חרב קטנה
חרב קטנה (באנגלית: Small sword), חרב חצר (בצרפתית: Épée de cour) או חרב עיר (באנגלית: Town sword) הייתה סוג של חרב דקירה לדו-קרב, שהיה נפוץ אצל בני אצולה במערב אירופה במאה ה-17 עד המאה ה-19.
מאפיינים עריכה
החרב הקטנה התאפיינה ב"להב" ישר וצר באורך בינוני (70–80 ס"מ), בעל חוד דק וחד מאוד לדקירה, אך חסר שפות חדות מצדדיו בדומה לשיפוד. הלהב היה בדרך-כלל בעל חתך רוחב צר מאוד בצורת משולש, ובעל שקעים לאורכו (אנגלית: hollow ground) אשר הקנו לו קשיחות רבה והתנגדות לכפיפה יחסית למשקלו הקל, לפי העיקרון ההנדסי של קורה בעלת פרופיל I. פרופיל זה איפשר ללהב ביצועי דקירה משופרים, במחיר אובדן מוחלט של יכולת החיתוך.
החרב הקטנה הצטיינה בקלות משקלה: בין 400 ל-700 גרם בלבד, בהשוואה ל-800 עד 1,500 גרם ויותר בחרבות צבאיות בנות תקופתה כמו סיף הפרשים. מרכז הכובד היה בבסיס הלהב, קרוב מאוד ליד האוחזת בניצב. תכונות אלו איפשרו את הדיוק והזריזות שנדרשו באמנות הסיף של אותה תקופה, אך לעומת זאת היו חסרון בשימוש צבאי, שבו נדרש להב כבד וחזק כדי לחסום ביעילות התקפות מכלי נשק כבדים יותר כמו חרבות צבאיות, נשקי מוט ורובי מוסקט מכודנים. לפיכך שימשה החרב הקטנה באופן כמעט בלעדי נשק אזרחי לדו-קרב ולהגנה עצמית. קצינים מעטים שחגרו חרב קטנה גם בשירותם הצבאי לעיתים השתמשו בתת-סוג שנקרא "קולישמארד" (צרפתית: Colichemarde; המונח היה מקובל גם באנגלית ובשפות נוספות) בעל בסיס להב מורחב ומחוזק, ששיפר את יכולות החסימה שלו.
הניצב של החרב הקטנה היה קצר וישר, מיועד לאחיזה עדינה ביד אחת. בדרך-כלל הוא צויד בחיפויי מתכת קטנים בצורת קשוות צדפה משני צידי בסיס הלהב להגנת כף ידו של המשתמש, ומאחוריהן בשמורות ניצב מוצלבות קצרות, מצוידות בטבעות שסייעו לאחיזה האופיינית בחרב בין האצבע המורה והאגודל. מצידו של הניצב היה בדרך-כלל מגן קשתי דק לפרקי האצבעות. שמורות הניצב של החרב הקטנה היו קטנות ועדינות יחסית לאלו של חרבות צבאיות בנות התקופה, תכופות חושלו מפליז או אף מכסף ליופי ולעמידות נגד חלודה, וקושטו בעיטורים ובחריטות. הניצב של "חרבות חצר" שחגרו אצילים ומלכים קושט גם בזהב ובאבני חן.
היסטוריה עריכה
החרב הקטנה פותחה במחצית המאה ה-17, בצרפת ובארצות אחרות באירופה, מתוך הרפייר שהיה אז סוג החרב המקובל בחוגי האצולה במערב-אירופה. למרות המוניטין שלו בדו-קרב, הרפייר הארוך והכבד יחסית היה מסורבל לחגירה בחיי היומיום. גברים בני-אצולה באותה תקופה עדיין נהגו לחגור חרב בציבור, כדי להפגין את מוכנותם להגן על כבודם בדו-קרב. אך הלהב הארוך מאוד (90 עד 105 ס"מ ולפעמים אף יותר) של הרפייר הצריך לחגור אותו בתנוחה אלכסונית כדי שלא ייתקע בקרקע. בכך הוא נטה להפריע לחוגר ולסובבים אותו, בעיקר במקומות צפופים כמו בין קהל רב, בנשפי-חצר, בריקודים סלוניים, בסמטאות עיר צרות, בפרוזדורים ובקרונות מרכבה. גם שמורות הניצב המשוכללות והרחבות של הרפייר נטו להפריע לחוגר ולאנשים שהצטופפו סביבו. בחוגים חברתיים מסוימים במאה ה-17, ובכללם כמה חצרות מלוכה ואצולה, כגון חצרה של אליזבת הראשונה, חגירת רפייר ארוך נחשבה לחוסר נימוס ולהתנהגות לא ג'נטלמנית.
