פתיחת התפריט הראשי

חשוד על פי ההגדרה המילונית הוא מי "שנתעורר חשד כלפיו, שנוטים לחשוב עליו כי הוא אשם במעשה שלילי מסוים"[1]. ההגדרה בחוק הישראלי היא: ""חשוד" – חשוד בביצוע עבירה"[2], כלומר, אדם שלדעת גורם ברשויות החוק יש יסוד להניח שביצע עבירה.

בארצות הבריתעריכה

בעגה של אכיפת החוק, חשוד הוא אדם מסוים שהואשם או נחשד בביצוע עבירה. שוטרים וכתבים בארצות הברית משתמשים לעיתים קרובות במילה "חשוד" כז'רגון כאשר מתייחסים למבצע העבירה. עם זאת, בהגדרה הרשמית, העבריין הוא השודד, התוקף, הזייפן וכו '- האדם שביצע את הפשע. ההבחנה בין חשוד לבין עבריין מכירה בכך שאין ידיעה שהחשוד ביצע את העבירה, ואילו העבריין הוא מבצע העבירה, אפילו אם הוא עדיין לא נחשד שביצע את העבירה. החשוד עשוי להיות אדם אחר מן העבריין, או שלא היה שום פשע בפועל, כלומר אין עבריין[3].

טעות נפוצה בדו"חות המשטרה היא בתיאור החשוד על ידי עדים, כאשר העדים מתארים את החשוד כעבריין (העדים בדרך כלל מגדירם את החשוד כעבריין, בעוד שתמונת המעצר היא של חשוד). לעיתים קרובות נאמר כי המשטרה מחפשת את החשוד, כאשר אין חשוד; המשטרה "יכולה" לחפש אחר חשוד, אבל הם בוודאי מחפשים את העבריין. פעמים רבות לא ניתן לדעת מהדו"ח המשטרתי האם יש חשוד או לא.

אולי משום השימוש השגוי במילים חשוד ועבריין, החלו במשטרת ארצות הברית בתחילת המאה ה -21 להשתמש במונחים חדשים, ובהם אדם בעל עניין, חשוד אפשרי, ואפילו אדם בעל עניין אפשרי, כדי להתכוון לחשוד.

על פי המערכות המשפטיות של ארצות הברית, לאחר אישור החלטה לעצור חשוד או לחייב אותו למשפט, על ידי תובע, חבר מושבעים גדול או שופט לאחר מכן ניתן לכנות את החשוד כנאשם, ורק לאחר שהורשע החשוד הוא נקרא עבריין.

בישראלעריכה

בישראל כאשר אדם נחשד בביצוע עבירה הוא לרוב נחקר באזהרה במסגרת חקירה פלילית שלרוב נעשית במסגרת חקירה משטרתית. בסוף החקירה, מחליטה הרשות החוקרת אם לסגור את התיק, או להגיש או להמליץ להגיש כתב אישום נגדו החשוד. ישנם חוקים והוראות חוק ספציפיות בחקיקה בישראל שעוסקים ב"חשודים" ובהם:

  • מעצר חשודים שלא בצו שופט. סעיף 23 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ״ו–1996 קובע: "שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה".
  • חקירת חשודים: חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002, עוסק בחקירה משטרתית ופלילית של "חשודים". "חקירה" מגודרת בסעיף 1 לחוק: "לרבות תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר". "חשוד" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "חשוד בביצוע עבירה". נראה שהכוונה לחשוד בעיני רשויות אכיפת החוק. על אף שזה לא נאמר בחוק, נראה כי אדם שפורסמה כתבה בעיתון שמחשידה אותו בביצוע עבירה, או שהוגשה נגדו תלונה, אינו נחשב "חשוד" בפלילים, כל עוד הוא לא נחקר או תושאל על ידי רשויות החוק. אם הוגש נגד החשוד כתב אישום הוא נחשב מאותה כעת כ"נאשם".
  • איסור פרסום שמות חשודים- בינואר 2012 נקבע בתיקון לחוק בתי המשפט בסעיף 70 (ד1) (1): "לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות". לכלל זה נקבעו סייגים בסעיפים אחרים בחוק[4] . בסעיף קטן (2) הוטלה על הרשות חובה ליידע את החשוד על זכותו לבקש אסור פרסום.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא חשוד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אברהם אבן-שושן, המילון החדש וראו גם הגדרת "חשוד" בויקימילון
  2. ^ סעיף 1 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002
  3. ^ "Word Court". Theatlantic.com. בדיקה אחרונה ב-19 במרץ 2012. 
  4. ^ מורן אזולאי, אושר: איסור פרסום שמות חשודים במשך יומיים, באתר ynet, 9 בינואר 2012