חיל ההגנה האווירית הסובייטי

חיל ההגנה האווירית הסובייטירוסית: "войска ПВО,V- PVO-voyska protivovozdushnoy oborony"; וְוֹיְסְקָה פְּרוֹטִיבוֹבוֹזְּדוּשׁנוֹי אוֹבּוֹרוֹנִי) היה יחידת ההגנה האווירית של כוחות הצבא הסובייטים. היחידה הוקמה בשנת 1941, והמשיכה להיות ענף שירות של כוחות הצבא הרוסיים לאחר 1991 עד שמוזגה לחיל האוויר בשנת 1998. בניגוד לכוחות ההגנה האווירית המערבית, ה-V-PVO הייתה זרוע צבאית בפני עצמה, בנפרד משאר חיל האוויר (VVS) וכוחות ההגנה האווירית של כוחות קרקע. בתקופה הסובייטית היא דורגה בדרך כלל במקום השלישי בחשיבותם של השירותים הסובייטים,[1] מאחורי חיל הטילים האסטרטגיים וכוחות היבשה.

הכוחות המזוינים של ברית המועצות
State Emblem of the Soviet Union.svg
זרועות
Flag of the Soviet Air Force.svg
חיל האוויר הסובייטי
Red Army flag.svg
הצבא הסובייטי
Pvosoviet.jpg
חיל ההגנה האווירית הסובייטי
Naval Ensign of the Soviet Union (1950-1991).svg
הצי הסובייטי
Strategic Rocket Forces.jpg
חיל הטילים האסטרטגיים
עיטורים ומבנה פיקודי
מדליות ועיטורים בכוחות המזוינים של ברית המועצות
דרגות הכוחות המזוינים של ברית המועצות
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של ברית המועצות
היסטוריה של ברית המועצות

היסטוריהעריכה

במהלך מלחמת העולם השנייהעריכה

ההכנות להקמת כוחות ההגנה האווירית החלו בשנת 1932, ועם תחילת המלחמה היו 13 אזורי PVO הממוקמים בפיקודים מרחביים. עם פרוץ המלחמה היו כוחות ההגנה האווירית בעיצומו של פרויקט חימוש מחדש. צוותי ארטילריה נגד מטוסים היו מעטים מהתותחים עצמם. יתר על כן, לכוחות היו חסרים מטוסי הקרב העיקריים של התקופה ההיא: היאק-1 והמיג-3. 46 אחוזים מהצי היו מטוסים מיושנים. קצב ייצור מוגבר הוחל בכדי לספק לחיילים ציוד חדש. ביולי 1941 נקטה ועדת ההגנה הלאומית בכמה צעדים בכדי לחזק את הכוחות השומרים על אזורי התעשייה של מוסקבה, לנינגרד, ירוסלב וגורקי, וגשרים אסטרטגיים ברחבי הוולגה. לשם כך, הואצה היווצרותם של חלקים ממקלעי ה-IA, IN, מקלעים נגד מטוסים.

דוגמה קלאסית לארגון פוליטי מרכזי של מרכז ההגנה והתעשייה הייתה ההגנה על מוסקבה. היא בוצעה על ידי חיל ההגנה האווירית הראשון וחיל התעופה הקרוב השישי PVO. כחלק מצעדים אלו, בתחילת פשיטות האוויר הגרמניות היו יותר מ-600 לוחמים; יותר מ-1,000 רובי קליבר קטנים ובינוניים, 350 מקלעים; 124 בלוני תצפית, 612 חמל"ים וכ-600 זרקורים נגד מטוסים. נוכחותם של כוחות כה גדולים והנהלתם המיומנת סכלו את ניסיונות האויב לבצע תקיפות אוויריות מסיביות. רק 2.6 אחוזים מכלל מטוסי מעצמות הציר טסו בפאתי מוסקבה כתוצאה ממאמציהם. כוחות ההגנה האווירית שהגנו על מוסקבה השמידו 738 מטוסי אויב. תקיפות של חיל התעופה הקרבי השישי הכו מכות כבדות והרסו 567 מטוסי אויב על הקרקע. כוחות ההגנה האווירית השמידו 1,305 מטוסי קרב של צבאות גרמניה הנאצית ובעלי בריתה, לצד חיל האוויר, השמידו 450 טנקים ועוד כ-5,000 כלי רכב צבאיים.

