טאיוואן (אי)

אי
Disambig RTL.svg המונח "פורמוזה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו פורמוזה (פירושונים).

האי טאיוואן, (באנגלית: Taiwan) רשמית הרפובליקה הסינית (ROC), היא מדינת איים במזרח אסיה. האי הראשי של טאיוואן, המכונה באנגלית היסטורית פורמוזה, מהווה 99% מהשטח הנשלט על ידי ה- ROC, בשטח שגודלו 35,808 קילומטרים רבועים (13,826 מילים רבועים) הנמצאים במרחק של כ- 180 קילומטרים (112 מיל) בצד המזרחי של מצר טאיוואן מהחוף הדרום-מזרחי של סין היבשתית. ים סין המזרחי שוכן מצפון לאי טאיוואן, ים הפיליפינים ממזרח לו, מצר לוזון נמצא מדרום לאי וים סין הדרומי מדרום מערב. בשטח טאיוואן כלולים גם איים קטנים יותר הנמצאים בעיקר במצר טאיוואן, כולל הארכיפלג פנגו, איי קינמן (אנ') ואיי מאטסו (אנ') הנמצאים ליד חוף סין העממית (POC) והם חלק מאיי ים סין הדרומי (אנ'). האי הראשי הוא גוש סלע שהתרומם כתוצאה מטקטוניקת הלוחות של קרום כדור הארץ. כאשר הלוח הפיליפיני גלש מתחת והרים את הלוח האירואסייתי. תנועה זו גרמה להעתק אנכי מוטה לכיוון מערב. העתק מורכב ברובו מחמישה רכסי הרים המקבילים לחוף הים המזרחי של האי. מאידך המישורים השטוחים של האי נמצאים בשליש המערבי שלו. שם מתגוררת רוב האוכלוסייה של טאיוואן. ישנן כמה פסגות מעל 3,500 מטרים, הגבוה ביותר הוא הר יו שאן (אנ') המתנשא לגובה של 3,952 מטרים (12,966 רגל), מה שהופך את טאיוואן לאי הרביעי בגובהו בעולם. הגבול הטקטוני שיצר את העתקים האלה עדיין פעיל. האי חווה רעידות אדמה רבות, כמה מהן הרסניות ביותר. במצר טאיוואן ישנם גם הרי געש תת-ימיים פעילים.

האי טאיוואן
台湾
Taiwan
Flag of the Republic of China.svgNational Emblem of the Republic of China.svg
צילום של NASA מהחלל
האי טאיוואן כפי שצולם מהחלל על ידי NASA
ממרכז האי מזרחה 5 רכסי הרים גבוהים מיוערים בצפיפות. במערב משורים הגולשים לכיוון מפרץ טאיוואן
נתונים גאוגרפיים
מיקום מערב האוקיינוס השקט מול סין היבשתית
קואורדינטות 23°46′00″N 121°00′00″E / 23.766666666667°N 121°E / 23.766666666667; 121
ארכיפלג פורמוזה
סוג אי
שטח 32,260 קמ"ר
אורך 394 ק"מ
רוחב 144 ק"מ
היקף החוף 1,566.3 ק"מ
גובה מרבי הר יו שן: 3,952 מטר
נתונים מדיניים
מדינה הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסינית  הרפובליקה הסינית טאיוואן (ROC) מדינת איים
אוכלוסייה 23,816,775 (2018)
צפיפות 672.60 תושבים/קמ"ר (נכון ל־2018) בערים
אזור זמן UTC +8
עיר ראשית עיר הבירה טאיפיי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
צילום אווירי מתוך גוגל מפות המתאר את העתק הטקטוני האנכי בין הלוח הפיליפיני ללוח האירואסייתי שהביא להיווצרות האי טאיוואן.
העתק הטקטוני האנכי בין הלוח הפיליפיני ללוח האירואסייתי שהביא להיווצרות האי טאיוואן.

