חיים פרחי

יועץ של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית

חיים פרחי (1760אוגוסט 1820[1]) היה יועצם היהודי של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית ובמהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

חיים פרחי
ציור קיר לזכרו של חיים פרחי, על קיר אודיטוריום עכו
ציור קיר לזכרו של חיים פרחי, על קיר אודיטוריום עכו
לידה 1760
דמשק, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 באוגוסט 1820 (בגיל 60 בערך)
עכו, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
יועץ של שליט הגליל
שנות ה-70 של המאה ה-1921 באוגוסט 1820
תחת שליט הגליל אחמד אל-ג'זאר, סולימאן פאשה ועבדאללה פאשא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רקע היסטוריעריכה

לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1516, הייתה ארץ ישראל לחלק מן האימפריה. עם זאת השלטון העות'מאני המרכזי היה חלש. לאורכה ולרוחבה של האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים בטורקיה, באסיה, בצפון אפריקה, בבלקן ובאירופה, קמו שליטים מקומיים, אשר יצרו שלטון מקומי אוטונומי כמעט, שהקשר שלו אל השלטון באיסטנבול היה רופף.

השלטון המרכזי בצפון ארץ ישראל אמור היה להיות מדמשק, כאשר מושל דמשק הוא האחראי בפני כס המלכות בטורקיה. במהלך המאה ה-18 קם שליט מקומי חזק, בשם דאהר אל עומר וניתק את הקשר אל האימפריה. שליט זה הובס בשנת 1775 על ידי הקצין הטורקי אחמד אל-ג'זאר, והטורקים שבו וביססו את שליטתם בצפון הארץ.

בימי דאהר אל-עומר ובימי אל-ג'זאר החל יישובו מחדש של הגליל ביהודים. דאהר הזמין את הרב חיים אבולעפיה (השני) מאיזמיר כי ישוב ויישב את טבריה. קיומו של שלטון חזק, אשר אכף את החוק ומנע את שוד הדרכים, כפי שהיה בימי דאהר ובימי אל-ג'זאר, הפך את הגליל לאבן שואבת לרבים - ערבים מסוריה ומלבנון, וכן יהודים מן המזרח ומן המערב.

יועצו של אל-ג'זארעריכה

 
תותח עתיק הקבוע בחומת עכו, ולידו שלט המכריז - "חיים פרחי מול נפוליאון. יד ימינו של אחמד ג'זאר בעומדו במצור הקשה של נפוליאון על עכו היה היהודי חיים פרחי - יועצו הבכיר ושר הכספים."
 
ג'זאר פחה גוזר דין נתינו; חיים פרחי (בגלימה אדומה) עם העין החבושה

חיים פרחי נולד למשפחה יהודית מכובדת בדמשק. במשך שנים שימשו בני המשפחה, ובהם אביו של חיים פרחי, שאול פרחי, כגזברים של נפת דמשק, וייתכן כי שימשו כמתווכים בין אנשי הקהילה היהודית ובין השלטון. ידוע כי סייעו להקל את עול המיסים על יהודי צפת. חיים פרחי שימש בתחילת דרכו כבנקאי של מושל דמשק. הוא השיג השפעה על השלטון הטורקי, והפך ליועצו של שליט צפון ארץ ישראל, אחמד אל-ג'זאר, שקבע את מרכז מושבו בעכו. אל-ג'זאר הכיר בכשרונותיו של יועצו, ופעל על פי עצותיו, כמו גם נתן הנחה ליהודים במס הגולגולת, לבקשתו. עם זאת, היה אל-ג'זאר אדם אכזר ואלים. כינויו "אל-ג'זאר" פירושו "הקצב". בהתקפי אלימות התאנה לרבים מיועציו הקרובים ובהם גם ליועצו היהודי, לו ניקר את עינו, כרת את קצה חוטמו וכן את אחת מאזניו. איור מפורסם מאותם הימים מראה את אל-ג'זאר יושב בדין, כשלפניו יועצו היהודי ורטייה על עינו.

