חיים רפאלי

חיים רפאלי (25 במאי 1916 – 1 באפריל 2013) היה מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי ומנכ"ל החברה הימית להובלת פרי. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי נפל בשבי הצבא הגרמני הן ביוון והן באיטליה אך הצליח לברוח. על פעילותו בשטח האויב קיבל ציון לשבח בצבא הבריטי.

חיים רפאלי

חיים רפאלי בראשית שנות ה־60
לידה	25 במאי 1916 ריגה, לטביה
פטירה	1 באפריל 2013 (בגיל 96) מוצא עילית
כינוי	טוּטוּ
השתייכות	חיל החפרים המלכותי, הצבא הבריטי MI9, הצבא הבריטי צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1941–1964 (כ־23 שנים)
דרגה	אל"ם
תפקידים בשירות
ראש ענף ים/4 (מודיעין) ראש ענף ים/2 (תכנון) ראש מחלקת כוח אדם
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה בטוברוק, יוון ואיטליה   מלחמת העצמאות   מלחמת סיני   מלחמת ששת הימים
עיטורים
ציון לשבח בצבא הבריטי   אות ההתנדבות   אות הלוחם בנאצים עיטור לוחמי המדינה
תפקידים אזרחיים
מנכ"ל החברה הימית להובלת פרי

משפחה וילדות

חיים רפאלי נולד בריגה, בירת לטביה, בשנת 1916 לצילה ורפאל בלטל. אמו הייתה פרוונית והתמחתה בתפירת מעילים. אביו היה סוחר, ונראה שבין השאר עסק במכירת המעילים שאשתו ייצרה. רפאלי היה בן יחיד לצד שלוש אחיות, שתיים מבוגרות ואחת צעירה ממנו.

בילדותו, בנובמבר 1923, ביקר ז'בוטינסקי בריגה, וייסד שם את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הציונים הרוויזיוניסטים, הצה"ר) וכן את הסתדרות הנוער בית"ר – סניף בית"ר הראשון בעולם. נראה שהתנועה החדשה סחפה את משפחתו של רפאלי, ואחת מאחיותיו הגדולות עלתה ארצה כבר בשנת 1930 והצטרפה לפלוגות בית"ר בחדרה ונתניה. גם רפאלי עצמו הצטרף לפעילות הנוער הבית"רי בעיר הולדתו.

רפאלי גדל והתחנך בריגה. מאחר שכמעט כל חברי בית"ר בריגה – כמאה איש במספר – למדו בבית הספר היהודי המקצועי בעיר, אפשר להניח שגם רפאלי למד שם.

את שם משפחתו, רפאלי, הוא אימץ בימי מלחמת העולם השנייה, כדי להנציח את שם אביו רפאל שנספה בשואה.

עד מלחמת העולם השנייה

החלטה שהתקבלה בראשית שנות השלושים ביוזמתו של ירמיהו הלפרן השפיעה על כל חייו הבוגרים של רפאלי. המדובר בהחלטה להקים מחלקה ימית בבית"ר, שמטרתה לקדם את ההכשרה הימית של הנוער העברי בתפוצות. בבסיס היוזמה עמדה החשיבות האסטרטגית, הכלכלית והביטחונית של שליטה בים עבור המדינה העומדת לקום בארץ ישראל.

בשני מרכזים באירופה החלה הכשרת הצעירים היהודים: בריגה שבלטביה החלו בהכשרת מלחים בעבודת ימאות מעשית ואילו בצ'יוויטווקיה שבאיטליה הוקם בית ספר ימי להכשרת קציני ים. רפאלי התחנך בשני המרכזים הללו.

הכשרה ימית בלטביה

צעירי ריגה הוקסמו מהאפשרות לקשור את עלייתם ארצה עם רעיון פיתוח הימאות העברית והכשרתם להיות ימאים וקציני ים בצי העברי העתידי. רבים מהם היו רגילים לים מילדות, את רוב שעות היום בחופשות הקיץ הם בילו בנמל ריגה, על נהר הדאוגבה, סמוך לשפך שלו לים הבלטי. על הרציפים הארוכים הם צפו בפעילות הנמל ועקבו אחרי האוניות היוצאות והנכנסות. רפאלי, וצעירים אחרים, התנדבו לקורס הניווט הימי שנפתח בקן בית"ר בריגה. במאי 1934 קיבל רפאלי את פנקס הימאים הראשון שלו, שהוצא על ידי שלטונות נמל ריגה על שם Haims Bletelis.

אוניית המפרשים "תיאודור הרצל"
שעליה הוכשר רפאלי בריגה

בתחילת הקיץ בשנת 1935, עלה רפאלי עם ארבעה־עשר חניכים נוספים, על אוניית המפרשים "תיאודור הרצל", שנרכשה על ידי בית"ר לשמש כאוניית אימונים להכשרת המלחים העבריים בים הבלטי. אחרי כמה שבועות של היכרות עם הספינה, יצאו הצעירים להפלגה הראשונה. רב החובל, הקצין הראשון, רב המלחים ואפילו הטבח היו לטבים, אך אנשי הצוות כולם היו צעירים מתנועת בית"ר. הדגל בראש התורן היה דגל לטביה, אך בירכתיה התנוסס דגל כחול ולבן ושמו של חוזה המדינה היה רשום באותיות שחורות על דופנותיה. את עזיבת הנמל תיאר רפאלי כך:

[התיאודור הרצל] חצתה את הקו המפריד בין שני המצופים המסמנים את היציאה מהנהר אל הים הפתוח [...] רוח גבית ערה מילאה את כל מפרשיה, היא נטתה קלות על צידה, חצתה את הגלים בקלות ויצאה לדרכה הראשונה [...] הספינה הגדולה קיבלה תאוצה והגבירה מהירות לכיוון האופק. הרגשנו שיחד עם החוף ההולך ונמוג מאחורינו עזבנו גם את המאה העשרים, ונזרקנו אחורה בזמן לעידן ספינות המפרש של מגלי ארצות בלתי ידועות. ספינה מוזרה זו, שלא שייכת לשום מקום ולשום זמן, ועליה צוות אנשים עם חלום על צי שעוד לא קם, של מדינה שעוד לא נולדה, הייתה בעצם הצעד המעשי הראשון להגשמתו.

— חיים רפאלי, "הפלגת בכורה של ה'תיאודור הרצל', ספינת האימונים הראשונה לימאים יהודים".

רפאלי הפליג על ה"תיאודור הרצל" מקיץ 1935 ועד קיץ 1936, הפלגות שבמהלכן הובילה הספינה מטען בין נמלים שונים בים הבלטי כדי לממן את פעילותה.