מסיבה זו עוצבו חרבות רפייר "אופנתיות" ואלגנטיות יותר, בעלות להב קצר וקל יותר ושמורות ניצב קטנות יותר ופחות מסורבלות. חרבות כאלו התאימו לסגנון הסיוף האלגנטי שפותח באותה תקופה בצרפת, והתבסס על התקפות דקירה מהירות מאוד. הכינויים השונים המקובלים לחרבות כאלו: "חרב קטנה", "חרב חצר" או "חרב עירונית", העידו מטרות העיצוב, אף כי חרבות מסוג זה עדיין נקראו לפעמים גם במונח הישן יותר "רפייר". למעשה, במאות ה-18 וה-19 המונח "רפייר" בדרך-כלל ציין חרב קטנה, ולא רפייר מן הטיפוס ה"קלאסי" של המאה ה-17. עד סוף המאה ה-17 יצאו חרבות רפייר ארוכות מן האופנה במרבית ארצות מערב אירופה, למעט ספרד ומושבותיה, והחרב הקטנה הפכה לסוג הנפוץ ביותר של חרב אצולה.
הלהב הקצר יותר ושמורות הניצב המוקטנות של החרב הקטנה אמנם היו חסרון בלחימה נגד רפייר, אך לחסרון כזה לא הייתה משמעות מעשית רבה משום שבתקופה זו, מוסכמות הדו-קרב ההוגן הבטיחו ששני היריבים ילחמו בכלי נשק שווים. בנוסף, בתקופה זו כבר החל מנהג הדו-קרב לדעוך, ולעיתים נערך באמצעות אקדחים, כך שתפקיד החרב בחיים האזרחיים הפך פחות ופחות מעשי, ויותר ויותר כנשק-שרד טקסי, עד שנשיאת חרב יצאה מן האופנה אפילו במעמד האצולה.
בסוף המאה ה-18 ובעיקר בתקופת מלחמת העצמאות של ארצות הברית והמלחמות הנפוליאוניות, החרב התקנית לקצינים ולמש"קים במרבית יחידות הצבא הבריטי נקראה "ספאדרון" (spadroon), למעשה גרסה צבאית של חרב קטנה בעלת להב עם שפה חדה אחת, שנועדה לאפשר חיתוך בנוסף על דקירה. עיצובים דומים בשמות אחרים הוכנסו לשימוש גם בצבאות אירופיים אחרים בתקופה זו. תכונה אופיינית לחרבות ספאדרון הייתה אפשרות קיפול אחת הקשוות של חיפוי הניצב על ציר, כדי לאפשר חגירת החרב בצמוד לתפר החיצוני של המכנס, לנוחות ולמראה אלגנטי יותר. היתרון העיקרי של הספאדרון היה שקצינים רבים ממעמדות האצולה והג'נטריי כבר היו מאומנים בסיוף בחרב הקטנה מחינוכם הפרטי. ואולם להב הספאדרון היה פשרת עיצוב שבסופו של דבר לא הצטיינה גם בדקירה וגם בחיתוך, ובתקופת המלחמות הנפוליוניות העדיפו קצינים בריטים רבים לחגור גרסאות בלתי-תקניות של סיף פרשים, בעיקר של הדגם לפרשים קלים משנת 1796 (Pattern 1796 light cavalry sabre) שזכה למוניטין. בסופו של דבר הפך הצבא הבריטי מנהג זה לתקני, ובראשית המאה ה-19 הוציא את דגמי הספאדרון משימוש במרבית היחידות הלוחמות. אך עד אז הייתה הספאדרון אחת מראשוני הדגמים התקניים של חרב בצבא הבריטי, יוצרה בזמנה בייצור המוני ובמספרים גדולים מאוד, וכתוצאה מכך נפוצה עד היום אצל אספני נשק היסטורי.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 שימש סגנון הסיוף בחרב הקטנה כבסיס העיקרי לפיתוח הסיף הספורטיבי האולימפי.
אמנות לחימה, דו-קרב וסיוף ספורטיבי עריכה
כפי שהחרב הקטנה הייתה פיתוח ישיר של הרפייר, אמנות הלחימה בחרב הקטנה הייתה פיתוח ישיר של אמנות הלחימה ברפייר, והובלה על ידי מורים ואקדמיות לסיוף במערב אירופה, ובעיקר בצרפת. בעוד שהסיוף ברפייר התבסס על דקירה בתוספת יכולת מוגבלת לחיתוך, הסיוף בחרב הקטנה זנח לחלוטין את החיתוך, והתמחה בלעדית בדקירה. הבדל אופייני נוסף היה שהסיוף ברפייר השתמש בתנועה ב"זמן יחיד" (אנגלית: single time או single tempo) בעוד שהסיוף בחרב הקטנה השתמש בתנועה ב"זמן כפול" (אנגלית: double time או double tempo). פירוש הדבר שברפייר, חסימת להב היריב (אנגלית: parry) והתקפת הנגד שלאחריה (צרפתית: riposte) התבצעו בתנועה אחת, בעוד שבחרב הקטנה הם התבצעו כשתי תנועות נפרדות. הבדל זה תאם את ההבדלים במשקל: החרב הקטנה הקלה יותר הייתה מותאמת טוב מן הרפייר לשינויי כיוון מהירים כמו זה שבין תנועות החסימה והתקפת הנגד, ולעומת זאת הצריכה מאמץ גדול יותר בחסימה.
