל היה כבר בן 104. עובדה זו מובאת בזיכרונותיו של זלמן ארקין, מצאצאי החלוצים הראשונים במזכרת בתיה וחברו הקרוב של פרס, שאף שימש כאפוטרופוס שלו בשנותיו האחרונות ומי שהקים את המצבה על קברו.[4]

לקריאה נוספתעריכה

  • שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998 עמוד 92
  2. ^ בנובופבלובקה (פבלובקה החדשה) הושבו ב-1807 יהודים שעסקו בחקלאות והובאו לשם מ"פבלובקה" (Ново-Павловка)
  3. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998 עמודים 92-93
  4. ^ הקלטת ריאיון עם זלמן ארקין, מוצ"ש פרשת חיי שרה תשמ"א, ארכיון מזכרת בתיה ואוסף משפחת ארקין