ב-9 בנובמבר 1941 נוצר תפקידו של מפקד כוחות ההגנה האווירית ומונה האלוף מיכאיל גרומדין (רוסית: Громадин, Михаил Степанович).[2] בינואר 1942, כדי לשפר את התקשורת בין הכוחות ומערכות ההגנה האווירית, מטוסי הקרב והצוותים המאיישים עליהם הוכפפו לפיקוד ההגנה האווירית. באפריל 1942 נוסדה חזית ההגנה האווירית במוסקבה, ובהמשך הוקמו צבאות ההגנה האווירית של לנינגרד ובאקו. והיו התצורות המבצעיות הראשונות של כוחות ההגנה האווירית.

ביוני 1943 פורקה לשכת מפקד כוחות ההגנה האווירית במדינה. בעקבות הארגון מחדש באפריל 1944, שיצר את חזיתות ההגנה האווירית המערבית והמזרחית, וגרם לחלוקה של אזור ההגנה האווירית הטרנס-קווקזית, אשר זוהו מחדש כצפון, הדרום וחזיתות ההגנה האווירית הטרנס-קווקזית, כוחות ההגנה האווירית של מוסקבה שונו וזוהו מחדש כ"צבא ההגנה האווירית במוסקבה". במזרח הרחוק במרץ 1945 הוקמו שלוש יחידות צבאות הגנה אווירית: מריטיים, אמור ובאיקל.

במהלך מלחמת העולם השנייה, צבא ההגנה האווירית סיפק את ההגנה לתעשייה הביטחונית ואת התקשורת, כך שבמהלך המלחמה רק גיחות ספורות הצליחו לפרוץ את המחסום, כך שהיו רק מעט מפעלים נפגעו ורק כמה פגיעות ספורות בתנועת הרכבות בכמה מקטעי קווי הרכבת ברחבי הארץ. בביצוע משימותיו השמידו היחידות כ-7,313 מטוסים גרמניים, מתוכם כ-4,168 בקרבות אוויר (דוגפייט) וכ-3,145 היו נפגעו ונפלו על ידי ארטילריה ממוקדת כנגד כלי הטיס, מקלעים ובלוני תצפית. ליותר מ-80,000 חיילים, סמלים, קצינים וגנרלים של כוחות ההגנה האוויריים הוענקו עיטורים ומדליות מטעם המדינה, ול-92 חיילים הוענק תואר גיבור ברית המועצות ואחד זכה פעמיים בכבוד.

מבנה פיקודי במהלך מלחמת העולם השנייהעריכה

במהלך המלחמה אורגנו יחידות ה-PVO כחזיתות הגנה אווירית וצבאות ההגנה האוויריים. חזיתות ה-PVO כיסו בדרך כלל מרחב אווירי מעל כמה חזיתות צבא קרקעיות האווירית. היסטוריית השירות מופיעה פה[3]:
• חזית חיל ההגנה המערבי
• מערך ראשון 29 ביוני 1943 – 20 באפריל 1944 שונה שמו למפקדה, חזית ה-PVO הצפונית
• החזית הצפונית PVO 21 באפריל 1944 – 23 בדצמבר 1944 הוקמה מהמטה, חזית ה-PVO המערבית (מערך 1), סומנה מחדש כמפקדה, חזית PVO המערבית (מערך 2)
• מערך שני 24 בדצמבר 1944 – 9 במאי 1945 הוקם מהמטה, חזית PVO הצפונית
• חזית מוסקבה PVO 6 באפריל 1942 – 10 ביולי 1943 הוקמה מהמטה, אזור חיל PVO במוסקבה, סומנה מחדש כמפקדה, צבא PVO המיוחד במוסקבה
• חזית דרום PVO 21 באפריל 1944 – 24 בדצמבר 1944 הוקמה מהמטה, חזית PVO המזרחית, סומנה מחדש כמפקדה, חזית ה-PVO דרום-מערבית
• החזית הדרום-מערבית PVO 24 בדצמבר 1944 – 9 במאי 1945 הוקמה מהמטה, חזית ה-PVO הדרומית