הכשרה ימית בצ'יוויטווקיה

הספינה "שרה א'" ששימשה להכשרת קציני הים
בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה

ב־1936, הגיע רפאלי עם כמה מחבריו לאיטליה, כדי ללמוד בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה, שם נפתח קורס של בית"ר לקציני ים. הם הצטרפו למחזור השני של קורס קציני הים העבריים, שאליו הגיעו חמישים אנשי בית"ר מכל רחבי אירופה, ובכלל זה שישה מריגה. בין החניכים האחרים בקורס היו שלמה אראל, לימים מפקד חיל הים, צבי קינן, לימים ראש המודיעין הימי, סגן מפקד חיל הים ומ"מ ראש אמ"ן, ומילה ברנר (לימים מבעלי החברה הימית להובלת פרי) שהגיעו מארץ ישראל, ודוד איזנברג (דולק) שהגיע מפולין ושירת לצד רפאלי במלחמת העולם השנייה.

במהלך הלימודים, שנמשכו שנתיים, הפליגו החניכים בים התיכון על סיפון אניית הלימודים, ספינת מפרש ששמה "שרה א'". הלימודים כללו ניווט, קריאת מפות, אלחוטנות מורס וכיוצא בזה. רפאלי, שלמד במגמת מכונאות, הוצב בחדר המכונות של הספינה.

בסוף מאי 1937, כחלק ממסע האימונים שלה, הגיעה האונייה לביקור בארץ ישראל, ושהתה כשלושה שבועות בנמל חיפה, שם התקבלה בכבוד רב. זה היה ביקורו הראשון של רפאלי בארץ ישראל, ובמהלכו הוא ביקר עם שאר החניכים במקומות שונים בארץ. בהמשך הפליגה "שרה א'" עם החניכים לרודוס, לסלוניקי, למלטה ולתוניס. בכל המקומות נפגשו החניכים עם אנשי הקהילות היהודיות, שהתרגשו מהופעתם של הקדטים במדיהם הצחורים על ספינה שעליה מתנוסס דגל כחול־לבן. בהפלגה אחרת, לקורסיקה, עלתה הספינה על שרטון והושבתה למעשה. רפאלי ושאר החניכים מהמחזור שלו הועברו לצ'יוויטווקיה והמשיכו שם בלימודיהם.

עלייתו לארץ ישראל

בשנת 1938 סיים רפאלי את הכשרתו כקצין ים בצ'יוויטווקיה, ועלה לארץ ישראל. הוא השתלב כאיש צוות על אוניית מעפילים שהתארגנה במסגרת "עליית אף על פי" של התנועה הרוויזיוניסטית. רפאלי לא ציין בשום מקום את שם האונייה שעליה הפליג ארצה, אך מבין כל האוניות שהגיעו ארצה באותה שנה במסגרת "עליית אף על פי", רק האונייה "דראגה א'" (דגל פנמה) יצאה מאיטליה, המדינה שבה שהה רפאלי באותה עת. האונייה הפליגה מנמל פיומה (כיום רייקה שבקרואטיה, אך בתקופה ההיא שלטה במקום איטליה הפשיסטית). על האונייה היו כ־170 עולים מרביתם מפולין, מצ'כוסלובקיה ומאוסטריה. במרחק של יום הפלגה מחופי הארץ, הועברו העולים לאונייה קטנה יותר בשם "ארטימיסיה", שהביאה את העולים לחוף טנטורה בתחילת אוקטובר 1938.

שנים ראשונות בארץ

בשנת 1939, אחרי גלגולים במקומות שונים בארץ ישראל, הגיעו רפאלי וכמה אנשי-ים מתנועתו לנהריה, כדי לעסוק שם בדיג כחלק מהפעילות ל"כיבוש הים". קבוצה זו זכתה לכינוי "הפלוגה הרוויזיוניסטית" כדי להבדילה מקבוצת דייגים נוספת (מתנועת גורדוניה) שפעלה אף היא בנהריה, בהדרכתו של רב חובל גרמני (לא-יהודי) בשם גוסטב פיץ'..

קבוצתו של רפאלי קיבלה מהתנועה ספינה שאורכה כשבעה מטרים עם תורן ומפרשים ושהיה לה גם מנוע חיצון. מאחר שבנהריה לא היו מעגן או מזח העלו אנשי הקבוצה את הספינה לחוף אחרי כל הפלגה, דבר שהקשה על המשך הפעילות במקום. לאחר כשנה, ב־1940 עבר רפאלי לתל אביב ועסק בדיג על ספינה בבעלות פרטית בשם "זאב הים", ספינה שפעלה בים הפתוח.

מלחמת העולם השנייה

גיוס והכשרה

בינואר 1941 התגייס רפאלי לצבא הבריטי וקיבל את המספר האישי 23105PAL. הוא שובץ לשרת במחלקה 1 של פלוגת תפעול נמלים 1039 (Port Operating Coy 1039), שהוקמה באותה עת ושתפקידה היה להטעין ולפרוק אוניות ולשנע מטענים בתוך הנמלים. הפלוגה הוקמה משום שפועלים אזרחיים סירבו לעבוד בנמלים שבאזור החזית, ואנשי צבא תפשו את מקומם. הפלוגה הייתה חלק מחיל החפרים הבריטי ומפקדה היה סרן קארני (Capt. A. W. Carnie) מחיל ההנדסה בצבא הבריטי. המגויסים לפלוגה היו אנשי ים, סוורים ובעלי מקצועות טכניים, שעבדו בנמל חיפה ובנמל תל אביב.

הפעילות בטוברוק

אחרי תקופת התארגנות, הצטיידות והכשרה קצרה בארץ, הפליג רפאלי ב־12 בפברואר 1941 מנמל חיפה, יחד עם חיילי שתי מחלקות מפלוגתו, לנמל טוברוק שבלוב (הנמל נכבש מידי האיטלקים זמן קצר לפני כן). הכוח הפליג על סיפון הספינה Cingalese Prince.

כעבור יומיים, ב־14 בפברואר, בשעות הערב הגיעו רפאלי וחבריו לטוברוק, וכבר למחרת הם החלו את עבודתם בנמל. העבודה הייתה מורכבת, הן משום שאזור הנמל הותקף לא פעם מהאוויר (חלק מחבריו של רפאלי ליחידה נהרגו בתקיפות אלה), והן משום שהשטת הדוברות מהאוניות הפורקות באזור העגינה לחוף התבצעה בין אוניות פגועות שננטשו או אוניות שטובעו, אך חלקים מהן עדיין בלטו מעל פני המים באזור העגינה. יתר על כן, באזור היו פזורים גם מוקשים שהטילו הגרמנים. הציוד שנפרק מהאוניות לדוברות כלל טנקים, משאיות, כלי רכב משוריינים ואספקת מזון ותחמושת. הדוברות הושטו לחוף ושם נפרקו.

