פתיחת התפריט הראשי

חליבה היא פעולה האסורה בשבת, מכיוון שהיא מוגדרת כתולדה של מלאכת מפרק. בחציה הראשון של המאה ה-20, עם ראשית התפתחות החקלאות היהודית-דתית בארץ ישראל, הפך נושא זה לסלע מחלוקת הלכתי ואידאולוגי.

חליבה בשבת
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת שבת, דף צ"ה, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב'
תלמוד ירושלמי מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב'
משנה תורה ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה ז'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י'
שולחן ערוך אורח חיים, סימן ש"ה, סעיף כ'
מקורות נוספים שו"ת "אורח משפט" על אורח חיים, סימן סד; שו"ת "משפטי עוזיאל" על אורח חיים, כרך א, סימן י; חזון איש, הלכות שבת, לח, ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חליבה ידנית

מקור תלמודיעריכה

בתלמוד במסכת שבת מצוטטת ברייתא, לפיה יש מחלוקת בין רבי אליעזר הגדול לבין חכמים:

תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות... אתא שאיל בי מדרשא (בא ושאל בבית המדרש), אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק.

איסור חליבה מדאורייתא או מדרבנןעריכה

רבי אליעזר סבור כי בסיס האיסור לחלוב בשבת הוא מכיוון שחליבה היא פעולה של פירוק, המהווה תולדה של מלאכה, ועל כן מדובר באיסור דאורייתא. באשר לדעת חכמים ישנה מחלוקת בקרב הפרשנים: יש מהפרשנים שמסבירים כי חכמים חלוקים על רבי אליעזר וסבורים שחליבה אסורה רק מדין שבות, כך שמדובר באיסור דרבנן בלבד.[1] עם זאת, רבנו חננאל והרמב"ם, סבורים כי חכמים כלל לא חלוקים על רבי אליעזר לעניין חליבה, אלא רק לעניין מלאכות "המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש", שהן החלק השני שבדברי רבי אליעזר, ועל כן שוררת הסכמה בין רבי אליעזר לחכמים כי חליבה אסורה מדאורייתא.[2]

למסקנה נראה מסוגיה זו בתלמוד, כי גם לשיטות שחכמים חלוקים על רבי אליעזר, ההלכה היא כרבי אליעזר שהאיסור הוא מדאורייתא, על בסיס האיסור לפרק בשבת. לעומת שיטות הראשונים הללו הגורסות להלכה כרבי אליעזר שחליבה בשבת אסורה מדאורייתא, הרמב"ן סבור כי רק רבי אליעזר סבור שחליבה בשבת אסורה מדאורייתא. ולמעשה (לדעת חכמים) האיסור לחלוב בשבת הוא גזירה משום איסור סחיטה.[3]

תולדת איזה אב היא החליבהעריכה

בקרב הראשונים מועלות כמה אפשרויות לבסס את איסור החליבה: מלאכת דש, מלאכת קוצר, מלאכת ממחק, מלאכת גוזז, מלאכת טוחן או מלאכת בורר.

