ט"ו בשבט (מועד)

חג יהודי
Disambig RTL.svg המונח "טו בשבט" מפנה לכאן. לערך העוסק בתאריך בלוח העברי, ראו ט"ו בשבט.
פריחת עץ שקד בסמיכות לחג מסמלת את בואו של החג בשירי הילדים

ט"ו בשבט הוא ראש השנה שקבעו חז"ל למניין השנים של פירות האילן בארץ ישראל. ראש השנה לאילן, כפי שהוא מכונה במשנה[1], הכרחי לקיום מצוות התלויות בגיל הפירות, כגון נטע רבעי, ביכורים ותרומות ומעשרות.

נהוג ביום זה להרבות באכילת פירות העץ של ארץ ישראל, במיוחד מפירות שבעת המינים, ויש הנוהגים לערוך בו "סדר ט"ו בשבט"[2]. מכיוון שמאפייניו החקלאיים וההלכתיים של החג ייחודיים לארץ ישראל, לא יכלו הללו לבוא לידי ביטוי בקהילות ישראל בגולה אלא ברמז וסימן בלבד, ויש שנהגו לאכול פירות שגדלו בגולה ולכוון לארץ ישראל.

בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בט"ו בשבט רושם מיוחד של חגיגה בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל[3]. כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה.

הגדרת היוםעריכה

ראש השנה לאילנותעריכה

 
כרזה של הסתדרות המורים - הזמנה לנטיעות לכבוד ט"ו בשבט, 1927 לערך

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה, במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן - בראשון לשבט או בחמישה עשר בו:

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:
בְּאֶחָד בְּנִיסָן - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט - רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

אף על פי שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל. בתלמוד הבבלי מופיע סיפור המעלה אפשרות שרבי עקיבא לא הכריע במחלוקת, ונהג לחומרה לשיטת שתי הדעות:

"מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל. ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה." (ראש השנה יד, א)
 
ט"ו בשבט בבית הספר היהודי בווילנה, 2006

בתלמוד הבבלי מובא טעם לבחירת התאריך כדברי בית שמאי, הסוברים שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט[4]:

"באחד בשבט ראש השנה לאילן: מ"ט אמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר ה"ק אע"פ שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה." (שם)

בתלמוד הירושלמי מופיע טעם דומה, לפיו רוב גשמי השנה כולה כבר ירדו, ולכן ודאי שפירות המופיעים מעתה ואילך חיים ממי השנה החדשה:

"ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה: חד (אחד החכמים) אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ, וחרונה (חכם אחר) אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה." (ראש השנה א, ב)

בדומה לדברי הירושלמי, מפרש רש"י כי משעברו רוב גשמי השנה העץ מתחיל בתהליך הצמחת הפרי:

"שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים[5] מעתה."

כלומר הפירות שאנו רואים על האילנות לאחר ט"ו בשבט, הם ודאי פירות שגדלו מהמשאבים הטבעיים של השנה החדשה ולכן הם פירות חדשים (בשונה מפירות המופיעים באילנות לפני ט"ו בשבט שאומרים עליהם שהם גידול של השנה הקודמת). מבין השיטין של הסוגיה עולה טעם לדברי בית הלל: בחמישה עשר בשבט רוב תקופת טבת כבר חלפה, ואנחנו כבר מתקרבים לימי האביב - ימי הלבלוב של השנה החדשה.

יום שמחהעריכה

המקורות הראשונים לציון היום באופן חגיגי מופיעים בתקופת הגאונים, לפיהם נערכו ביום זה תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל לפני שנת אלף לספירה, האחד פותח במילים: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ומסודר לפי הא' ב', והשני "ראש אמרתך אמת במללך".

זכר לתאריך ט"ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית[6]. במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים בט"ו בשב"ט "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות ... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה." בכתבי ר' יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה)[7]. גם בשולחן ערוך לרבי יוסף קארו נפסק על פי זה שאין לקיים תענית ולא לומר תחנון בט"ו בשבט[8].

משמעות הלכתיתעריכה

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה"[9]:

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, [...] וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן.