שתי המחלקות פעלו בטוברוק זמן קצר בלבד, כעשרה ימים, ובמהלך השהות בטוברוק הן פרקו תריסר אוניות אספקה. ב־24 בפברואר בשעות הערב, תחת תקיפה אווירית כבדה, הועמס ציוד העבודה שהצליחו האנשים לחלץ על אונייה פולנית, ובשעות הבוקר למחרת הפליג הכוח לנמל אלכסנדריה שבמצרים, לשם הגיע ב־26 בפברואר.

הפעילות ביוון

הסיירת הקלה HMS Bonaventure שעליה הגיע רפאלי ליוון (מרץ 1941)

אחרי שהות של כמה ימים במצרים, הפליג רפאלי עם יחידתו ליוון ב־5 במרץ 1941. מחלקות 1 ו־2 שחולצו מטוברוק הפליגו מנמל אלכסנדריה על סיפון הסיירת הקלה HMS Bonaventure, כחלק משיירה של שלוש ספינות מלחמה, שהגיעו למחרת היום לנמל פיראוס. הגעת פלוגה 1039 ליוון נועדה לסייע במבצע תגבור כוחות רחב היקף של הבריטים, שניסו לסייע ליוון במלחמתה נגד איטליה, כדי למנוע את נפילתה. במהלך המבצע – שנקרא "מבצע לוסטרה" והחל ב־7 במרץ 1941 – הועברו בדרך הים ליוון 58,000 חיילים על ציודם ואספקתם. פלוגה 1039 נועדה לסייע בפריקת הציוד הרב.

רפאלי ושאר אנשי הפלוגה שוכנו במחנה Old Kokinia, כעשרה קילומטרים מנמל פיראוס, ולא בנמל עצמו, בגלל חשש מהפצצות אוויריות. הם החלו לעבוד בנמל פיראוס כבר למחרת הגעתם, כלומר ב־7 במרץ. שיתוף הפעולה עם הסוורים היוונים התנהל ללא דופי בעיקר משום שחלק מסוורי נמלי חיפה ותל אביב שגויסו לפלוגה 1039 היו סלוניקאים במקורם. לאחר כמה ימים התברר שבגלל מספר הספינות המגיעות והיקף האספקה שצריך לפרוק רצוי להעביר חלק מהאספקה לנמלים אחרים. מפקד הפלוגה, סרן קארני, החליט להעביר את מחלקה 1, שבה שירת רפאלי, לנמל וולוס, יותר משלוש מאות קילומטרים מצפון לאתונה.

פעילות הפריקה בנמל וולוס התנהלה כסדרה עד ל־6 באפריל, המועד שבו החלה הפלישה הגרמנית ליוון. חיל האוויר הגרמני, שהשיג שליטה מלאה בשמי יוון, תקף יחידות צבא ויעדים אסטרטגיים ובהם נמלים. נמל וולוס הופצץ כמה פעמים במהלך אותו יום ויצא מכלל שימוש. בעקבות זאת, הועברו רפאלי וחבריו למחלקה לנמל חלקיס (שנמצא על האי אוויה בין אתונה לוולוס) לשם הוחלט להפנות את אוניות האספקה. מחלקתו של רפאלי הגיע לחלקיס ב־16 באפריל, והצטרפה שם למחלקה אחרת של הפלוגה שהגיעה מפיראוס יום קודם לכן. פעולות הפריקה בחלקיס נמשכו למרות התקיפות האוויריות המתעצמות, שגרמו לניתוק הקשר עם המפקדה. העבודות התנהלו בעיקר בשעות הלילה, שבהן התקיפות היו מועטות יותר.

הנסיגה, השבי והבריחה

בעקבות התקדמות הגרמנים, התקבלה ב־22 באפריל הוראה לסגת מחלקיס לעבר נאפפליו, עיירת נמל בפלופונסוס, בחלק הצפוני ביותר של מפרץ ארגוליס. הכוח, ובו רפאלי, נע בעיקר בלילות במשאיות, ברכבת (שבעזרתה חצו את הגשר מעל תעלת קורינתוס) וברגל. בהגיעם ליעד התברר שהאונייה שהייתה אמורה לפנותם (אוניית נוסעים בשם Ulster Prince) עלתה על שרטון, ופינוים לא יוכל להתבצע. הכוח המשיך בדרכו לעבר קלמטה, שממנה התבצע מבצע פינוי גדול של הכוחות הבריטיים. אך הכוח לא הצליח להתפנות לפני הגעת הגרמנים, ונכנע יחד עם אלפי חיילים ובהם רבים ממתנדבי היישוב בחיל החפרים שהועברו למחנות שבויים.

כמו קצינים וחיילים אחרים, ניסה גם רפאלי להימלט מהכוחות הגרמנים. ביחד עם דוד אייזנברג (חברו מבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה), הם התקדמו דרומה, במטרה למצוא כלי שיט שבעזרתו יצליחו להימלט לכרתים, אך סיור גרמני איתר אותם והעבירם למחנה שבויים סמוך לקלמטה ממנו הועברו לאחר זמן קצר למחנה שבויים אחר, סמוך לקורינתוס.

כחודש וחצי לאחר שנשבו, הצליחו רפאלי ואייזנברג לברוח ממחנה השבויים, ביחד עם חבר נוסף מפלוגתם שהיה סלוניקאי במקור. בדרך רצופת סכנות הם הצליחו להגיע לאתונה, שם נפרד מהם החבר הסלוניקאי (ששימש להם כמתורגמן ליוונית) אשר החליט לחזור לביתו. בחיפושיהם אחר מקום מסתור הגיעו רפאלי וחברו באקראי לביתו של קצין בצי היווני, שהחליט לסייע להם. במשך כמה חודשים הסתתרו השניים בבתי מקומיים, וסייעו למחתרת היוונית, בין השאר באיתור גרמנים שהתחזו לשבויים בריטים נמלטים, במטרה להסתנן לתאים של המחתרת המקומית כדי לדכא את ההתנגדות לשלטונות הכיבוש.