האקלים בטאיוואן, נע בין אקלים מונסון טרופי בדרום לאקלים סובטרופי גשום בצפון, והוא מושפע גם מרוחות המונסון המזרח אסייתי. את האי המרכזי פוקדות כארבע סופות טייפון בממוצע בשנה. ההרים המזרחיים מיוערים בצפיפות ויש בהם מגוון של חיות בר, מאידך הקרקעות, באזורי השפלה המערבית והצפונית, מנוצלים אינטנסיבית על ידי בנייה רוויה, תעשייה, חקלאות ועוד.

השםעריכה

השם טאיוואן נגזר משמם של שבטי הדייגים הילידים שחיו בדרום מערב האי. כשהגיעו ההולנדים נציגי חברת הודו המזרחית ההולנדית לאזור, תחילה ניסו להתיישב בארכיפלג פנגו הנמצא כ־50 קילומטרים ממערב לאי במפרץ טאיוואן. בשנת 1622 הם הקימו את מצודות זילנדיה (אנ') ואנפינג על האי עצמו (באזור טאינאן) והחלו לקיים מסחר וחקלאות באי ובאזור. ההולנדים קראו לאזור בו התיישבו בשמות "טאיואן " או "תאיובן". היו איותים שונים של השם. השם במקור התייחס רק לעיר טאינאן, מאוחר יותר הורחב לכל האי ושוחזר בסינית כ"טאיוואן" (בסינית:臺灣) .[1] התווים הסיניים של "טאיוואן" פירושם "מפרץ טרסה", משמעות שלעיתים ניתנת בטעות כאטימולוגיה.

עד לאחר מלחמת העולם השנייה טאיוואן הייתה ידועה במערב בשם פורמוזה, מהשם הפורטוגזי, איליה פורמוסה, שפירושו "אי יפהפה". [2] 

גבולות פיזייםעריכה

השטח של האי המרכזי של טאיוואן הוא 32,260 קילומטרים רבועים (12,456 מילים רבועים) ,[3] מה שהופך את טאיוואן למדינה בגודל בינוני בין בלגיה להולנד. יש לטאיוואן קו חוף (היקף האי) באורך של 1,566.3 קילומטרים (973.3 מיל).[3] ממשלת טאיוואן של ה- ROC טוענת לאזור כלכלי בלעדי של 83,231 קילומטרים רבועים (32,136 מילים רבועים) הכלולים ברדיוס של 200 מיל ימי (370.4 קילומטרים; 230.2 מיל) מהחוף המזרחי של טאיוואן ומים טריטוריאלי סביב האי במרחק של 12 מיל ימי (22.2 קילומטרים; 13.8 מיל) סביב חופי האי.[3]

עיקר האוכלוסייה של הרפובליקה הסינית של טאיוואן, נמצאת על האי המרכזי של הארכיפלג, בצידו המערבי. אורכו של האי הראשי 394 קילומטרים (245 מיל) ורוחבו 144 קילומטרים (89 מיל).[4] השטח הכולל של הארכיפלג טאיוואן כולל ארכיפלג פנגו והאיים קינמן (אנ'), מאטסו והאחרים הוא 35,808 קילומטרים רבועים (13,826 מילים רבועים). [5] הנקודה הצפונית ביותר של האי המרכזי, נמצאת בקייפ פוגוי (אנ') באזור שימן, ניו טאיפיי, מצפון לבירה טאיפיי. מצפון מזרח לאי ממוקם הארכיפלג היפני (יפן). המתחיל בקשת האיים הוולקניים ריוקיו, הנמשכת לצפון מזרח עד לאיים היפנים הגדולים.

הנקודה המרכזית של האי נמצאת בעיר פולי (אנ'), שבמחוז נאנטו (אנ'). הנקודה הדרומית ביותר באי היא נמצאת בקייפ אלואנבי (אנ') שבעיירה הנגצ'ון (אנ'), במחוז פינגטונג (אנ').

