חיי התרבות בגטו טרזין

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: עריכה טכנית: פסקאות, פרקים, כותרות וכדו'..
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.

גטו טרזין, הגטו שהקים ה-אס.אס. במבצר טרזינשטט, נוצר לצורכי התעמולה הנאצית ופורסם על ידה כגטו עשיר בחיי תרבות. הגטו היה מחנה מעבר בדרך למחנות ההשמדה, ותנאי המחיה בו תוכננו כדי להאיץ את מות האסירים. הוא הוגדר כקהילה לדוגמה של יהודי המעמד הבינוני מגרמניה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה, ויהודים משכילים רבים נכלאו בו.

תרבות כהישרדות עריכה

חיי התרבות בגטו טרזין סייעו לתושביו בהישרדות היומיומית. להבדיל מגיטאות אחרים, ניצול כוח העבודה של האסירים לא היה חשוב לנאצים, והם אפשרו להם לעשות תיאטרון, מוזיקה ואמנות. בגטו התקיים מגוון רחב של יצירות אמנות תוך שימוש במדיות אמנות שונות, מהרצאות ועד רישומים, שהיו מוקדשים למגוון נושאים.[1] תחילה דוכאה פעילות תרבותית על ידי הנאצים, אך כשהתבהר תפקידו של הגטו כגטו לדוגמה, ב-1942, הפכו פעילויות אלו למקובלות.[2] טרזין הפך ליעד גירוש של חברי האליטה התרבותית של אירופה. בתקופה זו הוקמה ה-Freizeitgestaltung (האגודה לפעילויות זמן חופשי, פנאי), ופעילות תרבותית הותרה על ידי הנאצים. עם זאת, כלי נגינה הוברחו לטרזין מאז 1941, ואמנים רבים ראו בהם צורך בסיסי. למעשה, לדברי ניצול שואה מהגטו, "בתקופה המוקדמת לא היו בגטו כלי נגינה כלשהם, וחיי התרבות החלו להתפתח רק כאשר החל ארגונו של גטו טרזין לעלות על פסים סדירים."[3] ילדים בגטו הביעו את עצמם ואת תגובותיהם לנסיבות באמצעות ציורים בשיעורים שהנאצים התירו את קיומם. עם דרכי המוצא הללו ניסו אנשים ליצור תחושת תקווה בגטו.

בטרזין שגשגה התרבות הרבה יותר מאשר בפרוטקטורט. האמנות בגטו אפשרה תיאור וייצוג של החיים האמיתיים בטרזין.[4] היצירה סיפקה לאנשים פורקן אמנותי שדרכו יכלו לבטא התרסה. למרות גירושים מתמידים של אסירים למזרח, היו תושבי הגטו נחושים להופיע וליצור. לעיתים קרובות היה צורך לשבץ מחדש אנשים לתפקידים בהופעות השונות, מכיוון שהמשתתפים המקוריים בהן גורשו למחנות ההשמדה. הרצון ליצור סייע לכלואים בגטו להישאר מלאי תקווה ולקיים חיים בעלי צביון תרבותי ואנושי יותר.

במחקר יש הערכה משתנה לתגובה הנאצית ליצירות התרבות בטרזין. יש סבורים שהנאצים נשארו אדישים ליצירה בגטו.[4] אחרים אומרים שהנאצים עודדו את ההפקה האמנותית, שכן האס-אס סבר שהתרבות שנוצרה בטרזין לא תשרוד ולא תגיע אל מחוץ לגטו.

תחומי הפעילות בגטו עריכה

חינוך עריכה

הקהילה בטרזין ניסתה להבטיח שכל הילדים שעברו בגטו יקבלו חינוך. בגטו התקיימו קורסים לעברית, שיעורים בערבית על ידי מויזיס ווסקין-נהרטבי והרצאות על היסטוריה יהודית.

הנאצים דרשו מכל ילדי הגטו מעל גיל מסוים לעבוד, אך קיבלו את העבודה על במה - משחק, בימוי, מחזאות וכו' - כתעסוקה. האסירים חינכו את הילדים במסווה של עבודה או פעילות תרבותית. בגטו התקיימו שיעורים יומיים ופעילויות ספורט.

הקהילה הוציאה לאור את כתב העת "ודם". ההיסטוריה של המגזין נחקרה וסופרה על ידי הסופר האיטלקי מתאו קורדיני בספרו La repubblica delle farfalle (רפובליקת הפרפרים). בן קינגסלי הקריא רומן זה בדבריו ב-27 בינואר 2015 בטקס שנערך בטרזין לציון יום השואה הבינלאומי.[דרוש מקור]

ספרות עריכה

אילזה ובר, משוררת יהודיה צ'כית ידועה, סופרת ומוזיקאית לילדים, הייתה בגטו מפברואר 1942 ועבדה כאחות לילה במרפאת הילדים של הגטו. היא התנדבה להצטרף לטרנספורט של ילדים לאושוויץ בנובמבר 1944, שם נרצחו בתאי הגזים עם ההגעה היא, בנה טומי והילדים שהיו בשילוח.