  • רש"י והרמב"ם מסבירים, שאיסור פירוק הוא תולדה של מלאכת דש; כלומר, הדישה היא פעולה של מיצוי האוכל מתוך דבר המכסה אותו, וחליבה היא פעולה מקבילה לכך.[4]
  • אפשרות נוספת שמובאת בתלמוד הירושלמי היא, שפעולת הפירוק במקרה זה אסורה מכיוון שהיא תולדה של מלאכת קוצר, בכך שכשם שבקצירה מפרידים את הגידולים ממקום גידולם, האדמה, כך גם בחליבה מפרידים את החלב ממקום גידולו, הפרה.[5] רש"י גם הוא מעלה אפשרות זו, אך דוחה אותה מיניה וביה; לדבריו מלאכת קוצר אסורה רק בדברים המחוברים לקרקע ולא בחליבה.[6]
  • רבנו תם חלוק על רש"י, וטוען שמכיוון שמלאכת דש עוסקת בדברים המחוברים לקרקע בלבד, לא ייתכן כי מדובר בחליבה,[7] ולכן הוא קובע כי איסור הפירוק במקרה של חליבה נובע ממלאכת ממחק, מכיוון שהאדם החולב מחליק את עטין הפרה בעת החליבה.[8] ר"י הזקן חלוק על פירושו של רבינו תם שתולה זאת במלאכת ממחק, ומעדיף את פירושו של רש"י שתולה זאת במלאכת דש. הוכחתו היא, שכן להלכה איסור החליבה הוא כאשר החלב נחלב לתוך קערה ריקה, אבל אם החליבה מתבצעת לתוך סיר ובו מאכלים, והחלב נספג ומתערבב במאכלים - אין איסור.[9] אך אם רבנו תם צודק כי מדובר במלאכת ממחק, מדוע יש הבדל בין מצב בו החלב נחלב לקערה ריקה לבין מצב בו הוא נחלב לתוך מאכלים?!
  • אפשרות פרשנית נוספת שמעלה רבי בצלאל אשכנזי בספרו שיטה מקובצת, גורסת כי פירוק אסור מכיוון שהוא תולדה של מלאכת גוזז. גם במלאכה זו, בדומה לחליבה, מתבצעת הפרדה בין תוצר מסוים למצע גידולו הטבעי.[10]
  • רבי אליעזר ממיץ סבור שמדובר בתולדה של מלאכת טוחן.[11]
  • הרשב"א כותב בחידושיו על מסכת שבת, שפירוק אסור כתולדה של מלאכת בורר.[12]

חליבה לתוך מאכלעריכה

בגמרא מובאים דברי רב חסדא, לפיהם מותרת החליבה לקדרה ורק חליבה לקערה נאסרה.[13] והראשונים הסבירו את דבריו בכמה הסברים:

  • מדברי רש"י נראה שהחליבה נחשבת פירוק רק כשהחלב יוצא מתוך מאכל לכלי, אך כשחוזר החלב לתוך מאכל אין זה נחשב פירוק.
  • לדעת תוספות[14] ההיתר הוא רק ביום טוב, ומשום שביום טוב נחשבת הבהמה כאוכל, כיון שהשחיטה מותרת. לעומת זאת בשבת אסור לחלוב גם לקדרה כי נחשב למלאכת דש, שמוציא את האוכל (החלב) מתוך הפסולת (הבהמה).
  • הרמב"ן הביא את תשובת הרי"ף,[15] לפיה ההיתר לחלוב לקדרה נאמר רק ביום טוב ומשום שאוכל נפש הותר ביום טוב. ואף על פי שמלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב לא הותר לחלוב לקערה כי מלאכת משקין לא הותרה.
  • הרמב"ן עצמו כתב שגם בשבת לא נחשבת החליבה לתוך קדרה כפירוק, משום שהבהמה גם בשבת נחשבת כאוכל, ואיסור השחיטה אינו פוגע בכך, שנחשב הוא כאריה דרביע עליה. גם איסור מוקצה אין בחלב לדעת בעל המאור כי מערב שבת תכנן לחלוב.[16]
  • הרמב"ם לא הזכיר את ההיתר לחלוב לקדרה, אך כתב שהחולב לתוך אוכל בשבת פטור, והחולב לכלי ריק חייב.[17]