הלכות ערלהעריכה

התורה קובעת כי בשלש השנים הראשונות לנטיעת האילן, פירות האילן נחשבים לערלה והם אסורים באכילה ובהנאה. בשנה הרביעית לפירות יש מעמד מיוחד: נטע רבעי, מותר לאכול את הפירות בטהרה בירושלים (בזמן שבית המקדש קיים) או לחלופין להמיר את קדושת הפירות בכסף, ואז הפירות הופכים לחולין. החל מהשנה החמישית, פירות האילן מותרים באכילה.

בהלכות ערלה יש להפריד בין ראש השנה לעניין נטיעה, לבין ראש השנה לעניין פירות ערלה ונטע רבעי. היום הקובע למניין שנות האילן הוא ראש השנה, א' תשרי. לעניין הפירות, היום הקובע הוא ט"ו בשבט. לכן, פירות אילן שחנטו לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, עדיין נחשבים לערלה, ואם הם חנטו בשנה החמישית לפני ט"ו בשבט, הם נחשבים לנטע רבעי.

ההלכות מסוכמות בדברי הרמב"ם: "באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה ... ואף על פי כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט -- שהוא ראש השנה לאילן." (רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט, ח-ט)

הלכות ביכוריםעריכה

חכמים למדו כי אין מביאים ביכורים משנה על חברתה. התאריך הקובע לעניין פירות האילן לביכורים הוא ט"ו בשבט - אין מביאים ביכורים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט.

"אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד--לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה עשר בו." (רמב"ם הלכות ביכורים ב, ז)

הלכות תרומות ומעשרותעריכה

התורה מחייבת להפריש תרומה גדולה (כ-2% מהיבול) לכהן ומעשר ראשון (כ-10% מהיבול) ללוי. חכמים למדו שאין להפריש תרומה/מעשרות מיבול שנה אחת על יבול שנה אחרת. התאריך המפריד בין השנים לעניין פירות האילן, הוא בט"ו בשבט:

"אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם--אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד, כב). ... אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש--אין תורמין מזה על זה: מפני ש ... חמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן." (רמב"ם הלכות תרומות ה, יא)

קביעת שנות מעשר עני ומעשר שניעריכה

במחזור 7 שנים, בשנים א, ב,ד, ה - לאחר הפרשת התרומה ומעשר ראשון, מפרישים מעשר שני, שנאכל לבעלים בטהרה בירושלים. בשנים ג, ו - מפרישים במקום מעשר שני - מעשר עני שניתן לעניים. השנה השביעית היא שמיטה, ובה אין מפרישים כלל תרומות ומעשרות. התאריך הקובע מעבר בין השנים לעניין מעשרות פירות האילן הוא ט"ו בשבט:

"וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית--אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית--אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא." (רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק א' הלכה ד')

שביעיתעריכה

הרמב"ם פוסק שלעניין שביעית, התאריך הקובע לכל דבר ועניין הוא א' תשרי. פירות שחנטו לפני א' תשרי של השנה השביעית - הרי הם חולין, ואילו פירות שחנטו בין א' תשרי של השנה השביעית לבין כט' אלול של שנה זו קדושים בקדושת שביעית:

"באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית ... או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד, ט)

לעומתו רבנו חננאל, בפירושו למסכת ראש השנה פוסק שהתאריך הקובע לעניין קדושת פירות שביעית הוא ט"ו בשבט: "בנות שוח ... שחנטו בשנת השמטה אחר ט"ו בשבט נוהגין בהן דין שביעית ... אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית - מן הששית הן חשובין ומותרין ..." (פירוש רבנו חננאל, תלמוד בבלי מסכת ראש השנה, טו, ב)

מנהגיםעריכה

אכילת פירותעריכה

 
קערת פירות יבשים

מרבים באכילת פירות הארץ, ובפרט שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל. מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות. כבר בגמרא מופיע "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט"ו) בשבט"[דרוש מקור: לכך שיש קשר בין מעשהו של רבי עקיבא למנהג האכילת האתרוג], כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת רבי אבא דעכו[10].