המלחמה הקרהעריכה

  ערך מורחב – המלחמה הקרה

ה-PVO הופרד משירותי כוחות הצבא הסובייטיים האחרים בשנת 1949. ביוני 1949 הועברו אגף התעופה הקרבי ה-15 וגדוד התעופה הקרבי ה-180 של המשמרות PVO, בין הגדודים שלו, והפכו לחלק מההגנה האווירית הקרבית ה-20 של הצבא באוריול. שם הפך הגדוד לאחד הראשונים שצוידו במטוס מיקויאן-גורביץ' מיג-9, הראשון מתוך סדרת מטוסי הסילון של הלשכה לעיצוב מיקויאן וגורביץ'. באפריל 1950 קיבל הגדוד את מטוסי המיג-15 הראשונים של מיקויאן-גורביץ'.

במאי 1954 הועלה ה-PVO למעמד שווה ליתר הענפים של כוחות הצבא הסובייטים וקיבל את מפקדו הראשי הראשון: מרשל ברית המועצות לאוניד גובורוב.[4]

תפקידו העיקרי של ה-PVO היה להפיל מפציצי פיקוד אוויר אסטרטגיים של ארצות הברית אם יחדרו למרחב האווירי הסובייטי. היעד המשני היו מטוסי סיור אוויריים של ארצות הברית. היו מספר מטוסים כאלה שהופלו בזמן שהם פעלו סביב גבולות ברית המועצות,[5] כולל מטוסי מיג-17 שהפילו מטוס-סיור לוקהיד C-130 הרקולס של ארצות הברית מעל ארמניה, עם 17 הרוגים בשנת 1958.[6] ה-PVO זכה לניצחון חשוב ב־1 במאי 1960, כאשר טיל "S-75 דווינה" הפיל את ה-U-2 של גארי פאוורס וגרם למשבר ה-U-2 הקצר של 1960.

ל-PVO הייתה שרשרת פיקוד משלו, בתי ספר לקצינים, פיקוד, מכ"מים ועוד. אולם מאמצע שנות ה-60 החלו כוחות PRO, (כוחות ההגנה נגד טילים) ו-PKO, (כוחות החלל), לצבור כוח תחת הנהגת PVO ופיקודו הגבוה, ובסופו של דבר היוו את הבסיס לצבא ההגנה האווירית והחלל הרוסי הנוכחי וכוחות החלל הרוסיים. מבחינה ארגונית, היו שני מחוזות PVO עיקריים במשך רוב ההיסטוריה של ברית המועצות לאחר המלחמה, מחוז ההגנה האווירית במוסקבה (הוקם בשנת 1950) ובאקו (הוקם בשנת 1954).[7] שאר המדינה חולקה בתחילה לאזורי PVO שכיסו את בלארוס, אוקראינה, הבלטיות ומרכז אסיה. עם זאת, בשנת 1960 נראה כי מרבית אזורי ה-PVO האזורים אורגנו מחדש לשמונה צבאות נפרדים של כוחות ההגנה האווירית – צבא ההגנה האווירית השני, הרביעי, ה-6, ה-8, ה-10, ה-11, ה-14 וה-19. בשנת 1963 הפך חיל ההגנה האווירית העצמאי ה-30 בטשקנט לצבא ההגנה האווירית העצמאי ה-12.[8]