האי טאיוואן מופרד מהחוף הדרום-מזרחי של סין העממית על ידי מצר טאיוואן, שרוחבו נע בין 220 קילומטרים (140 מיל) בנקודה הרחבה ביותר עד כדי 130 קילומטרים (81 מיל) בנקודה הצרה ביותר. בחלק מהמדף היבשתי, עומק המים במצר הוא לא יותר מ- 100 מטרים (330 רגל), ובעידן הקרח הוא היה גשר יבשתי.[6]

בדרום נמצא, מיצר לוזון ברוחב 250 קילומטרים והוא מפריד בין האי המרכזי של טאיוואן מהאי הפיליפיני לוזון. ים סין הדרומי שוכן מדרום-מערב לטאיוואן, ים סין המזרחי מצפון, וים הפיליפינים ממזרח. [7]

האי ניושאן (אנ') והכפר ננלאי, הסמוך לעיירה אוקיאן, במחוז פינגטאן, פוז'ו, פוג'יאן הוא האי הסיני של סין העממית (PRC) הקרוב ביותר לטאיוואן (לאי הראשי). [8]

איים הקטנים ביותר של הארכיפלג כוללים את איי ארכיפלג פנגו במצר טאיוואן הנמצאים במרחק של כ- 50 קילומטרים (31 מיל) ממערב לאי הראשי. שטח הארכיפלג פנגו הוא כ- 127 קילומטרים רבועים (49 מילים רבועים), האי הזעיר שיאוליוקיו (אנ') בארכיפלג טאיוואן נמצא מול החוף הדרום-מערבי של האי הראשי. האי אורכידאה (סחלב) (אנ') והאי הירוק (אנ') נמצאים בדרום-מזרח מהאי הראשי. הם מופרדים מהאיים הצפוניים ביותר בפיליפינים על ידי תעלת באשי (אנ'). האיים קינמן (אנ') ומאטסו (אנ') הסמוכים לחוף פוג'יאן שבסין העממית מעברו המערבי של מצר טאיוואן. השטח הכולל שלהם הוא 180 קילומטרים רבועים (69 מילים רבועים) .[9] האיים פראטאס וטייפינג (אנ') נמצאים בים סין הדרומי נמצאים תחת שלטון הריפובליקה הסינית טאיוואן, אבל הם אינם מהווים חלק בארכיפלג הטאיוואני.

גאולוגיהעריכה

 
טאיוואן שוכנת בקצה המערבי של הלוח הפיליפיני.

האי טאיוואן נוצר לפני כ־4 עד 5 מיליון שנה במפגש הגבולות שבין הלוחות הטקטונים היבשתיים של הלוח הפיליפיני והלוח האירואסייתי. הגבול בין הלוחות עובר לאורך האי, מצפון מזרח לדרום מערב וממשיך דרומה לקשת הוולקנית לוזון (כולל האי הירוק ואי האורכידאה), כתוצאה ממפגש הלוחות הלוח האירואסייתי התרומם מעל ללוח הפיליפיני שהתחתר תחתיו.[10][11]

רוב האי הוא גוש סלע, העתק ענק והמוטה מערבה. [12] החלק המערבי של האי, וחלק גדול במרכז, מורכב משקעים שנוצרו משקיעת קצה הלוח האירואסייתי. בצפון מזרח האי, נמשכת מזרחה קשת האיים הוולקניים ריוקיו. הגבול הטקטוני נותר פעיל, וטאיוואן חווה 15,000 עד 18,000 רעידות אדמה בכל שנה, מתוכן רק 800 עד 1,000 רעידות קלות שתושבי האי מבחינים בהן. רעידות האדמה הקטלניות ביותר שהתרחשו באי היו, רעידת האדמה בעוצמה 7.3 בסולם ריכטר. שהתרחשה בג'יג'י (1999), היא התרחשה במרכז טאיוואן ב־21 בספטמבר 1999, ונהרגו בה יותר מ־2,400 בני אדם. [13] ב־4 במרץ 2010 סמוך לשעה 01:20 UTC, הייתה רעידת אדמה בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר והיא פגעה בדרום מערב טאיוואן באזור ההררי של מחוז קאוסיונג. [14] רעידת אדמה גדולה נוספת התרחשה ב־6 בפברואר 2016, בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר. שבה העיר טאינן נפגעה הכי קשה, עם 117 הרוגים, רובם נהרגו מקריסת בניין דירות בן 17 קומות. [15]