בימי אל-ג'זאר, בשנת 1799, ניסה נפוליאון לכבוש את ארץ ישראל. מסע נפוליאון בארץ ישראל החל בחודש פברואר 1799, כאשר נפוליאון וצבאו הגיעו מדרום, כבשו את יפו וטבחו בה אלפיים שבויים טורקיים, ולאחר מכן התקדמו צפונה, כבשו את חיפה ואת עמק יזרעאל, וצרו על עכו. חייליו של אל-ג'זאר החזיקו מעמד במצור, במשך כחודש וחצי, וסירבו להיכנע. חיילים אלו נעזרו במלחים אנגלים, בפיקודו של האדמירל סידני סמית. כן נעזרו במומחה תותחנות צרפתי בשם אנטואן דה פיליפו.

המוח שמאחורי ההגנה על עכו היה פרחי. כיועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר, הייתה לפרחי יד בניהול המלחמה. פרחי ודה פיליפו נלחמו נגד נפוליאון מלחמה אכזרית, אך רבת תחבולות. בשיאו של המצור אכן נפרצה החומה, ותוך אבדות קשות ניסו חיילי נפוליאון להיכנס אל העיר פנימה, אך גילו כי במהלך השבועות מאז החל המצור בנו פרחי ודה פיליפו חומה נוספת, מספר מטרים בעומק העיר, במקום בו היה גנו של אל-ג'זאר. בניית החומה הנוספת גרמה לנפוליאון ולאנשיו להבין כי כפי הנראה לא יהיה בכוחם לכבוש את העיר, המצור הוסר, ונפוליאון נסוג בחזרה למצרים כלעומת שבא. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה, כי אם תצלח דרכו, והארץ תיכבש על ידו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של פרחי ולהטותו לצדו.

ירידת קרנו והוצאתו להורגעריכה

לאחר מות אל-ג'זאר, בשנת 1804, קיבל את תפקיד הוואלי של צידון (שליט הלבנון והגליל) סגנו סולימאן פאשה. סולימאן פאשה שלט בווילייט עד מותו בשנת 1819. סולימאן הותיר את פרחי במשרותיו, ונעזר בעצותיו כשם שנעזר בהן קודמו, אל-ג'זאר. פרחי היה שותף למדיניות הפייסנית של סולימאן פאשה עם המתואלים והדרוזים בהר הלבנון והשתתף בפגישות דיפלומטיות שבמסגרתן הסכימו האחרונים לקבל את מרותו ולשלם לו מיסים בתמורה להרחבת האוטונומיה שלהם, הדבר הוביל להשכנת שלום מתמשך באזור לאחר עשורים של מלחמות פנימיות וחיצוניות.[2] פרחי ראה גם עין בעין עם השאיפות של סולימאן פאשה לעבר השליטה בדמשק, שהיו דומות לאלה של אל-ג'זאר.

בין המחוזות של דמשק לזה של צידון שררו יחסים עוינים, שגלשו מדי פעם למלחמה גלויה. המחלוקות סבבו סביב הניסיונות של קודמו של סולימאן להשתלט על ערים בדרום הארץ שהיו שייכות למחוז דמשק, בעיקר שכם, ירושלים ויפו, על קביעת קו הגבול בין המחוזות בבקעת הלבנון, ועל השליטה בייצוא הסחורות החקלאיות, דוגמת הדגנים מהחורן והכותנה מאזור שכם, לאירופה. מושל צידון (בפועל שליט עכו) קיבל את התפקיד לכל חייו בעוד שתפקיד מושל דמשק, היוקרתי יותר, הוענק לאישים שונים לתקופות קצרות. בשלהי המאה ה-18 נטתה כף המאזנים לכיוון מושל צידון. אחמד אל-ג'זאר שימש בשני התפקידים פעמיים בחייו.