אמנות הסיוף בחרב הקטנה הייתה הבסיס לשניים מתוך שלושת מקצועות הסיף האולימפי המודרני: הרומח (Foil (fencing)), והדקר (épée), בעוד שהמקצוע השלישי חרב התפתח מתוך הסיוף בסיף הפרשים. המנהג להתאמן ולהתחרות באמצעות חרבות שחודן מקופל או קהה לצורכי בטיחות קדם לחרב הקטנה, והמונח האנגלי foil (לפעמים אוית foyl או foyle) מופיע במשמעות זו כבר במחזות שייקספיר מסוף המאה ה-16. אך במאה ה-18 נפוצו מאוד האימון והתחרות בחרב קטנה שחודה נעטף ברדיד ממתכת רכה (באנגלית foil). לחלופין הרכיבו על החוד כפתור מתכת קהה, שתכופות עוצב בצורת פרח (בצרפתית floret, המונח הצרפתי הנפוץ לחרב אימונים כזו). לעיצוב הפרח היו שני תפקידים: הוא מנע את חדירת החוד לגוף המתאמן, בעוד ש"עלעלי" הפרח עוצבו להסתבך בבגדי הסיוף של המתאמן, כדי להקל על זיהוי פגיעה. המתאמנים בדרך כלל התחרו כשהם לבושים במעילי סיוף מרופדים לבטיחות, אך בפנים חשופות, שכן מסכת הסיוף עדיין לא הומצאה, ושמורות הניצב של החרבות נשארו קטנות כמו אלו שבחרב הקטנה. עקב הסכנה הבטיחותית לעיניים ולאצבעות אפילו מחוד קהה, סגנון הסיוף הטיפוסי היה איטי יחסית ומבוקר, והראש והזרועות הוכרזו כמטרות בלתי-חוקיות. זהו קרוב לוודאי הבסיס לחוק המודרני בסיף האולימפי ב"רומח", שבו הראש והזרועות הן מטרות בלתי-חוקיות. כמה מורי סיוף חשובים בני התקופה התלוננו שאימון ותחרות כאלו אינם מכינים את המתאמנים די הצורך למציאות המסוכנת של הדו-קרב בחרב הקטנה החדה.
במחצית המאה ה-19 פותחה מסכת הסיוף, אשר איפשרה אימון ותחרות נמרצים יותר, בשיטה חדשה של סיוף ספורטיבי שנקראה בצרפתית Épée de Combat (מילולית: "חרב קרבית", כיום נקרא בקיצור Épée ובעברית תורגם "דקר"). בשיטה זו היו הראש והזרועות מטרות לגיטימיות להתקפה, וניצב החרב צויד בחיפוי מתכת רחב להגנה על כף היד, אשר הפך התקפות עליה לבטיחותיות יותר. מסכת הסיוף אומצה לבסוף גם במקצועות הסיף האחרים, אך שיטת הסיוף ב"רומח" המשיכה להתקיים במקביל, שכן מסורת האימון והתחרות בה כבר הייתה מקובלת מאוד. לפיכך כאשר אורגנו המשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה, החל משנת 1896, שני מקצועות סיוף שונים – ה"רומח" המסורתי יותר וה"דקר" החדיש יותר – התבססו על הסיוף בחרב הקטנה.
בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21, חובבי אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות (בראשי תבות מקובלים HEMA) סבורים שהסיף הספורטיבי המודרני מלאכותי מדי, והתרחק מאוד מאמנות הלחימה ההיסטורית בחרב הקטנה. סיוף מסורתי בחרב הקטנה מתורגל בכמה מועדוני HEMA, אם כי הוא פחות נפוץ מן התרגול ברפייר ובחרב דו-ידנית. המתאמנים המודרניים בדרך-כלל לובשים בגדי מיגון, כפפות מיגון ומסכות סיוף, ומשתמשים בעיקר בלהבי דקר ספורטיבי שהניצב שלהם הוחלף לניצב של חרב קטנה לצורך דיוק היסטורי.