בסופו של דבר, בתחילת אוקטובר 1941 הוברחו רפאלי ואייזנברג (עם כמה חיילים ניו זילנדיים וחייל ארצישראלי נוסף) לטורקיה באמצעות סירת דיג, שפעלה בשירות המודיעין הבריטי. הם הונחתו לא בחוף המתוכנן ולכן איש לא המתין להם. חיילים טורקים תפסו אותם למחרת, והם נשלחו לכלא משום שהיו ברשותם מפות ששלחה המחתרת היוונית למודיעין הבריטי. רק לאחר כמה שבועות, שבהם שהו בתנאי מאסר קשים, הגיע הקונסול הבריטי ודאג לשחררם. אחרי שהייה של שבועיים באיסטנבול יצאו רפאלי וחברו לדרכם. הם נסעו ברכבת לדמשק, משם עברו לביירות ולבסוף הגיעו לחיפה, שבה היה (מאז 1940) משרד לחקירת המגיעים מארצות הכיבוש. בסיום החקירה זכו לנופש קצר במתקן של הצבא הבריטי בבת גלים.

השירות ב־MI9

התנדבות לשירות

בעקבות התחקור על קורותיהם ביוון, זומנו רפאלי ואייזנברג לפגישה עם קצין מודיעין בריטי בירושלים, ונראה ששם גויסו השניים ל־MI9, יחידה חשאית בריטית שייעודה היה לחלץ שבויים בריטיים משטחים שבשליטת האויב (היחידה, שפעלה במסגרת ה־A' Force' של קולונל דאדלי קלארק, הייתה זו שחילצה את השניים מיוון לטורקיה).

באותם ימים המשימה הבוערת באזורנו הייתה לחלץ מיוון אנשי צבא בריטים שמצאו מסתור בהרים או בבתים פרטיים ונעזרו באוכלוסייה המקומית. היו אלה אנשי צבא שכלל לא נשבו, אלא ברחו להרים בשלב הנסיגה ומצאו בהמשך מקומות מסתור, וגם אנשי צבא שנשבו, אך הצליחו להימלט מהשבי לפני שהשבויים הועברו מיוון לגרמניה. בין ה"תקועים" ביוון היו גם קצינים ואפילו קצינים בכירים, שהיו נחוצים להמשך המערכה.

הרצון הבריטי לצרף את רפאלי ואייזנברג ל־MI9 נבע מהיכרותם עם השטח, מקשריהם עם המחתרת היוונית, מניסיונם האישי בהימלטות, מידיעתם את השפה היוונית ומהיותם אנשי ים. השירות ביחידה זו היה מותנה בהתנדבות, והשניים אכן התנדבו לשרת בה. בשל שליטתו בשפות רבות החליטו הבריטים להעסיק את אייזנברג בחקירת שבויים גרמנים ואיטלקים במצרים, ואילו רפאלי נשלח להכשרה, שבסיומה הצטרף לפעילות במימי יוון הכבושה – בים האגיאי.

הפעילות בים האגיאי

הרעיון היה להפעיל ספינות, שבמסווה של פעילות דיג יאספו שבויים בריטים מהשטחים הכבושים על ידי הגרמנים ביוון ויובילו אותם לקפריסין, שבה היה הבסיס שממנו התנהלה הפעילות. לשם כך רכש המודיעין הבריטי ספינות דיג קטנות במעמס של כ־100 טון (שנקראו "קהיקי" – מילה שפירושה ביוונית "ספינה קטנה"). הספינות הפליגו בין איי יוון ולאורך חופיה, והפעילו אותן ימאים ודייגים יוונים. על כל אחת מהן היה נציג של יחידת המודיעין הבריטית, שהיה אחראי על תיאום מקומות מפגש שבהן ייפגשו עם סירות דיג קטנות שייצאו מחופי יוון (מיוון "היבשתית" ומהאיים) כשעליהן הקצינים והחיילים הבריטים שהיה צריך לחלץ. העברת החיילים מסירות הדיג לספינות של היחידה התבצעה תמיד בלב ים, וכאשר הצטברו על ה"קהיקי" די מחולצים, היא הביאה אותם לחוף מבטחים, בדרך כלל לקפריסין. רפאלי עסק בפעילות זו עד קיץ 1943, כלומר במשך יותר משנה. בחלק מהתקופה הוא הפליג כנציג היחידה על "קהיקי", ובחלק אחר הוא נשאר על החוף וארגן את הפעילות הימית בגזרה.

הלחימה בסיציליה ובדרום איטליה

בליל 9–10 ביולי 1943 החלה פלישת בנות הברית לסיציליה (מבצע האסקי). רפאלי, יחד עם אנשים נוספים מיחידת המודיעין שאליה השתייך, צורפו לכוח הפולש כיחידת סיור קדמית. הם התקדמו עם כוחות הארמייה השמינית בפיקודו של גנרל מונטגומרי ומשימתם הייתה ביצוע סיורי מודיעין לפני הכוחות המתקדמים. הכוח הבריטי נע מאזור חוף הנחיתה (מדרום לסיראקוזה, בדרום מזרח האי) צפונה אל מסינה. מטרת הכוח הייתה לכתר את דיוויזיות הציר לפני שיוכלו לחלץ את כוחותיהם לעבר איטליה. מבין מתנדבי היחידה לרפאלי היה יתרון – הוא ידע איטלקית מתקופת לימודיו בצ'יוויטווקיה. הלחימה בסיציליה התנהלה בחודשי הקיץ ובטמפרטורות של כ־35 מעלות, ולשוהים בשדה הקרב עם חגור מלא היו אלה תנאים קשים.

פחות מחודשיים לאחר מכן, ב־3 בספטמבר 1942, פלשו בנות הברית לאיטליה והחלו בשחרורה. הארמייה השמינית הבריטית, שבמסגרתה לחם רפאלי, עזבה את סיציליה, חצתה את מצר מסינה ונחתה בחוף קלבריה (מבצע בייטאון), במבצע שנועד להטעות את האיטלקים והגרמנים ולהסיח את דעתם מכוח הנחיתה העיקרי, שנחת ב־9 בספטמבר בסלרנו (מבצע אוואלאנש) ובכוח משני שנחת באותו לילה באזור טרנטו (מבצע סלפסטיק).