בשנת 1977 התארגנו כוחות האוויר וכוחות ההגנה האווירית מחדש במדינות הבלטיות ובמחוז לנינגרד (ניסוי לניסיון הארגון הגדול מחדש בשנת 1980 המכסה את כל המדינה).[9] כל יחידות הקרב ב-PVO הועברו ל-VVS, ה-PVO רק שמר על יחידות הטילים נגד מטוסים ויחידות הרדאר – צבא ההגנה האווירית העצמאי השישי פורק, וצבא האוויר ה-15 הפך לכוחות האוויר של המחוז הצבאי הבלטי. בשנת 1981, ה-PVO של ווייסקה, כיום, נשלל מנכסי פיקוד ושליטה והכשרה רבים שהועברו לחיל האוויר.

בספרה של כריסטינה שלטון, מפורט בסך הכל על 140 בתי ספר לקצינים, שנלקחו מרשימת "הכוכב האדום" מ־17 בינואר 1980.[10] סה"כ, הרשימה כללה 15 בתי ספר לצבא ההגנה האווירית (ארבעה תעופה קרבית, חמשה לרדיו אלקטרוניקה ושישה לטילים נגד מטוסים).

ב־1 בספטמבר 1983 הפיל PVO את טיסת האוויר הקוריאנית 007 לאחר שמטוס המטוס האזרחי עבר למרחב האווירי המוגבל ובטעות נחשב כמטוס ריגול. בעבר טיסת האוויר הקוריאנית 902 עברה פעם למרחב האווירי של מורמנסק,[11] ונאלצה לבצע נחיתת חירום כאשר מטוס חיל האוויר הסובייטי Su-15 ירה לעברה. פקידי ממשלת ברית המועצות הודו לבסוף בטעותם בעקבות הזעם הרב של ממשלות דרום קוריאה וארצות הברית. זה אף הביא להתפטרותו הכפויה והפתאומית של ראש המטה הכללי הצבאי המרשל ניקולאי אוגרקוב, בשנה שלאחר מכן על ידי יו"ר הנשיאות של הסובייט העליון של ברית המועצות (מנהיג ברית המועצות) קונסטנטין צ'רננקו.

טיסתו של מתיאס רוסט למוסקבה במאי 1987 גרמה לטלטלה מסיבית בתוך ה-PVO.[12] נראה כי לאחר ירי ה-KAL 007 ב-1983, איש לא היה מוכן לתת הוראה להוריד את הססנה 172 הקטן של רוסט, ותוכניות מודרניזציה בתוך ה-PVO הובילו להתקנת מערכות מכ"ם ותקשורת בגבול המדינה שלא יכלו להעביר ביעילות נתוני מעקב למערכות הקרובות יותר למוסקבה. המפקד הראשי של PVO מרשל א.א. קולדונוב היה רק ​​בין הראשונים שהודחו מתפקידו. מעל 150 קצינים, בעיקר מ-PVO, נשפטו בבית המשפט והודחו מתפקידיהם. מעבר באופן מקיף יותר של קצינים בכירים בכוח גם באופן כללי יותר.

תחת הדגל הרוסיעריכה

בדצמבר 1994 הפך צבא ההגנה האווירית הרביעי לחיל ההגנה האווירית החמישי, שהפך בשנת 1998 לצבא החמישי של VVS ו-PVO. בשנת 1998 אוחדו יחידות הצבא והמטה של ​​ה-PVO שנותרו ברוסיה עם חיל האוויר הרוסי שהפך לחלק ממחוז כוחות ההגנה האווירית והאווירית במוסקבה, והצבאות הרביעי, ה-5, ה-6, ה-11 וה-14 של VVS ו-PVO.

