חליפין (דת)

דת

חליפין דתי הוא פולחן שבו אדם מעלה מנחה לאל שבו הוא מאמין, וזאת בתמורה לחסד אלוהי שנעשה בעבר או שהמאמין מייחל שייעשה בעתיד.

מנחה דתית אינה בהכרח חליפין גם אם כוונתו של המאמין הייתה לקיים חליפין וזאת כי כל חליפין משמעו ששני צדדים המעורבים בחליפין נותנים ומקבלים, גם אם לא בצורה שוויונית, על מנת שהמאמין יזכה בחסד האלוהי, על האל לקבל את מנחת המאמין, וייתכן מצב אמוני בו האל לא מקבל את המנחה וכך לא מתקיים חליפין. מנחה לא חייבת להיות פריט מוחשי שאפשר לעשות בו שימוש, אין דת בה החליפין הם אחד מעיקרי הדת, אולם זוהי פעילות הקיימת בדתות רבות.

המנחה המוענקת בטקס החליפין יכולה להיות מוענקת מראש - אדם מעלה מנחה על מנת לזכות בדבר מה (למשל בבנים זכרים) או בדיעבד (ex-voto), כלומר כפירעון נדר או מחילה על חטא שנעשה.

מקס ובר, בספרו הסוציולוגיה של הדת,[1] כאשר התייחס לווירטואוזיות של קדושה ועל טיפוסי גאולה במובן אישי, כתב על כך שלשיטתם, על מנת שאדם יוכל לזכות בגאולה הוא יכול לנקוט באחת משתי דרכים: הדרך האקטיבית של מאמץ ועבודה קשה באופן סגפני או על ידי דרך פסיבית של מיסטיקה אשר משמשת מעין קיצור הדרך אל אלוהים. אלוהים יקבל את העבודה הרוחנית ויגאל את האדם.

ההלניסט הגרמני ולטר בורקרט(אנ') דן בחליפין דתיים בהקשר של ההתפתחות האנושית, כשהוא נעזר בהרחבה בראיות מיוון העתיקה ומהמזרח הקרוב הקדום.

על פי ג'רארד דיימונד. בשלב מסוים חל מפנה, במקום חליפין ישירות מול האלוהות נעשו החליפין דרך כוהני הדת. כלומר את המנחה נתנו לכהן למרות שאת הבקשה ביקשו מהאל עצמו.

תחולה עריכה

לא כל מנחה לאל או מתנה לאל היא מנחת חליפין. יש מנחות המוענקות כדבר בשגרה, מצוות אנשים מלומדה, ואלו אינן נחשבות כחליפין.

בנוסף לכך, יש דתות בהן לא קיים מוסד החליפין הדתי, בדתות הנקראות דתות אוטוכטוניות, בהן הדת הדרוזית. לא נדרש המאמין בהעלאת קרבנות או מתן מנחות ואין חליפין בין המאמין לאלוהים.

בדתות השונות עריכה

ביהדות עריכה

החליפין הדתי מתבטא ביהדות במתן תגמול למאמין המקיים את המטלה כמו בפסוק: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צווך ה' אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך" בעשרת הדיברות[2] וניסוח דומה (שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים) בשילוח הקן,[3] וכן הפניה אל האל בתפילת אל מלא רחמים: "בעבור שאנו מתפללים", ו"בעבור שאנו נודבים צדקה", כמתן מנחה, על מנת לדאוג לעילוי נשמת הנפטר. עם זאת, בתורה שבעל פה ישנן הסתייגויות רבות מהתפיסה שהאדם יכול לנהל משא ומתן עם האל, המחאה המפורסמת ביותר נגד גישה זו היא אמירתו של אנטיגונוס איש סוכו "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס"(אבות א', ג')

בנצרות האורתודוקסית עריכה

בנצרות המזרחית, מקובל לבצע את החליפין עם ייצוגי האל - כלומר עם האיקונות. המאמינים משאירים מנחה לאיקונין (לרוב משאירים לוחית או צלב) בתקווה שבתמורה למנחה, האיקונה תבצע כחליפין נס כלשהו (בדרך כל במישור הבריאותי). האיקונוקלאזם הביזנטי יצא גם נגד מנהג החליפין בנצרות האורתודוקסית בטענה שזוהי עבודת אלילים.