ילדי הגטו כתבו גם סיפורים ושירים. חלקם נשמרו ובהמשך פורסמו באוסף בשם "אין פרפרים פה", שכותרתו לקוחה משירו של המשורר הצ'כי הצעיר פאוול פרידמן. פרידמן הגיע לטרזין ב-26 באפריל 1942 ולאחר מכן נרצח באושוויץ.

ציור עריכה

 
מגורים בטרזיינשטט. ציור מעשה ידי הצייר היהודי ממוצא צ'כי, פרטישק מוז'יץ נאגל. נאגל נרצח עם משפחתו באוושוויץ בשנת 1944

הציירת מאלווה שאלק (מלווינה שאלקובה) גורשה בפברואר 1942 לטרזין. היא ציירה יותר מ-100 רישומים וצבעי מים המתארים את החיים בגטו. ב-18 במאי 1944 גורשה לאושוויץ, שם נרצחה.[5] צייר נוסף שנכלא במחנה פרטישק מוז'יץ נאגל שהיה צייר נופים יהודי ממוצא צ'כי, צייר ציורים מחיי האסירים המחנה ומעטים מהם נמצאו בעליית גג של בניין שעבר שיפוץ ושיחזור בשנת 1950.

האמן והאדריכל נורברט טרולר יצר רישומים וצבעי מים של החיים בטרזין, כדי שיוברחו מהגטו לעולם החיצון. כשגילה זאת הגסטפו נעצר טרולר וגורש לאושוויץ, שם שוחרר על ידי הצבא האדום בינואר 1945. זיכרונותיו ומעל עשרים מיצירותיו פורסמו בשנת 1991.[6]

האמנית והמורה לאמנות פרידל דיקר ברנדייס לימדה רישום לילדים בגטו, ביניהם הייתה הילדה חנה בראדי ("המזוודה של חנה"). הם ציירו יותר מ-4,000 ציורים, אותם החביאה בשתי מזוודות לפני שגורשה לאושוויץ. האוסף נשמר והתגלה כעבור עשור. רוב הרישומים הללו מוצגים במוזיאון היהודי בפראג, שארכיון מדור השואה שלו מנהל את אוסף ארכיון טרזין. אחרים מוצגים ביד ושם בירושלים.

מוזיקה עריכה

הכנר יוליוס סטוורטקה (Stwertka), חבר מוביל לשעבר בתזמורת הסימפונית של בוסטון ומנהיג שותף של הפילהרמונית של וינה, נרצח בגטו ב-17 בדצמבר 1942.[דרוש מקור]

הפסנתרנית אליס הרץ-זומר (שנכלאה בגטו עם בנה, רפאל זומר) ביצעה כמאה קונצרטים בטרזין. היא ואדית קראוס, חברתה ועמיתתה, שרדו את הגטו, היגרו לישראל לאחר המלחמה והיו פרופסוריות למוזיקה, הרץ-זומר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ושטיינר-קראוס באקדמיה למוזיקה בתל אביב (כיום בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה).[7]

מרטין רומן וקוקו שומן היו חלק מלהקת הג'אז Ghetto Swingers.

מוזיקה שהולחנה על ידי אסירים מופיעה ב-Terezín: The Music 1941–44, סט של שני תקליטורים שיצא ב-1991.[8][9] האוסף כולל מוזיקה שהולחנה בעיקר בשנים 1943 ו-1944 על ידי פאבל האס, גדעון קליין, הנס קראסה וויקטור אולמן בזמן שהיו כלואים בטרזין. האס, קראסה ואולמן נרצחו באושוויץ ב-1944, וקליין נרצח בפירסטנגרובה ב-1945.[10]

בשנת 2007 יצא לאור האלבום Terezín – Theresienstadt ובו מוזיקה שהולחנה בטרזין, על ידי הזמרת השוודית אן סופי פון אוטר, בסיוע הבריטון כריסטיאן גרהאהר (Gerhaher), פסנתרנים ומוזיקאים קאמריים. בשנת 2008 פרסמה ברידג' רקורדס רסיטל של הבריטון האוסטרי וולפגנג הולצמאייר והפסנתרן האמריקאי ראסל ריאן שהתבסס על מבחר שירים מהאוסף.