פני השטחעריכה

 
מפת תבליט של טאיוואן, רכסי ההרים נראים בבירור ממרכז האי מזרחה במקביל לקו החוף המזרחי של האי והמישורים הירוקים במקביל לחוף המערבי

שטח האי המרכזי של טאיוואן מחולק לשני חלקים: המישורים השטוחים במערב, שם מתגוררים 90% מהאוכלוסייה, וההרים המכוסים בעיקר ביער צפוף בשני שלישים המזרחיים.

בחלק המזרחי של האי ישנם חמישה רכסי הרים, כל אחד מהם עובר מצפון-מזרח לדרום-מערב, מקביל לקו חוף המזרחי של האי. כקבוצה הם נמשכים לאורך 330 קילומטרים (210 מיל) וברוחב ממוצע של כ- 80 קילומטרים (50 מיל) ממזרח למערב. הם כוללים יותר ממאתיים פסגות בגובה שלמעלה מ- 3,000 מטרים (9,800 רגל) . [16]

רכס ההרים המרכזי, משתרע מהעיר סואאו (אנ') בצפון מזרח טאיוואן ועד לכייף אלואנבי (אנ') בקצה הדרומי של האי טאיוואן. הוא רכס הרים גבוהים ומהווה את קו פרשת המים העיקרית של האי. ההרים מורכבים בעיקר מתצורות סלע קשות העמידות בפני בליה וסחף, אם כי גשמים עזים הצליחו ליצור צלקות עמוקות בשולי הרכס הכוללים ערוצים ועמקים חדים. ההרים עטופים ביער צפוף שכמעט בלתי ניתן למעבר. הצד המזרחי של רכס ההרים המרכזי הוא מדרון ההרים התלול ביותר בטאיוואן. בפארק הלאומי טארוקו, בצד המזרחי התלול של האי, ישנן דוגמאות טובות לשינויים שהשטח הררי עובד, ערוצים עמוקים סחיפה ושחיקה הנגרמים על ידי נהר הזורם במהירות.

רכס הרי החוף המזרחי, משתרע לאורך החוף המזרחי של האי משפך נהר חוואליין (אנ') בצפון עד מחוז טייטונג (אנ') בדרום, הוא מורכב בעיקר מאבן חול ומפצלי שמן. הוא מופרד מהרכס המרכזי על ידי עמק הואטונג (אנ') הצר. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס נקראת הסינקנגשאן (新港山), היא מגיע לגובה 1,682 מטרים (5,518 רגל), רוב הרכס מורכב מגבעות גבוהות. באגפים התפתחו נחלים קטנים, אך רק נהר אחד גדול חוצה אותו. שטחים בלתי ראויים לחקלאות ממוקמים למרגלות המערביים של הרכס, שם מפלס מי התהום הוא הנמוך ביותר ותצורות הסלע הן הכי פחות עמידות בפני בליה. לאורך החוף המזרחי קיימות שוניות אלמוגים מוגבהות ולעיתים תכופות מתרחשות רעידות אדמה בעמק המעידות על כך שגוש העתק עדיין פעיל ומתרומם.

הרכסים ממערב לרכס המרכזי מחולקים לשתי קבוצות המופרדות על ידי אגן, אגם השמש והירח (אנ') במרכז האי. הנהרות דאדו וז'ואושוי זורמים מהמורדות המערביים של הרכס המרכזי דרך האגן לחוף המערבי של האי.