חליבה בשבת בהיסטוריהעריכה

איסור זה על חליבה בשבת עורר בעייתיות רבה ליהודים שהחזיקו פרות חולבות, שכן חליבה נחוצה לבריאות הפרה. לעיתים לא ניתן לדלג על יום חליבה, ומדובר בצער בעלי חיים שהוא איסור מדאורייתא. במהלך ההיסטוריה נהוג היה להתיר חליבה בשבת באחת משתי דרכים: דרך ראשונה הייתה על ידי גוי של שבת, שכן איסור אמירה לנוכרי בשבת הוא רק מדרבנן, ואילו איסור צער בעלי חיים הוא מדאורייתא, ולכן ראוי לעבור על איסור דרבנן כדי שלא לעבור על איסור דאורייתא. הגאונים התנו היתר זה בכך שיסוכם על כך עם הגוי עוד מלפני השבת,[18] אך להלכה נדרש רק התנאי של המהר"ם מרוטנבורג, לפיו הגוי יקבל את החלב במתנה, ולאחר השבת היהודי ייקנה את החלב במחיר סמלי.[19] יש שהחמירו וכתבו שכדאי לחלוב לתוך אוכל אפילו כשזה על ידי נוכרי, שכן כך הפעולה תהפוך לשבות דשבות שהיא קלה יותר מאשר שבות.[20] דרך נוספת באמצעותה הותרה החליבה בשבת, היא "חליבה לאיבוד"; כלומר - לא להשתמש בחלב אלא לשפוך אותו.[21]

פולמוס החליבה בארץ ישראלעריכה

בארץ ישראל בחציה הראשון של המאה ה-20 בעיה זו התעצמה מכמה סיבות: ראשית, יהודי ארץ ישראל התנגדו להעסיק גויים כ"גוי של שבת" כדי שיחלבו בשבילם, מתוך אידאולוגיה ציונית, ומאוחר יותר גם בהתאם לאיסור המנדטורי על העסקת תושבי כמה כפרים ערביים, בהם התגלו מחלות זיהומיות.[22] סיבה נוספת היא, שברפתות מודרניות לא ניתן להשתמש בפתרון של "חליבה לאיבוד", שכן הפסד כמות כזו של חלב יביא לפשיטת רגל. בנוסף, בחציה הראשון של המאה ה-20 יובאו פרות הולנדיות שתנובת החלב שלהן הייתה רבה יחסית לפרות שבתקופת חז"ל; תפוקת החלב הרבה של פרות אלה דרשה חליבה יומיומית על מנת שלא לגרום סבל רב ואף פגיעה פיזית.[23]

מצוקה זו הובילה חלק מהחקלאים הדתיים לחלוב בשבת למרות האיסור,[24] אולם שאלה זו עלתה לפתחם של הפוסקים החשובים של אותה תקופה - הרב קוק, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבי אברהם חיים נאה,[25] והחזון איש ואחרים.

השיטה המקלה ביותר הייתה של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שפסק להקל ולהתיר את החליבה גם על ידי יהודים, מכיוון שלדעתו ניתן לסמוך על הדעה כי האיסור אינו מדאורייתא אלא רק מדרבנן, וכי לא תמיד ניתן למצוא גוי של שבת. הרב עוזיאל התנה את היתר החליבה בשבת על ידי יהודים רק בהתמלא ארבעה תנאים: כאשר אין גוי שיכול לעשות זאת במקום היהודי, שהחליבה תיעשה בשינוי; כלומר - על ידי כלי ולא ישירות בידיים, שתיעשה בחשאי ולא בפרהסיה, ושתיעשה באיטיות.

לפסק הלכה זה של הרב עוזיאל הצטרפו גם הרב יעקב מאיר,[26] הרב יחיאל יעקב וינברג,[27] והרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים.[28]

הלכה למעשה שיטתו של הרב עוזיאל לא התקבלה, ורוב הפוסקים הבולטים אסרו לחלוטין חליבה בשבת על ידי יהודי, ואף יצאו בחריפות נגד היתר זה. בעקבות התנגדות זו הרב עוזיאל הסתייג מהיתר זה, ולבסוף אף כתב כי דבריו הם "להלכה ולא למעשה".[29] בין הפוסקים שחלקו על הרב עוזיאל ניתן למצוא את הרב קוק, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, החזון איש והרב אליעזר יהודה וולדינברג.[30]

היו פוסקים שהקלו באופן מתון, ופישרו בין שתי הגישות הקיצוניות; זו של הרב עוזיאל, מחד, שהתירה חליבה על ידי יהודי, וזו של הפוסקים החולקים, מאידך, שאסרה לחלוטין חליבה על ידי יהודי. כך לדוגמה הרב חיים הירשנזון והרב שאול ישראלי התירו "חליבה לאיבוד", כלומר שלא ייעשה כל שימוש בחלב, או "חליבה לתוך אוכל", כלומר שהחלב יעורבב ישירות מעטיני הפרה לתוך אוכל.[31] גם הרב צבי פסח פרנק התיר לבסוף חליבה לתוך אוכל.[32]

בעיית החליבה בשבת המשיכה להעסיק את ציבור החקלאים שומרי המצוות עד סמוך לקום המדינה, אז החל שימוש בפתרונות מודרניים לחליבה, שפתרו את בעיית החליבה בשבת.

