חכמת ישראל

תנועה יהודית-גרמנית שקידמה את המחקר האקדמי של היהדות והתרבות היהודית

חכמת ישראלגרמנית: Wissenschaft des Judentums, מילולית: 'מדע היהדות') הייתה תנועה אינטלקטואלית באירופה שפעלה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. היא ייסדה את המחקר האקדמי של היהדות והיהודים, והייתה הראשונה שבחנה נושאים אלו בכלים מדעיים וביקורתיים באופן שיטתי. "חכמת ישראל" שירתה הן את המחקר לשמו, הן את הצורך להתגונן בפני האשמות נוצריות והן את פיתוחה והשתנותה של היהדות בעידן האמנציפציה. היא הרימה תרומה עצומה בתחום, ומדעי היהדות האוניברסיטאיים מתבססים על הישגיהם הראשוניים של חוקריה.

עמוד השער של "כתב העת לחכמת ישראל" (Zeitschrift für Die Wissenschaft des Judentums) של האגודה לתרבות ולמדע של היהודים משנת 1822, כתב העת הראשון בנושא חכמת ישראל

תולדותיה

עריכה

ראשיתה של התנועה באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שקמה בגרמניה ב-1819. חוקרים מתארכים את קצה לעיתים קרובות לשנות ה-70 של אותה מאה, כשהושלמה הקמת הסמינרים הרבניים המרכזיים באירופה, אך מחקר ברוחה הוסיף לצאת לאור עד עליית הנאצים לשלטון. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר התחום סופית לאוניברסיטאות ולהתנהלות בשפה האנגלית והעברית המודרנית, במקום גרמנית או עברית משכילית.[1]

'האגודה לתרבות' כוננה על רקע פרעות הפ-הפ. המייסדים, שכללו את יום-טוב ליפמן צוּנְץ והיינריך היינה, קיוו לספק מענה לאדישות ולניכור שפשו בקרב יהודי גרמניה לדתם. לאחר דור שלם של אקולטורציה וטמיעה מואצת, היה פער גדול בינם ליהדות המסורתית. החינוך הישן הלך ונעלם (ב-1828 נסגרה הישיבה האחרונה בכל אשכנז) ורוב ההורים לא שלחו את ילדיהם לתלמודי תורה במקביל לבתי-הספר החדשים. הסביבה הנוצרית התייחסה ליהודים בסלידה: הפילוסופים המובילים גינו את דתם כשריד מאובן, וקבלת משרות יוקרתיות הותנתה בהתנצרות. הריאקציה הפוליטית לאחר קונגרס וינה ליבתה עוד יותר את העוינות כלפיהם. מתוך משבר זה, כשרבים מאוד מהצעירים המירו את דתם, שאפו ראשי האגודה לספק אלטרנטיבה שתציג את היופי ביהדות ואת תאימותה עם ערכי המודרנה, תדחה את השנאה ותפיג את הזרות והניכור של בניה כלפי מורשתם. כעבור עשור נסגר המועדון, כשחלק גדול מחבריו נטבלים לנצרות. צונץ המשיך את העיסוק המדעי, אותו שכלל ופיתח. הוא נחשב לרוב לדמות הבולטת מבין מייסדי 'חכמת ישראל'.

שני ענפים מרכזיים היו לתנועה: הראשון במרכז אירופה, ובו פעלו אחרי צונץ חוקרים שכתבו בגרמנית ובראשם אברהם גַיְיגֶר, היינריך גְרֶץ, יצחק מרקוס יוֹסְט, משה שטיינשניידר ואחרים; הענף השני צמח במזרח אירופה – בגליציה ובאימפריה הרוסית – ובו פעלו חוקרים שכתבו בעברית, אנשי תנועת ההשכלה היהודית, ובהם רבי נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק), שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) ואחרים. כמו כן, פעל כך גם שמואל דוד לוּצאטוֹ (שד"ל), שחי באיטליה והצטרף לבית המדרש לרבנים בפאדובה בשנת 1828.[2]

התנועה ביקשה לסייע ליהודים לחקור ולחזור אל עברם ההיסטורי, כפי שעמים שונים עשו באירופה – ברוח התנועה הרומנטית. בנוסף לכך, באותה התקופה הייתה אנטישמיות רבה. משכילים אלו חשבו שאם יַראו לחברה הנוצרית שבתוכה חיו, מהי היהדות, יפסיקו הנוצרים לפחוד מהיהודי ולראות בו זר. בעקבות כך, קיוו משכילי "חכמת ישראל", ילמדו הנוצרים לקבל את היהודי וישלבו אותו בתוכם.

תנועת חכמת ישראל, החוקרים האקדמיים שיצאו בעקבותיה, וחברת הוצאת הספרים "מקיצי נרדמים" שהוקמה בהשראתה, הניבו יבול של מחקרים מונומנטליים במדעי היהדות, ופרסום מהדורות מדעיות של ספרי היסוד של היהדות.

בשנת 1945 פרסם חוקר הקבלה גרשם שלום ביקורת חריפה על מפעל "חכמת ישראל".[3]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ George Y. Kohler, Reading Maimonides' Philosophy in 19th Century Germany, Springer, 2012. עמ' 88.
  2. ^ Shadal – Shadal
  3. ^ גרשם שלום, מתוך הרהורים על חכמת ישראל, לוח הארץ, 1945 (נדפס שנית בספרו דברים בגו)
  4. ^ חכמת ישראל