רכס שואשאן (אנ') נמצא מצפון-מערב לרכס ההרים המרכזי, ומתחיל בכיף סנדיאוג'יאו (אנ'), בקצהו הצפוני-מזרחי של האי, ומוסיף גובה ככל שהוא משתרע דרומית-מערבית לכיוון מחוז נאנטו (אנ'). השיא העיקרי של הרכס נקרא שואשאן, והוא מתנשא לגובה של 3,886 מטרים (12,749 רגל).

 
נהר הסנגואנג בצפון מערב טאיוואן

רכס יושאן (אנ') עובר לאורך האגף הדרום-מערבי של הרכס המרכזי. הוא כולל את הפסגה הגבוהה ביותר של האי, 3,952 מטרים (12,966 רגל) הנקראת הר יו (יו שאן (אנ') ) ('הר הירקן')[3] [17] [18] ההופך את טאיוואן לאי הרביעי בגובהו בעולם (אנ'), והוא עצמו מהווה הנקודה הגבוהה ביותר באזור מערב האוקיינוס השקט שמחוץ לחצי האי קמצ'טקה, הרי גינאה החדשה והר קינאבאלו (אנ'). [19]

רכס אלישן שוכן ממערב לרכס יושאן ומעבר לעמק נהר קאופינג הזורם דרומה. הרכס מגיע לגבהים שבין 1000–2000 מטרים. הפסגה העיקרית ברכס נקראת, הר טאשן (Mountain 塔山) המתנשא לגובה של 2,663 מטרים (8,737 רגל) .

בגבעות המערביות של הרכסים, כמו גבעות הסינצ'ו וגבעות מיאולי, קיימות טרסות גאולוגיות מוגבהות שנוצרו מהחומר שנשחק מהרכסים. אזורי טרסות אלה כוללים את מישור לינקו, מישור טאויואן ומישור דאדו. כ -23% משטחה של טאיוואן מורכב ממישורי סחף פוריים ועמקים המושקים מהנהרות הזורמים מההרים המזרחיים. יותר ממחצית מאדמות אלה שוכנות במישור צ'יאנאן בדרום מערב טאיוואן. אזורים הפחות פוריים הם מישור פינגטונג, באגן טאיצ'ונג ובאגן טאיפיי. המישור היחיד בחוף המזרחי הוא מישור ילן בצפון מזרח. [20]

אקליםעריכה

האי טאיוואן שוכן מעבר לחוג הסרטן, והאקלים שלו מושפע מהמונסון המזרח אסייתי. בצפון טאיוואן יש אקלים סובטרופי גשום, עם שינויים עונתיים ניכרים בטמפרטורות. בעוד שבחלקים במרכז ובמרבית הדרום יש אקלים מונסון טרופי שבו שינויי הטמפרטורה העונתיים ניכרים פחות, הטמפרטורות משתנות בדרך כלל בין חם לחם. במהלך החורף (בין החודשים נובמבר עד מרץ), האזורים הצפון מזרחיים חווים גשם באופן קבוע ואילו בחלקים המרכזיים והדרומיים של האי הם בעיקר שטופי שמש. מונסון הקיץ (בין החודשים מאי עד אוקטובר) מביא 90% מהמשקעים השנתיים בדרום, לעומת זאת בצפון רק 60% מהמשקעים מגיעים מהמונסון. ממוצע הגשמים באי עומד על כ -2,600 מ"מ לשנה.[21]

סופות הטייפון מכות באי בין החודשים יולי לאוקטובר. מדי שנה מתחוללות לפחות ארבע סופות בממוצע רב שנתי. הגשם העז היורד בסערות הטייפון מוביל לעיתים קרובות למפולות בוץ הרות אסון.[21]

נתוני אקליםעריכה

חי וצומחעריכה

לפני ההתיישבות האנושית הנרחבת, הצמחייה בטאיוואן נעה בין יער גשם טרופי בשפלה, דרך יערות ממוזגים, יער טייגה וצמחים אלפיניים, ככל שגובה ההרים נעשה גבוה יותר. [22] מרבית המישורים והגבעות הנמוכות במערב ובצפון האי הוסבו לשימוש חקלאי מאז הגעת המהגרים הסינים במהלך המאה ה -17 וה -18. עם זאת בהרים בעלי החיים וצמחיית יערות ההרים נשארו מגוונים מאוד. הם כוללים כמה מיני צמחים אנדמיים כמו ברוש פורמוזי ( Chamaecyparis formosensis ) ואשוח טאיוואן ( Abies kawakamii ).