המנהג הוזכר לראשונה אצל ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן (המאה ה־16) מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "תיקון יששכר"[11] כך כתב: "יום ט"ו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום." מנהג זה הובא גם בפירוש מעגלי צדק[12] לרב בנימין הלוי שנדפס בשנת ה'שי"ז.

הבן איש חי תיקן סדר תפילה מיוחד לט"ו בשבט לזכות באתרוג מהודר לסוכות.

יש האוכלים פירות יבשים ואגוזים למיניהם, בפרט אלו שמקורם בארץ ישראל, כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים.

סדר ט"ו בשבטעריכה

  ערך מורחב – סדר ט"ו בשבט
 
סדר ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה־17. המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט"ו בניסן.

על פי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים"[13]. לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות. בספר חמדת ימים שהוא המקור הראשון המספר בכתב על מנהג זה, צורף קונטרס בו פירוט הסדר הנ"ל. על פי קונטרס זה נדפס ספר בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", ספר שזכה לתפוצה רבה כבר במאה ה־18.

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי. בסוף המאה ה־20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט"ו בשבט. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות.

נטיעות בארץ ישראלעריכה

 
נטיעות בגינה הקהילתית בשכונת עיר גנים בירושלים, ט"ו בשבט תשע"ז (2017)

בשנת ה'תרמ"ד (1884) יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ־1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:

ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן[14].

בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. נימוקו של יעבץ למעשה זה:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית־הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

לטענת חזקי שוהם[15], מי שקשר נטיעות ציבוריות לט"ו בשבט היה המחנך חיים אריה זוטא שכתב על כך מאמר בעיתון השקפה ב־1904[16] וב־1906 באספה השנתית של אגודת המורים העברים בארץ ישראל שכנע את עמיתיו המורים ש"יום טבע" עדיף לקשור לט"ו בשבט מאשר לט"ו באב ולשלב בו נטיעות. שוהם טוען כי זוטא שאב את הרעיון לחגיגות הנטיעות בהשראה שקיבל מיום העצים והיערות שהיה נהוג בארצות הברית בשנים אלו. ובט"ו בשבט 1907 התקיים במקווה ישראל טקס הנטיעות הראשון בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.

דוגמה לרושם החגיגי שיש בנטיעות אלו מובע בשיר העממי[17][18]:

"כָּךְ הוֹלְכִים הַשּׁוֹתְלִים: רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר, מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר – בְּט"וּ בִּשְׁבָט! בְּט"וּ בִּשְׁבָט!"...

מילים:יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון

יום שמירת הטבעעריכה

 
השקת פרויקט ייעור ביטחוני בט"ו בשבט תשע"א

בתחילת המאה ה־21 הפך ט"ו בשבט גם ליום ציון אקולוגי, ועוסקים בו הן בלימוד והן בפועל בפעילות אקולוגית. גופים העוסקים בהגנה על החי והצומח, כגון החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע יחד עם משרד החינוך, הכריזו על ט"ו בשבט כחג שמירת הטבע[19]. בדומה לכך כבר נכתב במדרש:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: "ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".

מדרש קהלת רבה, ט'

מנהגים נוספיםעריכה

  • עוסקים במצוות התלויות בארץ.
  • בספר בני יששכר מובא מנהג להתפלל על האתרוג לארבעת המינים, כסגולה להשגת אתרוג מהודר בשנה שלאחר מכן[20].
  • אכילת האתרוג מחג הסוכות[21].
  • חלק מיהודי תוניסיה מכינים את מאכל הבסיסה ביום ט"ו בשבט, כנראה מפני שיום זה נועד להזכיר את תחילת הגעת האביב, והבסיסה מתקשרת לחודש ניסן החל באביב וחוזרים אחריו בראש חודש ניסן.
  • בקהילת יהודי סוריה נהוג לומר בבתי הכנסת את עשרת הדברות ולאכול אורז עם חלב.
  • בקהילת "בני ישראל" מהודו נוהגים לערוך בט"ו בשבט את טקס ה"מלידה" - טקס הפונה לאל ולאליהו הנביא בבקשת ברכה ושפע.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