בנצרות הקתולית עריכה

בנצרות הרומית-הקתולית התפתחה מערכת של נוהגי חליפין הידועים גם כ-"הקדש" (בלטינית: Ex-voto). נוצרים האמינו כי תרומה לכבוד הכנסייה, הקהילה או קדושים נוצריים יברכו את המאמין הן בעולם הזה והן בעולם הבא. נוצרים קתולים נוהגים לקדש לכבוד הכנסייה נרות, קטורת, חפצי-אומנות או כל אמצעי תשלום מקובל למען הנזירים או הכמורה שיתפללו למען האדם המקדש ולמען משפחתו. כמו כן, הקמתם של מזבחות והקדשה של נרות, ספרי שעות, פסלים ואף עלייה לרגל לקברו של הקדוש המלווה בחגיגה של חגים לכבודו של הקדוש היו חלק מנוהגי החליפין, שבהן קיום הפולחן לכבוד הקדוש המשיך להתקיים הן בחיו וגם לאחר מותו. בנוסף הקדשת חפצים שונים למען הקדוש כגון: צלבים, לוחיות, צלמים ואף צוואות.

בנצרות הקתולית של ימי הביניים היה מקובל מנהג האובלטי (oblate), כלומר משפחות העניקו ילדים (בדרך כלל בגילאי 7–9) למנזר על מנת שילדים אלו יחיו חיי נזיר כל ימי חייהם, מעשה זה נעשה מתוך אמונה שהקרבת ילד בצורה זו תתן למשפחה גמול מתאים או כחלק מבקשה מאלוהים לרפואה, הצלחה וכדומה.

בהינדואיזם עריכה

ההינדואיזם רואה את החליפין הדתי כנובע מתועלתנות. במרכז היחסים בין אדם לאל עומד הקורבן, הסוגד אוהב את האל והאל אוהב את המסור לו. אמנם אדם עשוי להקריב מתוך רגש חובה ואז אין בכך חליפין, או שהיחסים הופכים ל"תועלתנות קורבנית" שהיא פחותה מבחינה מוסרית, והבהגאוואד גיטה יצא בביקורת על סוג זה של הקרבה,[4] אולם כאשר ההקרבה נעשית מתוך ריטה(אנ') יש בכך חליפין תקינים והעולם ממשיך להתנהל תוך סדר עולמי, איזון היקום ושגשוג. ההקרבה הוודית יכולה להיות לאלים, לאבות, לכלל הישויות, לאנושו או לברהמין.

בדתות פגאניות עריכה

אצל בני המאיה הכהנים הקיזו את דמם כמנחת חליפין - ובתמורה היו האלים צריכים להגן על האדם הפרטי, הקהילה או האנושות.

אנשי המלח מטיבט[5] מגישים לאלה מרגן, האלה החולשת על אגם המלח, מנחה בצורת יאק, בתמורה למלח שהם מצפים שהאלה תיתן להם ושתאפשר להם לקחת איתם מהאגם חזרה למקום מגוריהם.

לקריאה נוספת עריכה

  • Melford Spiro, Antropological Approaches to the Study of Religion, 1966
  • Gloria Goodwin Raheja, The Poison in the Gift: Ritual, Prestation and the Dominant Caste in a North Indian Village, University Of Chicago Press, 1988

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Sociology of religion - נלקח מתוך הספר האנגלי בהוצאת Beacon Press, בוסטון, פרק 10: The Different Road to Salvation עמ' 163–165 וכן בתחילת פרק 11 Asceticism, Mysticism an Salvation Religion עמ' 166-168.
  2. ^ ספר דברים, פרק ה', פסוק ט"ו.
  3. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ז'.
  4. ^ הבהגווד גיטה, תרגום ד"ר תאודור איתמר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2002
  5. ^ ראו בסרט The Saltman of Tibet מ-1997