 
סיקה הצבי הטאיווני

כך גם לגבי אנדמיזם בבעלי החיים ובעופות הייחודיים לאזורים השונים בטאיוואן.

לפני התיעוש באי המרכזי, באזורים ההרריים ישנם הרבה מינים של בעלי חיים אנדמיים ותת-מינים, כגון פסיון סווינו, העורבני הכחול (caerulea Urocissa), סיקה הצבי הפורמוזי ודגי הסלמון הפורמוזיים. כמה ממינים אלה הם מינים שנכחדו בעת המודרנית, ורבים אחרים הוגדרו כמינים בסכנת הכחדה .

בטאיוואן ישנם מעט טורפים. 11 מינים בסך הכל, ככל הנראה שהנמר ערפילי טאיוואני נכחד. לוטרה אירופית מוגבלת לאי קינמן . [23] הטורף הגדול ביותר הוא הדוב השחור פורמוסני ( Ursus thibetanus formosanus ) בעל הצווארון הבהיר, זן נדיר ונמצא בסכנת הכחדה. [24]

בטאיוואן ישנם תשעה פארקים לאומיים המייצגים את המגוון הגאוגרפי של השטח, החי והצומח של הארכיפלג. ביניהם הפרקים הבאים:-

משאבי טבעעריכה

 
אשוח טאיוואן ( Abies kawakamii )

מקורות הטבע באיים כוללים מרבצים קטנים של זהב, נחושת, [25] פחם, גז טבעי, גיר, שיש ואסבסט.[3] חמישים וחמש אחוז משטח טאיוואן מכוסה ביערות (בעיקר בהרים), 24% אדמה חקלאית (בעיקר במישורים) ו- 15% מהשטחים מיועדים למטרות אחרות. 5% משטחי המישורים הם מרעה קבוע ו- 1% מיועד גידולים קבועים שונים.

בעקבות הניצול האינטנסיבי של האדמות לאורך ההיסטוריה הפרה-מודרנית והמודרנית של טאיוואן, מיצוי משאבי המינרלים של האי (כגון פחם, זהב, שיש), כמו גם שמורות הטבע וחיות הבר (למשל איילים). יתר על כן, חלק ניכר ממשאבי הייעור שלה, ובמיוחד עצי אשוח, נכרתו במהלך השלטון היפני לצורך בניית מקדשים. עד היום היערות אינם תורמים לתעשייה ייצור עץ הטאיוואנית באופן משמעותי בעיקר בגלל החשש מעלויות הייצור הגבוהות והתקנות לשימור הסביבה.

חקלאותעריכה

מעט משאבי טבע בעלי ערך כלכלי משמעותי שנותרו בטאיוואן, קשורים בעיקר לחקלאות. קנה סוכר ואורז מגדלים במערב טאיוואן מאז המאה ה-17. הפקת קמפור וזיקוק קנה סוכר מילאו תפקיד חשוב בייצוא של טאיוואן מסוף המאה ה-19 ועד המחצית הראשונה של המאה העשרים. [26] חשיבותן של תעשיות אלה פחתה לאחר מכן. לא בגלל מיצוי משאבי הטבע האלה, אלא בעיקר בשל ירידת הביקוש הבינלאומי של המוצרים. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ־35% בשנות החמישים של המאה העשרים ל־2.7% בלבד.