רפאלי, יחד עם חבריו ביחידת המודיעין, המשיכו לערוך סיורי מודיעין לפני הכוחות המתקדמים גם בעת הלחימה באיטליה. התקדמות הארמייה השמינית צפונה הייתה בהתחלה אטית מהמתוכנן, בגלל הגשרים הרבים שפוצצו הגרמנים במהלך נסיגתם, אבל בהמשך התקדמה הארמייה השמינית במהירות לאורך חוף הים האדריאטי, השתלטה על מישור פוֹגָ'ה עם כל שדות התעופה שלו, והתקדמה במהירות עד טרמולי, שם עצר להיערכות לוגיסטית. רפאלי העיד כי הקצב המהיר של ההתקדמות, הביא לכך שאיסוף המודיעין המקדים שביצעו רפאלי וחבריו בוצע כמעט במקביל לתנועת הכוחות.

בתחילת אוקטובר הצליחו הכוחות הבריטיים והאמריקניים לבסס קו היערכות לרוחבה של איטליה. הארמייה השמינית הבריטית – זו שרפאלי לחם במסגרתה – נעצרה באזור טרמולי בצד האדריאטי של חצי־האי האיטלקי, ואילו הארמייה החמישית האמריקנית (של גנרל מארק קלארק) נעצרה על גדות נהר וולטורנו , מצפון לנפולי) בצדו המערבי של המגף האיטלקי.

משימות חילוץ בצפון איטליה

אחרי שההתקדמות נעצרה, הועבר רפאלי למשימה העיקרית שלשמה הוקמה היחידה (MI9) שאליה התנדב – חילוץ אנשי צבא בריטים ואמריקנים מהאזור שבשליטת הגרמנים. הפעם התבצעה פעילותו בחלקה הצפוני של איטליה, שם נמצאו:

• שבויים של בנות הברית אשר ניצלו את התוהו ובוהו שנוצר באיטליה לאחר חתימת הסכם הפסקת האש בין איטליה לבין בנות הברית שנחתם ב־3 בספטמבר. החיילים האיטלקים ששמרו על מחנות השבויים הניחו את נשקם וחזרו לבתיהם, ובמשך 48 שעות נותרו המחנות ללא כל שמירה. שבויים רבים – אך לא כולם – ברחו והסתובבו ברחבי איטליה בניסיון לחבור לכוחות בנות הברית בדרומה.
• בנוסף היו פזורים ברחבי צפון איטליה גם טייסים שמטוסיהם הופלו, אך הם טרם נתפסו.

אחד ממפקדי ה־MI9 הסביר לחייליו את הרעיון שמאחורי מאמצי החילוץ: לבנות הברית הייתה אפשרות לבנות מטוסים וטנקים בקצב גדול מאפשרותן להכשיר לוחמים שיתפעלו אותם. נוצר אפוא צורך ברור להחזיר לוחמים מנוסים לשירות, ואלו שהסתובבו בצפון איטליה יכלו למלא את המחסור, או לפחות את חלקו.

התארגנות ושיטת הפעולה אחרי התארגנות לביצוע המשימה (חלוקה לחוליות, לימוד השטח, חלוקת גזרות פעילות וכו') יצאו החוליות הראשונות לפעולה מעבר לקווים כבר במהלך אוקטובר 1943. החדירות לשטח האויב (וההיחלצות ממנו) התבצעו בדרך כלל מהים, באמצעות סירות של סייענים. רפאלי וחברו ליחידה בנימין גפנר מוזכרים גם כשניים מתוך שישה צנחנים מבני היישוב שפעלו בשירות הבריטים מעבר לקווים באיטליה (ארבעת האחרים הם אנצו סרני, יחיאל קאסאפ, אפרים דפני ויעקב שפירא; שני הראשונים נהרגו בעת ביצוע משימתם), אך לאפשרות שצנחו לא נמצאה עדות בזיכרונותיהם.

שם הצופן של הפעולה היה Rat Line (נתיב העכברוש), משום שעל הטייסים והשבויים הבריטיים היה לחמוק מעיניהם הבולשות של הגרמנים כעכברושים בלילה. המילה Line שבשם התייחסה לנתיב של מאות קילומטרים, מצפון איטליה ועד לדרומה, שאנשי היחידה היו צריכים להקים. הרעיון היה להרכיב שרשרת ארוכה של סוכנים – כמעט כולם איכרים פשוטים – כך שכאשר אחד הבריטים יימסר לידי אחד הסוכנים בצפון איטליה, יוכל האיכר להנחותו בחסות הלילה אל הסוכן הבא, שיעבירו בתורו לסוכן שלישי וכך הלאה. הטייסים והשבויים שברחו אמורים היו להיות מרוכזים במקום מסתור ליד קו החזית, ומשם הם הועברו קבוצות־קבוצות על ידי "מדריכים" (מורי דרך) דרך קו החזית.

ממחטת משי עם מפה של דרום איטליה
ששימשה כלי עזר של ה־MI9
למילוט שבויים של בנות הברית
ונותרה בידי חיים רפאלי

בעת הפעילות השתמש רפאלי, כמו שאר אנשי ה־MI9, באמצעי עזר שפיתחה היחידה כדי לסייע במילוט שבויים. בין היתר היו אלה מצפנים זעירים שהוסוו בתוך כפתורים, ומפות שהודפסו על ממחטות עשויות משי. רפאלי מעיד על עצמו שבשלב ההכנה למשימות ישב "רכון על מפות מפורטות של האזור, עד שהפכו לחלק ממנו."

את שגרת הפעילות מעבר לקווי האויב תיאר רפאלי בצורה ספרותית במעין רומן בשם "נתיב העכברוש", שהחל לכתוב. הוא מספר על גיבור הרומן (מן הסתם רפאלי עצמו) שניחן "בראיית לילה טבעית, שעוד השתפרה בחודשים האחרונים כאשר סדר יומו התהפך ולילו נהפך ליום ויומו הוקדש לשינה. כשנע בחושך היה נדמה לו שכל חושיו משתתפים בראייה, והקולות שקלטו אוזניו, המגע של הרוח שנקלט בעורו ותחושות פנימיות שלא ידע להגדירן מתנקזים למרכז הראייה במוחו ושבים אליו דרך עיניו". רפאלי, אגב, היה עיוור צבעים.

מוכרז כחייל נעדר כחודשיים אחרי שהחלה הפעילות בצפון איטליה, ב־3 בינואר 1944 אבד הקשר עם רפאלי, והודעה על כך נמסרה על ידי הבריטים לרעייתו שהתגוררה בנהריה. בהודעה שקיבלה רעייתו נכתב שנסיבות היעדרותו והמקום בו הוא נמצא אינם ידועים. עוד נכתב לה שהמידע המועבר לידיעתה הוא מסווג, וכי אסור לה לספר על כך לאף אדם אחר כדי להבטיח את שלומו של רפאלי. כשלושה חודשים אחרי ניתוק הקשר, קיבלה רעייתו הודעה נוספת לפיה רפאלי אותר, נמצא במקום מבטחים וממשיך בשירותו עם הכוחות הבריטיים.