גם בתקופתו של סולימאן התחוללה מחלוקת בין שני המושלים והיא החלה במאבק בין שתי משפחות עשירות בדמשק - משפחתו של חיים פרחי ומשפחת אל-בהארי היוונית קתולית. אבי משפחת אל-בהארי התגורר בעכו ושירת את אחמד אל-ג'זאר עד שהושלך לכלא ונמלט לביירות. בנו, ג'ירמאנוס, הועסק על ידי סולימאן פאשה, עד שפרחי דאג לגרשו מהעיר. אחיו, עבוד וחנא, שירתו את מושל דמשק. תחילה את עבדאללה פאשא אל-עזם (המושל בשנים 1805–1807), והחל מ-1807 את קאנג' יוסוף פאשה, והם התקרבו אליו מאוד ומונו על ידו למשרות רמות בממשלו. בני משפחת פרחי בדמשק חששו למעמדם ובעקיפין גרמו לערעור מעמדו של קאנג' יוסוף פאשה. כשהתנהל סכסוך בין המחוזות על שליטה בכמה כפרים בין נצרת (השייכת לצידון) לשכם (השייכת לדמשק) דאג חיים פרחי לשחד את המופתי והקאדי של דמשק שיתמכו בעמדת סולימאן פאשה, ולחזק את מעמדו באיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית, על ידי משלוח דגנים לעיר שסבלה רעב. מעמדו של קאנג' יוסוף התערער עוד יותר בשל כישלונו להילחם בסכנה שהציבה הווהאביה, תנועה אסלאמית שמרנית ריאקציונרית. בשל התנגדותם הנחרצת לפולחן הקברים פשטו הווהאבים על קברו של הנביא מוחמד במדינה (1804) ונהגו לתקוף את שיירות החג' (העלייה לרגל) שהיו באחריותו האישית של מושל דמשק. עקב כך הופסקו השיירות למשך כמה שנים, וב-1809 איימו הווהאבים על דמשק עצמה. בתגובה פיטר הממשל העות'מאני את קאנג' יוסוף פאשה, שנמלט יחד עם האחים אל-בהארי למצרים, ומינה את סולימאן פאשה במקומו למושל דמשק בנוסף לתפקידו כמושל צידון. סולימאן פאשה שלט בדמשק שנתיים, ואז מונה מושל אחר, אבל השטחים של טריפולי ולאטקיה סופחו באופן רשמי למחוז צידון. פעמיים נוספות בחייו שימש סולימאן פאשה כמושל דמשק, בתחילת 1816, ובסיומה של אותה שנה כמחליפו של המושל הממונה החדש, כנציגו ליישום גביית המיסים ולארגון שיירת העלייה לרגל למכה.[2]

את מדיניותו הכלכלית של סולימאן פאשה התווה פרחי, מדיניות זו גרמה לשגשוג וצמיחה רחבה בתחילת תקופת שלטונו אך לקראת סוף שלטונו, כתוצאה ממספר גורמים פנימיים וחיצוניים, האלמנטים המונופוליסטיים שלה גרמו לפגיעה אנושה במרחב הכפרי. באותה התקופה סבלה האימפריה מקשיים כלכליים רבים שהפכו את נטל המיסים למאיים על אורך חייהם של הפלאחים. זאת בין השאר כתוצאה מהמלחמות הנפוליאוניות ומ"המערכת הקונטיננטלית" שיצר נפוליאון בונפרטה שסגרה את נמלי אירופה בפני אויבי נפוליאון בראשן בריטניה, אך גם האימפריה העות'מאנית, ובכך פגעה קשות בכלכלת האחרונה. בהדרכתו של פרחי, סולימאן מיקד את שלטונו בחיזוק הכלכלה המדרדרת של עכו. הדבר גרם להתרופפות משמעותית של מונופול הכותנה שהקימו קודמיו אל-ג'זאר ודאהר אל עומר על ידי הרפיית הפיקוח על מחיר הכותנה והענקת בעלות חלקית לסוחרים ילידי עכו על החנויות שהם חכרו מממשלתו. יתרה מכך, הוא הפסיק את סחיטת הסוחרים והחרמת סחורתם, מעשים שהיו רווחים בתקופת שלטונו של ג'זאר. למעשה, פרחי וסולימאן נזהרו לא לאבד שליטה מוחלטת על סחר הכותנה, תוך הקלה משמעותית בלחץ על הסוחרים והספקים האיכרים. מדיניות זו הורחבה גם למונופולים על שמן זית ותבואה, שני יבולי המזומנים הרווחיים האחרים של ארץ ישראל והאזור שמסביב.[3]