אמנם החקלאות המקומית (האורז הוא הגידול הדומיננטי) והדיג שומרים על חשיבותם במידה מסוימת, אך היבוא מאתגר אותם מאוד, במיוחד מאז הצטרפותה של טאיוואן לארגון הסחר העולמי בשנת 2001. כתוצאה מכך, עם הירידה בחשיבות, החקלאות בטאיוואן כיוונה את עצמה לשיווק בחוץ לארץ ויצוא של גידולים מיוחדים, כגון בננה, גויאבה, ליצ'י, פרי פעמון (אנ') ותה מההר הגבוה. [32]

משאבי אנרגיהעריכה

לטאיוואן יש מרבצי פחם משמעותיים ומרבצי נפט וגז טבעי. נכון לשנת 2010 הנפט מהווה 49.0% מסך צריכת האנרגיה. הפחם מגיע לאחר מכן עם 32.1%, צריכת האנרגיה הגרעינית מהווה 8.3%, גז טבעי ונוזלי בכמות של 10.2%, ואנרגיה ממקורות מתחדשים בכמות של 0.5%. לטאיוואן היו בשנת 2010 שישה כורים גרעיניים לייצור חשמל ומשרד האנרגיה דרש בשנת 2011 להקים לפחות עוד 2 תחנות כח גרעיניות. [27] כמויות הנפט והגז שטאיוואן מפיקה בעצמה מחייבות אותה לרכוש ולייבא כמעט את כל הנפט והגז לצורכי תחבורה וכוח, מה שהופך את טאיוואן לרגישה במיוחד לתנודות במחירי האנרגיה. טאיוואן עשירה במשאבי אנרגיית רוח, על כן נבנו חוות רוח הן ביבשה והן בחוף הים. מאחר ששטח הקרקעות באי מוגבל, קיימת העדפה לניצול משאבי רוח בחוות ימיות.[28] על ידי קידום תעשיות האנרגיה המתחדשת, מקווה ממשלת טאיוואן לסייע גם לתעשיית ייצור האנרגיה המתחדשת המתהווה בעולם ולפתח תעשייה זו גם לשוק היצוא.

גאוגרפיה אנושיתעריכה

 
מפת צפיפות האוכלוסין של טאיוואן

בטאיוואן יש אוכלוסייה שמעל ל־23 מיליון נפש. הרוב הגדול של האוכלוסייה מתגורר בשפלת חוף הים המערבי של האי.[4] שפלת החוף מאוד אורבנית. כמעט 9 מיליון נפש מתגוררים באזור המטרופולין טאיפיי – קילונג – טאויואן (אנ') שבקצה הצפוני של האי. מעל 2 מיליון נפש מתגוררים בכל אחד מהאזורים העירוניים של קאושיונג (אנ') וטאיצ'ונג (אנ'). [29]

הטאיוואנים האבורג'ינים (אנ') מהווים כ־2% מהאוכלוסייה, הם גרים בעיקר בחלק המזרחי ההררי של האי. [30] [31] מרבית החוקרים מאמינים כי אבותיהם הגיעו לים טאיוואן, בשנים שבין 4000 עד 3000 לפני הספירה, ככל הנראה מהיבש האסיאתי. [32]

הסינים האנים מהווים מעל 95% מהאוכלוסייה. [33] הם היו מהגרים מדרום פוג'יאן שבסין העממית. הם החלו להגיע לאזור סביב טאינאן המודרנית וקאושיונג החל מהמאה ה-17 ובהמשך התפשטו על פני המישורים המערביים והצפוניים וקלטו את אוכלוסיית האבוריג'ינים באותם אזורים.

אנשי האקה ממזרח גואנגדונג הגיעו מאוחר יותר והתיישבו במורדות ההרים ובהמשך התפשטו לכיוון פסגות ההרים. רכסי ההרים בצד המזרחי של האי נותרו השמורה הבלעדית של אנשי האקה בטאיוואן עד ראשית המאה העשרים. [34] 1.2 מיליון תושבים נוספים מכל רחבי סין היבשתית נכנסו לטאיוואן בסוף מלחמת האזרחים הסינית בשנת 1949. [35]

נושאי הגנת הסביבהעריכה

 
קטנועים הם כלי תחבורה נפוץ מאוד בטאיוואן ותורמים לזיהום אוויר עירוני.