שבוי בידי הגרמנים בשבועות הראשונים של הפעילות בשטח שבו שלטו הגרמנים "האנדרלמוסיה הייתה במיטבה אבל ככל שחלף הזמן המצב נעשה יותר ויותר והסכנה להיתפס על ידי הגרמנים גברה." ואכן, בשתי הזדמנויות נתפס רפאלי ובשתיהן הצליח לברוח.

• באחת הפעמים הוא נתפס בבגדי איכר איטלקי, והובל במכונית לחקירה. הוא הצליח לפרוץ את הדלת האחורית של המכונית, להימלט ולחבור לכוחות הבריטיים.
• באירוע אחר נשבה רפאלי על ידי חיילים גרמנים לאחר שחלה במלריה ומצא מחסה אצל איכרים איטלקיים (סייענים של המודיעין הבריטי). הוא ניצל את חגיגת ערב חג המולד ושירת החיילים הגרמנים סביב עץ האשוח כדי לברוח. גם בפעם זאת חבר לכוחות הבריטיים.

קבלת צל"ש ב־16 בנובמבר 1944 קיבל רפאלי ציון לשבח על פעילותו מעבר לקווי לאויב. על אות ההצטיינות חתום סר פרסי ג'יימס גריג, מי שעמד אז בראש משרד המלחמה, והוא מעיד על ההוקרה שלה זכה רפאלי על שירותו מעבר לקווי האויב בחזית האיטלקית. חברו לשירות ב־MI9 בחזית האיטלקית, בנימין גפנר, קיבל אף הוא ציון לשבח באותו יום.

• 
  תעודת הציון לשבח שקיבל חיים רפאלי על פעילותו מעבר לקווים באיטליה.
• 
  ידיעה על הענקת ציון לשבח לשני לוחמים ארצישראלים מתוך עיתון המשקיף 11 בדצמבר 1944.

הברחת יהודים במהלך הפעילות בשטחים שהיו בשליטת הגרמנים בצפון איטליה עלה בידם של רפאלי וחבריו לסייע ליהודים שפגש ולהבריחם מהשטח הכבוש לשטח שבשליטת בנות הברית

סיום השירות בצבא הבריטי

רפאלי שירת בזירה האיטלקית כשנה וחצי. בתחילת 1945 חזר ארצה, ושוחרר מהצבא הבריטי בשנת 1946, עת פורקה היחידה שבה שירת.

שירות בחיל הים

תמונת סיום קורס חובלים א', פברואר 1949.
רפאלי מופיע בשורה השלישית, שלישי מימין

קורס חובלים ושירות בים

רפאלי, שהתגורר בנהריה, היה מעורב בתקופה שקדמה למלחמת השחרור בהגנה האזורית באזור הגליל המערבי, ובכלל זה בהתמודדות עם המצור שהטילו הערבים על נהריה ב־17 במרץ 1948. עד להסרת המצור חודשיים אחר כך, בעקבות מבצע בן עמי, הקשר עם נהריה התבצע בדרך הים, באמצעות ספינות, דוברות וגוררות שהובילו אספקה מחיפה. בנהריה לא היה מעגן ולא היו אמצעים לפריקת הציוד, ועבודת הפריקה התבצעה בידיים בלבד. רפאלי תרם מניסיונו הימי לפעילות זו.

עם הסרת המצור, התגייס רפאלי לחיל הים. בשבועות הראשונים לשירותו הועסק רפאלי ב"עבודות רס"ר", למרות עברו וניסיונו. נראה שהוא התייחס לכך בשוויון נפש לנוכח העובדה שהיה זה במסגרת צבא עברי במדינה עברית. הוא הצטרף לקורס החובלים הראשון של חיל הים, שהסתיים ב־20 בפברואר 1949. בגלל הכשרתו הימית הקודמת, וניסיונו הצבאי במלחמת העולם השנייה, לא השתתף רפאלי בחלקו הראשון של הקורס, שהתקיים ביפו. הכשרתו כקצין ים במגמת סיפון הייתה בבחינת הסבה מקצועית, שכן בבית הספר לקציני ים בצ'יוויטווקיה למד במגמת מכונאות.

לאחר סיום הקורס הוצב רפאלי לשירות בשייטת הקטנה, שבה היו ספינות משמר. הוא שירת על אח"י "הפורצים" (מ-17) ועל אח"י פלמ"ח (מ-19), באחת שימש כסגן מפקד ואילו על השנייה פיקד.

שירות במודיעין הימי

בשלהי שנת 1949 הועבר רפאלי לשרת במודיעין הימי, לפי בקשתו של צבי קינן שעמד אז בראש ענף המודיעין. קינן, שנמנה אף הוא עם בוגרי בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה, הכיר את רפאלי ואת ניסיונו בעבודת המודיעין במסגרת הצבא הבריטי, ורצה לנצל את כישוריו בתחום זה. תפקידו הראשון היה ראש מדור מבחן וארכיב, שבהמשך נהפך למדור מחקר. באביב 1950 הפליג רפאלי על אח"י אטיה מורי (ש-45) לאיטליה למשימה חסויה, ומפקד כלי השיט קיבל הוראה לא לכלול את שמו ברשימת המפליגים.

בספטמבר 1951 התמנה רפאלי לתפקיד ראש ענף ים/4 (המודיעין הימי) והועלה לדרגת סגן אלוף. המודיעין הימי היה אז בחיתוליו, ובתקופתו של רפאלי גובשו היסודות שליוו את הארגון עשרות שנים אחר כך. בין השאר נקבעו בשנת 1953 נוהלי העבודה בתחום האיסוף ונקבעה חלוקת הסמכויות בין סוכנויות האיסוף השונות – המוסד, השב"כ ויחידות האיסוף הצה"ליות לבין מחלקת המודיעין במטכ"ל (לימים אגף המודיעין) וענפי המודיעין בחיל האוויר ובחיל הים. מאחר שמפקדת חיל הים שכנה אז בסטלה מאריס בחיפה, מינה רפאלי קצין קישור שייצג את ענף ים/4 בדיונים שהתקיימו במחלקת המודיעין הצה"לית בקריה (הראשון היה סגן גד גדעון). מי שעמד אז בראש מחלקת המודיעין, אל"ם בנימין גיבלי, שלח לרפאלי מכתב אישי ובו הודה לו על תרומתו החשובה "לטיפוח יחסי הגומלין בין ענף המודיעין בחיל הים וגורמי המודיעין בצה"ל".