אתר הפיוט והתפילה, "איך שירת תימן? היא יפה?": יחיאל עדאקי מחיה שירים נשכחים: איך התגלגלו תווים של שיר תימני להיות שיר ילדים ישראלי לט"ו בשבט?, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 29.01.2020

מידע אודות ט"ו בשבטעריכה

שירים וסיפורים לט"ו בשבטעריכה

משאבי הוראה לט"ו בשבטעריכה

סדר ט"ו בשבטעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'
  2. ^ על פי נוסח "תיקון פרי עץ הדר", נוסחים מודרניים של התנועה הציונית או מסורות קהילתיות אחרות.
  3. ^ אגרות ראי"ה ח"ב, עמ' סא. לצפייה בHebrewBoBook.org
  4. ^ מכך שהגמרא אומרת "שרוב תקופה (קרי תקופת טבת, הכוללת את החודשים טבת, שבט, אדר) מבחוץ (קרי עדיין לא הגיעה)", ברור שהטעם אותו היא מביאה מסביר את דברי בית שמאי, שסוברים אחד בשבט, ואז עוד נותרו עוד שני חודשים מתקופת טבת.
  5. ^ חנטה = הבשלה - על פי שיר השירים ב', י"ג. וכן על פי בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א. "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה"
  6. ^ כך גם בספר מגן אברהם או"ח קל"א, ס"ק ט"ו. ובספר שבט מוסר, קושטא תצ"ה, פ' ט"ז דף פ"ה נכתב שזה מבוסס על מה שמצאו כתוב בצוואת ר' אליעזר הגדול
  7. ^ "מנהג חודש שבט, רי"א, חמשה עשר אומרים תחינה אפי' בשחרית, והוא יומא דמפגרי ביה רבנן המלמדים, ובפרט למקרי דרדקי, והוא יום משתה ושמחה למלמדי' והתלמידים. ונוהגין לתת לתלמידי' יין שרף ולשמוח עמם". (זימר יצחק, מנהגים דק"ק וורמיישא לרבי יוזפא שמש, מכון ירושלים, תשמ"ח, חלק ראשון, עמ' רמ"ט-ר"נ).
  8. ^ בחלק מקהילות אשכנז המערבי, לא אומרים תחנון רק בשחרית, אבל אומרים תחנון גם במנחה שלפניו וגם במנחה של ט"ו בשבט עצמו, עיין מדריך למנהג אשכנז המובהק, בני ברק תשע"ד, עמ' 25.
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק ה', הלכה י"א.
  10. ^ בראשית רבה, פרשה ט"ו, פסקה ז'
  11. ^ דף ל"א
  12. ^ על מחזור לכל השנה כמנהג האשכנזים, דיני ומנהגי תחנון עמוד כח באתר היברובוקס
  13. ^ ספר חסד לאברהם (מעיין ז, נהר ז') באתר היברובוקס
  14. ^ מתוך מכתב אלעזר פישל סלומון אל חותנו ע"פ ספר "תקופת חיבת ציון" ליבניאלי חלק ב' עמ' 155.
  15. ^ ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה, חוברת 22, אביב תשע"ד, 2014, עמ' 32–33, עורך: מאיר חזן. עורכת משנה: רונה יונה, בהוצאת המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב: "בהיסטוריוגרפיה העוסקת בתולדותיו של ט"ו בשבט יש שטעו לראות בנטיעה גדולה שבוצעה במושבה יסוד המעלה בשנת 1884 את ראשיתו של ט"ו בשבט כחג הנטיעות".
  16. ^ חיים אריה זוטא, חמישה עשר בשבט, השקפה, ט"ו בשבט התרס"ד
  17. ^ תשדיר נטיעות קק"ל משנת תשע"ד (2014) להאזנה בערוץ יוטיוב.
  18. ^ השיר המלא בביצועים שונים באתר זמרשת.
  19. ^ "ט"ו בשבט", באתר פורטל השירותים והמידע הממשלתי
  20. ^ בני יששכר מאמרי חודש שבט - מאמר ב', ב', באתר ויקיטקסט
  21. ^ להרחבה ראו: יוסף ויכלדר, לאכול מפריה, המבשר, מוסף תורני, ט' שבט תשע"ד.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.