במקביל פרחי טען שתשלומי המס שהשית השלטון העות'מאני על מחוזם השלטון באיסטנבול גבוהים מדי, והניסיון לגבות אותם מהאיכרים ירושש אותם. לכן עדיף להטיל את המס על זרים. דבר זה היה אפשרי ובלבד שמכירת חיטה, שמן זית וכותנה לזרים תעשה מעכו בלבד. התהליך שהתווה פרחי היה שקודם כל המקומיים יקנו את צורכיהם מהאיכרים במחיר השוק, אבל את כל העודף יש למכור לממשל בעכו באותו המחיר. הסחורות יאוחסנו במחסנים, וימכרו לזרים (לרבות סוחרים בריטים) במחיר הגבוה ביותר. אפקטיבית היה מדובר ביישום מונופול מוחלט על הייצוא. מונופולים דומים שכאלה התקיימו גם תחת דאהר אל-עומר ואל-ג'זאר, אך פרחי ללא ספק הביא את המדיניות לגבהים חדשים. על אף שתחילה מדיניות זו הקלה על הפלאחים, היא בהמשך התגלתה כהרסנית, לאור השחיתות של מנגנוני השלטון שניצלו אותה בכדי להתעשר על חשבון הפלאחים עד כדי רישושם המוחלט, זאת מאחר שבשלבים המאוחרים יותר של כינון המערכת הקונטיננטלית, אנשיו של סולימאן פאשה כפו על הפלאחים למכור במחירי השוק המינימליים ביותר בשעה שהם מוכרים ביוקר לסוחרים האירופאים. הפגיעה הייתה כה קשה שכלכלת עכו לא הצליחה להתאושש, עד שלבסוף ביירות החליפה אותה בתור עיר הנמל הראשית של האזור.

מקורות בני התקופה שנשתמרו מהאירועים מטילים על פרחי את מרבית האשמה בהידרדרות של עכו ונפת צידון בכללותה, וטוענים שהוא לקח חלק באותם מעשי השחיתות והתעשר על חשבון החלשים, מתוך הנחת היסוד שהייתה לו בלעדיות מוחלטת על ענייני השלטון בנושאים אלה. החוקר המזרחן תומאס פיליפ מטיל ספק באותנטיות המוחלטת ההאשמות הללו, זאת מאחר שלדבריו כותבי אותם המקורות היו ברובם דיפלומטים צרפתיים, שהיו נגועים בדעות אנטישמיות קיצוניות וחלקם גם זכרו את חלקו של פרחי בתבוסת הצבא הצרפתי בשערי העיר. בנוסף לאלה, גם מרבית המקורות הערביים היו של כותבים מהקהילה היוונית קתולית שיחסיהם של רבים ממנה עם היהודים, ועם משפחת פרחי בפרט, היו רעים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 (במיוחד לאחר אירועי עלילת הדם מדמשק, שלפחות מקור אחד מרכזי המתאר את האירועים נכתב בתקופה החופפת לה). פיליפ קובע שלפרחי אומנם הייתה השפעה רחבה בחצר וכן על המדיניות הכלכלית, אך מנגד הוא סובר שהדימוי שהוא היה קובע המדיניות הבלעדי ושהוא שלט בכל וכל, ככל הנראה מוגזם ובעיקר נועד להתאים לתפיסות אנטישמיות רווחות של חלק מהכותבים. כנגד זאת הוא מציג את מגוריו הצנועים של פרחי כהוכחה לכך שהאחרון לא רדף אחרי חיי מותרות, דבר הפוגע באמינות התיאורים המציגים אותו כרודף בצע.[2] לאור זאת השאלה האם פרחי מראש תכנן את המדיניות בצורה שהוא יתחזק פוליטית ויתעשר ממנה על חשבון הפלאחים (או לחליפין "החליף את עורו" בהמשך), או שהוא היה עם כוונות תמימות והיו אלה המקורבים של סולימאן פאשה שהרסו "מהשטח" את המדיניות הזו בכך שהתעשרו על חשבונם, נשארת בגדר סימן שאלה.

לאחר מות סולימאן ביקש פרחי להעלות לשלטון אדם נוח לו ובחר בעבדאללה, בנו של עלי פאשה, סגנו של סולימאן, אותו גידל מגיל צעיר. בעזרת קשריו של פרחי בחצר הסולטאן נתמנה עבדאללה פאשא למושל עכו. פרחי רכש לעצמו שונאים רבים והצליח לסלק פקידים שעמדו בדרכו אבל כוח אויביו אצל עבדאללה גבר והם שכנעו את עבדאללה כי אין לבטוח בפרחי היות שפרחי השיג את מינויו למושל בזכות קשריו באיסטנבול ובזכות קשרים אלה הוא יוכל גם לסלקו. נימוק זה שכנע את עבדאללה. הדבר נודע לפרחי, אך הוא לא נמלט, שכן חשש כי אם יימלט יכלה עבדאללה את זעמו ביהודי הממלכה. ב-21 באוגוסט 1819 כאשר היה בצום, לרגל ערב ראש חודש אלול תקע"ט[4] הגיעו לפתע לבית פרחי קבוצה של אילמים (מנהג ידוע של המושלים ששלחו יחידות הוצאה להורג של אילמים כדי שלא יוכלו לספר על מעשיהם). הם נכנסו לחדרו של פרחי והתליין כרך את חוט החנק סביב צווארו.