בימיו של רפאלי התמקד המודיעין הימי בבניית בסיס הידע שלו על כלי השיט המלחמתיים במדינות ערב (בדגש על חיל הים המצרי וחיל הים הסורי), על נמלי ערב, על מערך הגנת החוף בארצות האויב ועל חופיהן.

• אחת מפעולותיו הראשונות של רפאלי בתפקיד כראש ענף ים/4 הייתה הקמת גוף מחקר לנושאים טכניים במסגרת המודיעין הימי שיהיה מתואם מול המודיעין הטכני הכללי במחלקת המודיעין במטכ"ל. החשיבות של מחקר עצמאי של אמצעי הלחימה הייעודיים של חילות הים הערביים הוכיחה את עצמה עם השנים.
• ניסיונו של רפאלי בפעילות בשטח האויב במלחמת העולם חידד אצל רפאלי את המודעות לחשיבותם של לימוד השטח בארצות ערב, ומבחינת המודיעין הימי היו אלה החופים והנמלים. במסגרת זו בוצעו פעולות איסוף יזומות ביעדים, נכתבו תיקי שטח ואף נבנו מודלים תלת־ממדיים מקרטון של יעדים נבחרים ובהם, לדוגמה, נמל אלכסנדריה במצרים לטובת לוחמי שייטת 13.
• בתקופתו של רפאלי פורסמו "חוברות לזיהוי אוניות אויב" שנועדו לתת בימי הכוחות הלוחמים אמצעי עזר שימושי למקרה של היתקלות בכלי שיט צבאיים במרחבי הים. החוברות כללו מלבד צילומים גם דגשים של נתוני אפיון חזותי ופרטים על מערכות נשק.

לימים ציין רפאלי כי "היום האלקטרוניקה נותנת תשובות לגבי הרבה מאוד דברים, אבל אז זה היה מאוד מצומצם". רפאלי הדגיש שמידע רב נאסף אז מ"עיתונות מקצועית, עיתונות כללית, מאמרים בהוצאות בינלאומיות", שכן אלה דיווחו "כמעט על כל הציים בעולם, בצורה מהימנה, רק צריך היה פשוט להוציא מזה את החומר הדרוש. כמובן שהיו דברים מסוימים שלא התפרסמו, אבל בסך הכול האופי של צי הוא כזה שהוא בעצם די גלוי. הוא מופיע, נוסע. חוץ מזה יש התעניינות בציים. יש ספרות מאוד ענפה בתחום הזה. כך שזה גם היה מקור מאוד חשוב מבחינת הידע הבסיסי על סד"כ ונשק".

רפאלי הדגיש כי "מובן שהשתמשנו במקורות אמ"ן, גם אם אלה היו מקורות שלנו [כלומר מקורות ייעודיים לתחום הימי] הם גם פעלו במסגרת אמ"ן". עם זאת במשך כל שנות פיקודו, המשיך המודיעין הימי להפעיל חוליות איסוף בנמל חיפה ובנמל תל אביב, שתחקרו ימאים באוניות סוחר שפקדו נמלים ערביים.

רפאלי נמנה עם אלה שהכשירו ותדרכו את אליהו ריקה למשימת הריגול שלו בלבנון בתחילת שנות החמישים. ריקה העביר ארצה, בין היתר, תמונות מנמל טריפולי ומחופי לבנון, ששימשו את המודיעין הימי. לאחר שחזר ריקה ארצה, גייס אותו רפאלי לשירות במודיעין הימי. המעבר לחיל הים העלה על הפרק תוכנית שיזם ריקה בעבר. לפי התוכנית ירכוש ריקה אוניית משא קטנה שהוא יהיה בעליה וקברניטה. הספינה תפליג תחת דגל ערבי, צוותה יהיה ישראלי בתחפושת, והיא תבצע פעילות מודיעינית ומבצעית בארצות ערביות שתפקוד בהפלגותיה. רפאלי הבין את הפוטנציאל הטמון בתוכנית, ושיתף בה את יחידה 131 שריכזה את הפעילות המודיעינית והמבצעית שצה"ל מקיים בארצות חוץ. בסופו של דבר לא יצאה התוכנית לפועל וריקה נשלח למשימה אחרת.

אחד הנושאים שהמודיעין הימי היה טרוד בהם בימיו של רפאלי היה חופש השיט לנמל אילת ואפשרות ההפלגתן של אוניות ישראליות או המיועדות לישראל בתעלת סואץ. העיסוק בנושא בא לידי ביטוי גם בפעילות מבצעית שהאנשיו של רפאלי היו משולבים בה:

• במפרץ אילת התבצעו סיורים לאיסוף נתונים על החופים המצריים בחצי האי סיני, על ההיערכות המצרית באזור מצרי טירן (ובכלל זה מיקום התותחים שהציבו המצרים בראס נצרני, לחסימת השיט) וסיורים לבדיקת נתיבי שיט חלופיים באזור האי סנפיר והחוף הסעודי. באחד המבצעים הללו עלתה על שרטון הספינה שעליה היו אנשי שייטת 13 (ועמם פנחם (פיני) נוסבאום מענף המודיעין הימי). הכוח חולץ במבצע שנונית.
• במהלך התקופה נשלחו כמה ספינות סוחר, רובן בדגל זר, לבדוק את הפעילות המצרית ולנסות להבין עד כמה נחושים המצרים באיסורים שהטילו וכיצד ניתן לעקוף אותם. לחלק מההפלגות הללו הצטרפו אנשי המודיעין הימי. לדוגמה, אהרון בן יוסף ("אסקימו"), קמ"ן שייטת 13, ולימים מפקד היחידה, הצטרף לאונייה יוונית שהפליגה לאילת דרך מצרי טירן, עקב אחר תגובותיהם של המצרים והתרשם שהם לא התכוונו לעוצרה.
• ההתמודדות מול המגבלות המצריות על חופש השיט לישראל וממנה הגיעה לשיא בשנת 1954, כאשר האונייה "בת גלים", שהפליגה בדגל ישראל, ניסתה לעבור בתעלת סואץ. המצרים עצרו את האונייה בנמל פורט איברהים, צוות האונייה הואשם ברצח שני דייגים ועונה בכלא המצרי במשך 100 ימים. הקצין הראשון בהפלגה היה רפאל שפינט, ששירת עד יציאתו להפלגה במודיעין הימי, ושוחרר משירות סדיר חודש לפני הזמן, כדי לאפשר את הפלגתו על ה"בת גלים" כאזרח. גם יותר מחמישים שנים אחר כך, חש רפאלי אשמה על שאִפשר את שחרורו המוקדם של שפינט ואת יציאתו למשימה, שהובילה לעינויים שעבר בידי המצרים.