למעשה פולמוס הלכתי זה ייצג הבדלי עמדות אידאולוגיים בין הזרם החרדי המחמיר יותר לבין הזרם הציוני דתי. המאבק חידד את הבדלי ההשקפות בין שתי הקבוצות הללו, ותרם לריחוק שחל ביחסיהן, בייחוד לאור העובדה שאנשי הציונות הדתית לא צייתו באופן מלא לפסקי ההלכה המחמירים של הפוסקים הבולטים, כדוגמת הרב קוק והחזון איש.[33]

פתרונות מודרנייםעריכה

פתרון שנכנס לשימוש סמוך לקום המדינה או מעט לאחר מכן,[34] הוא השימוש במכונת חליבה חשמלית המופעלת באמצעות שעון שבת. החזון איש התיר את השימוש במכונה זו, בתנאי שהצינור יוצמד לעטיני הפרה לפני שהמכונה תתחיל לפעול.[35]

כיום קיים פתרון הלכתי המותאם לרפתות מודרניות משוכללות, המבוסס על פסק הלכה של החזון איש והרב יצחק הרצוג. העיקרון של פתרון זה הוא, שבזמן שהרפתן מצמיד את גביעי השאיבה אל העטינים, החלב נשפך לכד המכיל חומר שפוסל אותו לשימוש (למשל: סבון או מעט נפט), ולאחר שהחלב החל לזרום מעטיני הפרה מעצמו, הרפתן משנה את כיוון הזרימה מהכד שבו החלב נפסל לשימוש למכל נקי.[36]

יש הכשרי מהדרין שאינם מקבלים את ההיתרים הללו, וניתן לרכוש "חלב מהדרין" לגביו מובטח שהחליבה נעשתה ביום חול או על ידי לא-יהודים בלבד.[37]

לקריאה נוספתעריכה

  • הרב גדליה פלדר, יסודי ישורון, חלק ג (עמ' 303), ניו יורק, תשי"ח
  • הרב משה זקס, החליבה בשבת, תורה ומדע (כרך א, חוברת א, עמ' 9–11), תשל"א
  • משה פלס, נתיב השמיטה, "החליבה", 2007
  • ד"ר בנימין בראון, החזון איש - הפוסק המאמין ומנהיג המהפכה החרדית (פרק אחד-עשר "הלכה ואידאולוגיה", פסקה ג "הדתיים הפושרים, החרדים הנאמנים והקנאים: 'חליבה בשבת'", עמ' 772–789), הוצאת מאגנס, ירושלים, תשע"א

