חרם לימריק

חרם לימריק (קרוי גם פוגרום לימריק) היה חרם אנטישמי שהחל ב-1904. הוא הוטל על ידי תושביה הקתולים של לימריק, אירלנד על תושביה היהודים והסתיים לכאורה ב-1906, אך השפעותיו היו הרבה יותר ארוכות טווח. החרם היה בעיקרו כלכלי, אך אירעו בו גם מקרי תקיפה, יידוי אבנים, ביזוי והשפלה ועוד. הוא גרם ישירות, תוך מספר שנים, לבריחת כשני שלישים מהקהילה היהודית הקטנה של העיר. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הקהילה נעלמה כליל.

רקע

לימריק היא העיר הרביעית בגודלה באירלנד. מפקדי האוכלוסין שנערכו בה במהלך השנים מראים שב-1861 גר בה יהודי אחד בלבד, אך עד 1896 גדל מספרם והגיע ל-130. התבססה שם קהילה קטנה, בעיקר פליטים יהודים ליטאים שהגיעו החל מ-1878. הם עסקו בעיקר במסחר קמעונאי. בעקבות התיישבותם בעיר נפתחו בה בשנות ה-80 של המאה ה-19, בית כנסת ולאחריו גם בית קברות יהודי.

גידול מספרי זה נתקל פה ושם בגילויי אנטישמיות. למשל, באפריל 1884, ביום ראשון שחל בחג הפסחא, הקיף המון מוסת בית של יהודים בעיר, יידה עליו אבנים ופצע אישה יהודייה ובתה שגרו שם, וגם הבית ניזוק. באוגוסט 1892 הוכו שני יהודים בדרכם לעיר. בנובמבר 1896 נסקל שוב אחד הבתים של היהודים. ואלה לא היו אירועי האנטישמיות היחידים. למרות זאת, היהודים, למודי הרדיפות במזרח אירופה, ממנה ברחו רובם, נטו להמעיט בחשיבות גילויי האנטישמיות הללו.

ההסתה, החרם והאלימות

ב-11 בינואר 1904 נשא הכומר יליד לימריק, ג'ון קריג , לראשונה, דרשה אנטישמית בוטה וכמוה הוא המשיך ונשא גם בימים שלאחר מכן. הוא האשים את היהודים בהריגת האל, ברצח נוצרים ובעיקר ילדים נוצרים, במסגרת של פולחן דתי וברדיפת הנוצרים בהיותם אויביהם. הוא האשים את היהודים בכך שכרתו ברית עם הבונים החופשיים כדי לסלק את הקתולים מצרפת. הוא טען שהסיבה היחידה לרדיפת היהודים בכל מדינות אירופה היא שהם נתפשים כאויביה של כל מדינה בה התיישבו. הוא האשים את היהודים בניצולם של העניים ובלקיחת ריבית נשך. ולסיום דרשותיו הוא הפציר בנוצרים להפסיק לסחור עם היהודים, השטניים, המרושעים והערמומיים.

הדרשות הללו נפלו על קרקע אוהדת ביותר. יהודים בכל רחבי לימריק נסקלו באבנים, הותקפו והוכו. זו גם הייתה תחילתו של החרם הכלכלי, שהיהודים למודי הפרעות ממזרח אירופה כינוהו "פוגרום לימריק". במשך שנתיים נמנעה אוכלוסייתה הקתולית של העיר, להבדיל מהמיעוט הפרוטסטנטי, שיצא נגד ההסתה, מכל מסחר עם היהודים. מכתב ששלח רב העיר, אליאס בר לוין, למנהיג המפלגה הפרלמנטרית האירית ג'ון רדמונד , נענה בפתק קצר בלבד מצד האיש, בו הוא אמר ש"אין לו שום סימפתיה להתקפות הללו כנגד היהודים, בלימריק או בכל מקום אחר והוא מקווה שההגיון הבריא ורוח הסובלנות של העם האירי יגנו על היהודים". פנייה לבישוף הכנסייה הקתולית במקום, אדוארד או'דווייר נענתה בדרישה מהיהודים דווקא, להימנע ממחלוקת פומבית ולהמעיט בפניות לעיתונות. פניות נוספות לראשי הכנסייה באירלנד נענו בשתיקה.

אחדים מהפורעים הועמדו לדין ונענשו.

באירועים אמנם לא נרצח בפועל אף יהודי אחד, אבל חרם לימריק נמשך עד שמרבית היהודים אכן עזבו את העיר, כך שנותרו מהקהילה המקומית פחות מארבעים איש. רב העיר עזב אותה ב-1911 וב-1926 נמנו בה 30 יהודים בלבד.

לאחר מעשה

רבים מהיהודים הבורחים מלימריק הגיעו לעיר קורק הסמוכה, במטרה להפליג ממנה לארצות הברית, אולם תושבי קורק, בניגוד לאלה של לימריק, הראו כלפיהם אהדה מופגנת. הם הציעו לבורחים להתארח בבתיהם וביקשו מהם להישאר באירלנד ולהשתקע בעירם. גם הכנסיות בקורק הציעו ליהודים הנמלטים מקלט בתחומיהן ורבים מן היהודים נענו להצעה. ג'רלד גולדברג , בנו של אחד היהודים שנמלטו מלימריק והשתקעו בקורק, אף נבחר ב-1977 לראש עיריית קורק, שהיא כיום העיר השנייה בגודלה באירלנד. מאידך, אחדים מיהודי קורק עצמה הושפעו עד כדי כך מאירועי לימריק, שהחליטו לעזוב גם את קורק. ביניהם היה למשל גם סבם של האחים יו וסיימון סבאג מונטיפיורי, שהגיע מליטא לקורק שנים אחדות קודם לכן ובעקבות אירועי לימריק עבר לניוקאסל שבאנגליה.

לקריאה נוספת

• Dermot Keogh, Jews in Twentieth-Century Ireland: Refugees, Antisemitism and the Holocaust, University College Cork, 1998
• Shulamit Eliash, The Harp and the Shield of David: Ireland, Zionism and the State of Israel, Taylor & Francis, 2007

קישורים חיצוניים

• "The Limerick pogrom, 1904", באתר History Ireland
• Ireland's Questionable Pogrom, Magill Magazine, Issue 1, 2008, 46–47