רבי יהוסף שווארץ כותב על שאירע לאחר הוצאתו להורג של פרחי:

ויצו הרשע הפאשא, ויבואו משרתיו הביתה, ויקחו את כל אשר מצאו, וינצלו את חצרו ויוליכו משאות יקרי הערך אין מספר, ואת גווית הצדיק השליך הרשע לים ולא נתן להקבר. ויברחו אשתו הצדקת וכל בני ביתו דמשקה, ותמת בדרך ותקבר בצפת.

זכרונות ארץ ישראל, כרך ראשון , עמ' 101

עם מותו המשיך עבדאללה באופן דורסני יותר את המונופולים ועכו שקעה סופית מבחינה כלכלית ופוליטית. שקיעה זו אומנם התחילה עוד שפרחי היה בחיים בעת המדיניות המונופוליסטית שלו (ובהיקפים פחותים יותר גם של ד'אהר אל-עומר ואל-ג'זאר) אך בהיעדר יכולות הגמישות והתמרון של פרחי בעת יישום המדניות, היא הפכה להרסנית עוד יותר ובתקופת עבדאללה התרוקנה העיר ממרבית אוכלוסייתה עד שבסוף המאה ה-19 היא הייתה לכפר קטן של כ-2,000 איש.[2]

סופו של עבדאללהעריכה

 
אבראהים פאשא

לאחר הירצחו של חיים פרחי, ציווה עבדאללה לגבות מס מהיהודים עבור כל השנים שבהן חיים פרחי השיג הקלות ליהודים. רבי יהוסף שווארץ מספר, מפי זקני ירושלים, כי בעיר צפת נעצרו היהודים ב"מצודה", עד שנאלצו למכור את בגדיהם ואת חפציהם לשם סילוק המיסים. כאשר הגיעה השמועה למשפחת פרחי בדמשק על שאירע לאחיהם, נשבעו אחיו, שלמה, רפאל ומשה פרחי, לנקום את דם אחיהם. הם שכרו ארבעה פאשות, קצינים טורקים, בדמשק ובחלב, והרב "בכור קארמאנא" מקושטא השיג פסק הלכה מאת ה"שייך אל אסלאם" (הוא הסמכות הדתית העליונה באימפריה העות'מאנית) כי עבדאללה הוא בן מוות.

ביוני 1822 הצבא אשר נשכר על ידי האחים פרחי יצא אל ארץ ישראל. הוא עבר דרך הגליל, כאשר צבאות עבדאללה נסים מפניו. הפאשות מסוריה מינו מושלים חדשים בכל מקום אליו הגיעו. לאחר מכן הם צרו על עכו במשך שישה חודשים. במהלך המצור הורעל האח הבכור שלמה על ידי שליחיו של עבדאללה, והאחים הנותרים התייאשו מן המצור, ושבו עם הצבא השכור לדמשק.

עבדאללה פנה למוחמד עלי פאשה, מושל מצרים, כדי שימליץ עבורו לפני הסולטאן באיסטנבול. הוא עשה כן והשיך אל-סאלם, שהוציא פסק הלכה נגדו, הוגלה והרב אשר השיג את פסק ההלכה "בכור קארמאנא" הוצא להורג. אבל גם גורלו של עבדאללה לא שפר, בשנת 1832 אבראהים פאשא הגיע ממצרים לעכו והוא נלקח בשבי. גם גורלם של האחים פרחי לא שפר עליהם. בשנת 1840, בעת עלילת דמשק נמצאה הזדמנות לשלטונות דמשק להיפטר מבית פרחי. שני האחים נאסרו ורכושם הוחרם. אחד האחים מת בכלא והשני שוחרר שבור בנפשו ונקי מנכסיו.