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כך נראה מהתוספתא, מסכת שבת, פרק י; תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב'; כך גם סבורים הרמב"ן בחידושיו על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה, עמוד א', ורב האי גאון שמצוטט בחידושי הרשב"א באותו מקום.
  2. ^ רבנו חננאל מצוטט בחידושי הרמב"ן, שם; הרמב"ם סבור כך שכן הא פוסק הן את דברי רבי אליעזר בנוגע לחלק הראשון (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה ז') והן את דברי חכמים בנוגע לחלק השני (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה ג').
  3. ^ חידושי הרמב"ן על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב', בפסקה ולרבינו הגדול.
  4. ^ רש"י בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה, עמוד א', בפסקה מפרק, כותב כך: "כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש". הרמב"ם פוסק כך להלכה במשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה ז'.
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב'.
  6. ^ רש"י בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ה, עמוד א', בפסקה מפרק, כותב כך: "אית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש".
  7. ^ למעשה אין קושיה על שיטת רש"י, שכן תוספות עצמו כותב במקומות שונים שכל דבר חי הגדל מהקרקע נחשב גידולי קרקע, וכך גם בהמות האוכלות עשבים המחוברים לקרקע. ייתכן שרבנו תם מסרב לפרש כן, שכן לשיטתו בכל זאת בעלי חיים הם גידולי קרקע מסוג אחר מזה שהיה במשכן, שם היו גידולי קרקע ממש.
  8. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ג, עמוד ב', בפסקה מפרק; ספר הישר, סימן נב.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב'.
  10. ^ שיטה מקובצת על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס', עמוד א'.
  11. ^ ספר יראים השלם, סימן רעד, עמ' קמא.
  12. ^ חידושי הרשב"א על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב', בפסקה הא דדייק.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב'.
  14. ^ תוספות לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב' דיבור המתחיל חולב.
  15. ^ חידושי הרמב"ן שבת קמד עמוד ב דיבור המתחיל ולרבינו, תשובות הרי"ף סימן שיב.
  16. ^ בעל המאור בתחילת מסכת ביצה.
  17. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י'.
  18. ^ תשובות הגאונים "שערי תשובה", סימן רכא.
  19. ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד, מט; נפסק להלכה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ה, סעיף כ'.
  20. ^ כך כותב המגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ה, סעיף כ'.
  21. ^ אודות היתר זה ראו בשו"ת "ציץ אליעזר", חלק ב, סימן ג, פרק ה.
  22. ^ בראון, עמ' 774; ראו בפרק לקריאה נוספת.
  23. ^ משה פלס, נתיב השמיטה ("החליבה", עמ' 108), 2007.
  24. ^ משה פלס, נתיב השמיטה ("החליבה", עמ' 113, 116), 2007.
  25. ^ ראו בסוף ספרו קצות השלחן ח"ו - קונטרס החליבה.
  26. ^ בהסכמתו לשו"ת "משפטי עוזיאל".
  27. ^ שו"ת שרידי אש, חלק ב, כד (עמ' מז).
  28. ^ הוא הכפיף פסק זה להסכמתו של הרב קוק; משה פלס, נתיב השמיטה ("החליבה", עמ' 119–120), 2007.
  29. ^ שו"ת "משפטי עוזיאל" על אורח חיים, כרך א, סימן י.
  30. ^ שו"ת "אורח משפט" על אורח חיים, סימן סד; שו"ת "אחיעזר", חלק ג, סימן לד; חזון איש, הלכות שבת, לח, ד; שו"ת "ציץ אליעזר", חלק ב, סימן ג, פרק ג.
  31. ^ הרב חיים הירשנזון, מלכי בקודש, ה, ג (עמ' 40).
  32. ^ משה פלס, נתיב השמיטה ("ההתיישבות", עמ' 206), 2007.
  33. ^ ד"ר בנימין בראון, החזון איש - הפוסק המאמין ומנהיג המהפכה החרדית (פרק אחד-עשר "הלכה ואידאולוגיה", פסקה ג "הדתיים הפושרים, החרדים הנאמנים והקנאים: 'חליבה בשבת'", עמ' 789), הוצאת מאגנס, ירושלים, תשע"א.
  34. ^ לפי הרב קלמן כהנא היה זה טרם קום המדינה, אולם לפי משה פלס היה זה לאחר מכן. בראון, עמ' 788, וראו בפסקה לקריאה נוספת; משה פלס, נתיב השמיטה ("החליבה", עמ' 130; "ההתיישבות", עמ' 107), 2007.
  35. ^ בראון, עמ' 788, וראו בפסקה לקריאה נוספת.
  36. ^ מכונת חליבה, אתר "מכון צומת".
  37. ^ עמירם כהן, יהודים לא יחלבו בשבת - וקיבוץ הזורע יקבל עוד 200 אלף שקל בשנה, באתר TheMarker‏, 19 באוגוסט 2010

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.