חיים רפאלי, יושב שלישי מימין, בקורס פיקוד מתקדם בבסיס ההדרכה בחיל הים 1954.

ראש ענף תכנון

בהמשך דרכו בחיל הים התמנה רפאלי להיות ראש ענף ים/2, ענף התכנון במחלקת ים. בזמן מבצע קדש, היה ביחידת הקישור עם הצרפתים. היו בארץ שתי משחתות צרפתיות ורפאלי שימש כקצין קישור. השפה המדוברת הייתה אנגלית, שהיא שפה מקובלת בחילות הים.

ראש מחלקת כוח אדם

בשנת 1957 מונה רפאלי לתפקידו האחרון בחיל הים – ראש מחלקת כוח אדם בחיל הים. המינוי הגיע אחרי תקופה ארוכה של מינויים קצרי מועד לתפקיד, ובעקבותיהם מינוי של קצין בדרגת רס"ן כממלא מקום של ראש המחלקה (כמה חודשים בשנת 1954 ושוב כמה חודשים בשנת 1955), וביטא את רצונו של מפקד החיל האלוף שמואל טנקוס למצוא סוף סוף קצין שיוכל לעצב את המחלקה ולהעמידה על הרגליים. רפאלי המשיך בתפקיד זה כשבע שנים ובשנת 1962 (בימיו של יוחאי בן-נון כמפקד חיל הים) אף קיבל דרגת אלוף-משנה, והיה בכך לקצין הראשון בעל דרגה זו בתפקיד.

מעבר לעיסוק השוטף בענייני גיוס, שיבוץ, הכשרה וכדומה, קידם רפאלי נושאים שונים ובהם:

• ניסיון לשלב בוגרי בתי ספר תיכוניים, בעיקר בוגרי מגמה ריאלית, בקורס החובלים של החיל, אליו הגיעו עד אז רק בוגרי בית הספר לקציני ים עכו. מגמה זו התחזקה בימי מחליפו בתפקיד אברהם בוצר, ובשנת 1967 נפתח הקורס הראשון שאיש מחניכיו לא הגיע מבית הספר לקציני ים בעכו.
• קביעת נהלים לשילובם של קצינים מקצועיים (קצין הרפואה החילי, קצינת הח"ן החילית והרב החילי) בחיל. קצינים אלה היו כפופים מקצועית למסגרות מחוץ לחיל הים, אך פיקודית היו כפופים לראש מחלקת כוח האדם.
• הקמתה מחדש של להקת חיל הים, שפעלה בימי מלחמת העצמאות, אך פורקה מיד לאחריה. הופעתה הראשונה של הלהקה המחודשת הייתה בשנת 1961.

• 
  מימין לשמאל: שלמה אראל, יוחאי בן־נון, אבא חושי (ראש העיר חיפה, העיר המאמצת של חיל הים), חיים רפאלי והדר קמחי.
• 
  חברי הלהקה עם מפקד החיל יוחאי בן־נון וראש מחכ"א חיים רפאלי 1962.

תפקידים בחיים האזרחיים

בשנת 1964, כאשר נודע למילה ברנר כי רפאלי עומד להשתחרר משירותו בחיל הים, הוא זימן את רפאלי לשיחה והעלה בפניו הצעה שלא היה אפשר לסרב לה – להתמנות למנכ"ל החברה הימית להובלת פרי, שהחלה לפעול באותה תקופה. ברנר, שהכיר את רפאלי מתקופת לימודיהם בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה, הכיר את סגולותיו ויכולותיו של רפאלי ושיתף אותו בחזונו לחולל מהפכה בהובלה ימית של פרי בקירור בספינות חדישות עתירות אוטומציה ומערכות מבוקרות אלקטרונית.

רפאלי שמר על הקשר עם חיל הים ואנשיו בשנות עבודתו בחברה ימית להובלת פרי. במהלך השנים קלטה החברה הימית להובלת פרי קצינים בכירים רבים שהשתחררו מחיל הים (ובהם נתן סופר, אלכס שור, אמנון סלעי ואליהו ארן) ובשעת הצורך הועמדו ספינותיה לרשות מערכת הביטחון הן להובלת ציוד צבאי ערב מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, והן במבצעי תדלוק של ספינות חיל הים בהפלגות ארוכות טווח (לדוגמה במבצע מוניטין באמצעות הספינה "טנג'רין קור" ומבצע בציר ענבים באמצעות הספינה "בננה קור").

החברה, שזכתה להצלחה גדולה מאוד בפעילותה, נכנסה בראשית שנות השבעים לתחום נוסף – מכליות דלק. משבר האנרגיה העולמי שהתחולל בעקבות מלחמת יום הכיפורים ב־1973 הביא לעלייה חדה במחירי הנפט ולירידה במחירי המכליות עקב צמצום הצריכה. תמורות אלה פגעו קשות בחברה הימית להובלת פרי, שלמעשה חדלה לפעול בשנת 1977.

עם זאת, רפאלי המשיך לעסוק בספיחי פירוקה של החברה עד שנות התשעים של המאה העשרים.

חיים אישיים

רפאלי הכיר את רעייתו שרה לבית הילזנראט, ילידת צ'רנוביץ, זמן קצר אחרי שעלתה ארצה בגפה במסגרת עליית אף על פי של בית"ר על סיפון אוניית המעפילים פאריטה, שנחתה לאחר תלאות רבות בחוף תל אביב ב־22 באוגוסט 1939 (שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הזוג התחתן ב־25 בינואר 1942, בפרק הזמן שבין בריחתו של רפאלי מהשבי הגרמני ביוון ובין יציאתו למשימותיו במסגרת ה־MI9 ביוון ובאיטליה.

רפאלי ורעייתו התגוררו כל השנים בנהריה, ורק בשנותיהם האחרונות עברו להתגורר במעון הרופא במוצא עילית, כדי לחיות בסמוך לבתם היחידה, מיכל כרמי, המתגוררת בירושלים.

ראו גם

• תיאודור הרצל (אוניית מפרשים)
• בית הספר הימי בצ'יוויטווקיה
• מתנדבי היישוב בחיל החפרים
• שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה
• MI9
• המערכה על יוון ובמיוחד הסעיף על פינוי הכוחות הבריטיים
• פלישת בעלות הברית לסיציליה
• פלישת בעלות הברית לאיטליה
• עליית אף על פי