אופרה עריכה

המלחין ויקטור אולמן נכלא בטרזין בספטמבר 1942, ונרצח באושוויץ באוקטובר 1944. הוא הלחין כעשרים יצירות בטרזין, ביניהן האופרה בת המערכה האחת Der Kaiser von Atlantis (הקיסר מאטלנטיס או הסירוב למות). האופרה תוכננה לעלות על במה בגטו, אבל הנאצים ביטלו את האישור בעת החזרות, כנראה כי הבינו את כוונתה האלגורית. האופרה הוצגה לראשונה ב-1975, והוצגה במלואה בערוץ הטלוויזיה של ה-BBC בבריטניה.[דרוש מקור]

"קיסר אטלנטיס" הייתה אופרה נוספת שהופקה בטרזין. האופרה נוצרה על ידי פיטר קין וויקטור אולמן בצורה של אגדה כך שתכלול משמעות נסתרת מעיני הנאצים. אולמן השתמש במוזיקה כדי לכלול נימות עם השלכות של התנגדות, כולל מניפולציה אמנותית של Deutchland Uber Alles, וגרסה של דפי התווים שלא כללה את המניפולציה, נמסרה לידי הנאצים. "קיסר אטלנטיס" מעולם לא הועלתה בטרזין, אולי כי הנאצים הבחינו באלגוריה להיטלר ולגרמניה הנאצית בקו העלילה של האופרה, ואולי בגלל גירוש שחקניה לאושוויץ.

הצגות עריכה

רפאל שכטר היה מחלוצי הפעילות התרבותית בטרזין. בראשית ימי הפעילות התרבותית בטרזין שילב שכטר מערכון סאטירי בהופעה הראשונה שלו. הוא הקים מקהלת מבוגרים וביים את ביצוע הרקוויאם המאסיבי והמורכב מאת ג'וזפה ורדי. בגרסה זו של הרקוויאם, שינה שכטר את תווי הסיום כדי להביע התנגדות. אדולף אייכמן ומנהיגים נאצים אחרים היו בקהל עם הביצוע, ואייכמן נהנה מגרסה זו של היצירה. ככל הנראה, הנאצים לא הבינו את משמעות השינוי ברקוויאם וביצירות מתריסות רבות אחרות שבוצעו בגטו. שכטר ניצח על 15 הופעות נוספות בהן בוצעה היצירה, לפני שגורש לאושוויץ-בירקנאו.

ב-23 בספטמבר 1943 בוצעה בטרזין לראשונה הצגת הילדים ברונדיבר. המופע הוצג 55 פעמים, והיה המצליח מבין כל ההפקות שהוצגו בגטו. כשגורשו שחקנים, הם הוחלפו באחרים, אך עיקרי המופע נותרו זהים לאורך כל ההופעות. המלחין המקורי של ברונדיבר, הנס קראסה, הלחין פרטיטורה חדשה למופע בטרזין מכיוון שהפרטיטורה המקורית אבדה, ואת סגל השחקנים הרכיב רודולף פרוידנפלד בהשגחתו והדרכתו של רפאל שכטר. המשורר אמיל א. סאדק שינה את שורות הסיום כדי להעביר מסר פוליטי. לקהל היה ברור שהאנטגוניסט מייצג את היטלר, אבל הנאצים עצמם לא הבינו את המשמעות הנסתרת בברונדיבר, ואף אפשרו העלאת המופע במהלך ביקור של הצלב האדום.

לקריאה נוספת עריכה

  • Steiner, Frantisek (2017). Fußball unterm gelben Stern: Die Liga im Ghetto Theresienstadt 1943–44 (בגרמנית). Brill Schöningh. ISBN 978-3-657-78626-8.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Blodig, Vojtech; White, Joseph Robert (2012). "Terezin" (PDF). In Geoffrey P. Megargee; Martin Dean; Mel Hecker (eds.). The United States Holocaust Memorial Museum encyclopedia of camps and ghettos, 1933–1945, Vol. II: Ghettos in German-Occupied Eastern Europe. Bloomington, IN: Indiana University Press. pp. 180–184. ISBN 978-0-253-35599-7. נבדק ב-2018-05-19.
  2. ^ Chladkova, Ludmila (2005). The Terezín Ghetto. Památnik Terazin. pp. 29–30. ISBN 8086758192. OCLC 62324320.
  3. ^ "David P. Boder Interviews Friedrich Schlaefrig". Voices of the Holocaust. Paris, France. 23 באוגוסט 1946. נבדק ב-21 במאי 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 Chladkova, Ludmila (2005). The Terezín Ghetto. Památnik Terazin. pp. 29–30. ISBN 8086758192. OCLC 62324320.
  5. ^ Schalek, Malva. "Theresienstadt pictures". אורכב מ-המקור ב-12 ביוני 2010. נבדק ב-14 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Troller, Norbert (1991). Theresienstadt: Hitler's gift to the Jews. University of North Carolina Press.
  7. ^ Berkley, George E. (2002). Hitler's Gift: Story of Theresienstadt. p. 262. ISBN 978-0828320641.
  8. ^ Campbell, R.M. (11 בנובמבר 1999). "Holocaust Musicians Left Powerful Legacy". Seattle Post-Intelligencer. Seattle, WA. אורכב מ-המקור ב-2 בנובמבר 2012. נבדק ב-1 בספטמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Stearns, David Patrick (28 בינואר 1995). "Testament of Terezín". The Independent. London, UK. אורכב מ-המקור ב-2 בנובמבר 2012. נבדק ב-1 בספטמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "Terezín – The Music 1941–44". Ciao. אורכב מ-המקור ב-7 ביולי 2012. נבדק ב-1 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)