רשימת מפקדי ה-PVOעריכה

מלאי נשק (1990)עריכה

2,315 מטוסי יירוטעריכה

מטוסי שליטה ובקרהעריכה

  • 3 – טופולב Tu-126 מוס
  • 14 – בררייב A-50 Mainstay

טילי קרקע-אווירעריכה

מטוסי קו שני ואחסוןעריכה

טילי אוויר-אווירעריכה

  • K-5, AA-1 Alkali – טיל אוויר-אוויר לטווח קצר מאוד
  • K-8, AA-3 Anab – טיל אוויר-אוויר לטווח בינוני
  • K-13, AA-2 Atoll – טיל אוויר-אוויר לטווח קצר
  • R-4, AA-5 Ash – טיל אוויר-אוויר לטווח ארוך
  • R-40, AA-6 Acrid – טיל אוויר-אוויר לטווח ארוך
  • R-23, AA-7 Apex – טיל אוויר-אוויר לטווח בינוני
  • R-27, AA-10 Alamo – טווח בינוני
  • R-33, AA-9 Amos – טיל אוויר-אוויר לטווח ארוך
  • R-60, AA-8 Aphid – טיל אוויר-אוויר לטווח קצר
  • R-73, AA-11 Archer – טיל אוויר-אוויר לטווח קצר

לקריאה נוספתעריכה

  • "Советские Войска ПВО в последние годы Союза ССР. Часть 1" by A.G. Lenskiy and M.M. Tsybin, Saint Petersburg 2013, 164 pages. Comprehensive history of the Air Defence Forces, with unit histories of all units in existence during the last years of the USSR. Volume 2 is expected in 2014.
  • «На страже северного неба» (Москва, 2005) председатель совета ветеранов 10-й армии ПВО генерал-майор А. С. Иванов

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ויקטור סובורוב, בתוך הצבא האדום, 1982 ISBN 0-241-10889-6
  2. ^ Archived May 21, 2013, at the Wayback Machine
  3. ^ Archived October 24, 2008, at the Wayback Machine
  4. ^ History Of Strategic Air and Ballistic Missile Defense (Vol. 1, Pt. 2) 1945–1955" (PDF). p. 151. Archived (PDF) from the original on 22 July 2011. Retrieved 8 March 2011. the formation of PVO (Strany) as a co-equal with other services of the Soviet armed forces in May of 1954
  5. ^ "Intrusions, Overflights, Shootdowns and Defections During the Cold War and Thereafter". Myplace.frontier.com. Archived from the original on 2013-05-14. Retrieved 2013-10-03
  6. ^ "The Shootdown of Flight 60528." Archived 2014-06-01 at the Wayback Machine National Vigilance Park- NSA/CSS via nsa.gov, 15 January 2009. Retrieved: 15 September 2012.
  7. ^ ויקטור סובורוב, בתוך הצבא האדום, 1982 ISBN 0-241-10889-6
  8. ^ "PVO". Brinkster.com. Archived from the original on 2013-10-04. Retrieved 2013-10-03. and http://www.ww2.dk/new/pvo/pvo.htm Archived 2017-06-04 at the Wayback Machine "12th independent Air Defence Army". www.ww2.dk. Archived from the original on 2017-07-26. Retrieved 2017-05-10.
  9. ^ Michael Holm, 1st Guards Fighter Aviation Division.
  10. ^ Christina F. Shelton, "The Soviet Military Education System for Commissioning and Training Officers"[permanent dead link], a bibliographical description and a link to the document in PDF format, Appendix.
  11. ^ "ASN Aircraft accident Boeing 707-321B HL7429 Korpijärvi Lake". Aviation-safety.net. 1978-04-20. Archived from the original on 2011-04-27. Retrieved 2013-10-03. "Рейс "KAL" # 902 по расписанию не прибыл / История / Независимая газета". Nvo.ng.ru. 2004-06-11. Archived from the original on 2013-09-04. Retrieved 2013-10-03.
  12. ^ William E Odom, The Collapse of the Soviet Military, Yale University Press, New Haven and London, 1998, pp. 107–111
  13. ^ "Russian titled documentation" (PDF). Old.vko.ru. Archived from the original (PDF) on 2011-08-23. Retrieved 2013-10-03.