מורשתו של חיים פרחיעריכה

קהילות יהודי ארץ ישראל, הן ספרדים והן אשכנזים, התאבלו עליו רבות לאחר מותו, וראו בלכתו אובדן גדול לכלל היהודים בארץ; רבים התייחסו אליו כאל "נשיא".[5] מקורות של אנשי שלטון נוצריים בני התקופה בין אם של דיפלומטיים צרפתיים, או ערביים מהקהילה היוונית קתולית (ששירתו בחצרות השלטונות העות'מאניים המקומיים) מתייחסים אליו באופן שלילי. הראשונים, הנגועים גם במוטיבים אנטישמיים, רואים בו רודן ואופורטוניסט תאב בצע, בעוד שהאחרונים אומנם מציגים תמונה מורכבת יותר אך עדיין שלילית יותר מחיובית. לדברי תומאס פיליפ, הסיבה לכך נובעת מהטיה של שתי הקבוצות הללו נגד יהודים ככלל ופרחי ומשפחתו בפרט.[2] נוסעים נוצרים שביקרו בארץ ישראל בתקופתו של פרחי, כינו אותו בכתביהם "כהן־הראש של היהודים".[6]

ביתו של חיים פרחי עומד עד היום בעכו, אך הוא אינו פתוח למבקרים. בעכו נקראת כיכר מרכזית בעיר העתיקה על שמו. פרחי ייזכר אף כמסייע לעליית החסידים, עליית תלמידי הגר"א, ויהודי צפון אפריקה ולקליטתם בגליל. עלייה זו היא אבן דרך חשובה בהתיישבות היהודית בגליל. מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי סייעו לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר גם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה.[7]

בתרבותעריכה

בשנת 1999 יצא סרט קולנוע חרדי של האחים גרובייס בשם "פדיון שבויים" העוסק בסיפור על פרחי.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חיים פרחי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אליאב שוחטמן, הירצחו של ה'שר' חיים פרחי, להלן "לקריאה נוספת", הערה 2 מונה את המקורות המתארכים את רצח פרחי ל-1820 ואת אלו המקדימים אותו ל-1819, ומצדד לפי כמה הוכחות בתאריך המאוחר יותר. ציטוט של רבי ישראל משקלוב (האמת מארץ תצמח, עמ' 135) תומך בתאריך 1819, אך ראו: אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנ"ז, עמ' 231, הערה 25 הדן בהרחבה בשאלת תאריך הרצח, ומעלה את האפשרות שר' אריה ליב פרומקין 'תיקן' את כתב היד בשל חישוב שגוי. לאחר דיון הוא מצדד בתאריך יום שישי א' באלול ה'תק"פ, 11 באוגוסט 1820, כפי שגרס הרב יעקב שאול אלישר. וראו עוד: נתן שור, המצטט את שולץ (אנ'), שכתב שחיים פרחי נרצח ב-24 באוגוסט 1820, ראו: מותו של חיים פרחי כפי שהוא משתקף בספרות הנוסעים, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 185. תומאס פיליפ (Thomas Philipp), כתב בספרו להלן, עמ' 90, שעבדאללה פאשא הורה ב-8 באוגוסט 1820 לחנוק את חיים פרחי (קריאת הספר בתצוגה מקדימה באתר "גוגל ספרים"  ). כמו כן, בספרו של גדי לופו, חיים פרחי: זכרונות המועלם מעכו, תל אביב, הוצאת צבעונים, 2017, אפילוג, עמי 226, נכתב שחיים פרחי נרצח ב-24 באוגוסט 1820.
  2. ^ 1 2 3 4 5 Thomas Philipp, Acre: The Rise and Fall of a Palestinian City, 1730-1831, Columbia University Press, 2001, מסת"ב 978-0-231-12327-3. (באנגלית)
  3. ^ Beshara Doumani, Rediscovering Palestine: Merchants and Peasants in Jabal Nablus, 1700–1900, University of California Press, 1995-10-12, מסת"ב 978-0-520-91731-6. (באנגלית)
  4. ^ יערי אברהם, זכרונות ארץ ישראל, רמת גן: מסדה, 1974, עמ' 101
  5. ^ גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1830-1750, 2016. (בiw)
  6. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 194.
  7. ^ נתן שור בספריו "תולדות עכו", "תולדות ירושלים", "תולדות ארץ ישראל" עמ' 229