באזורים מסוימים בטאיוואן צפיפות האוכלוסין הגבוהה והמפעלים הרבים גורמים לזיהום אוויר כבד. האזורים הבולטים ביותר בזיהום אוויר כבד הם הפרברים הדרומיים של טאיפיי והאזור המערבי מטיינאן עד לין יואן, דרומית לקאושיונג. בסוף המאה העשרים, טאיפיי סבלה מזיהום אוויר נרחב מכלי הרכב והמפעלים, רק לאחר שממשלת טאיוואן חייבה שימוש בבנזין נטול עופרת והקימה את המנהל להגנת הסביבה בשנת 1987 כדי להסדיר את נושא איכות האוויר, איכות האוויר של טאיוואן השתפרה באופן דרמטי. [36][37][38]

המנהל להגנת הסביבה בטאיוואן מוטרד גם מנושאים סביבתיים אחרים הכוללים: פליטות התעשייה שפכים וביוב גולמי, זיהות מי שתייה ומי התהום ובמיוחד החשש לפגיעה באספקת מי שתייה, סחר במיני בעלי חיים שבסכנת הכחדה, ופינוי פסולת רדיואקטיבית.[3] אף על פי שהפיקוח על פליטת אירוסולי גופרית מתעשיית הנפט מתהדקת, הגשם החומצי נותר איום על בריאות התושבים והיערות. מדעני האטמוספירה בטאיוואן מעריכים כי יותר ממחצית המזהמים הגורמים לגשם חומצי|גשם החומצי של טאיוואן מועברים מיבשת סין על ידי רוחות המונסון. [39]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא האי טאיוואן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Taiwanese, Mandarin, and Taiwan's language situation, www.pinyin.info
  2. ^ "Chapter 3: History". The Republic of China Yearbook 2011. Government Information Office, Republic of China (Taiwan). 2011. עמ' 46. אורכב מ-המקור ב-14 May 2012. .
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 "Taiwan". The World Factbook. United States Central Intelligence Agency. בדיקה אחרונה ב-6 במאי 2019. 
  4. ^ 1 2 "1.1 Number of Villages, Neighborhoods, Households and Resident Population" (XLS). Monthly Bulletin of Interior Statistics. Ministry of the Interior, Republic of China (Taiwan). נובמבר 2012. אורכב מ-המקור ב-29 March 2014. 
  5. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p.40 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf
  6. ^ Chang, K.C. (1989). translated by W. Tsao, ed. by B. Gordon. "The Neolithic Taiwan Strait". Kaogu 6: 541–550, 569. אורכב מ-המקור ב-18 April 2012. בדיקה אחרונה ב-30 בנובמבר 2017. 
  7. ^ National Taiwan Normal University, Geography Department. "Geography of Taiwan: A Summary". אורכב מ-המקור ב-14 December 2007. בדיקה אחרונה ב-21 במאי 2007. 
  8. ^ 台灣海峽——平潭島東端的牛山島 (בסינית). 13 במאי 2019. בדיקה אחרונה ב-1 באפריל 2020. 仔細研究地圖發現大陸與台灣兩地最接近的地方至少也有125海里,這個地點就是福建省平潭縣海壇島(即平潭島)東端的——牛山島。 
  9. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p.46 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf
  10. ^ "The Geology of Taiwan". Department of Geology, National Taiwan Normal University. אורכב מ-המקור ב-22 February 2008. 
  11. ^ "Geology of Taiwan". Department of Geology, University of Arizona. 
  12. ^ Williams, Jack Francis; Chang, David (2008). Taiwan's Environmental Struggle: Toward a Green Silicon Island. Routledge. עמ' 3. ISBN 978-0-415-44723-2. 
  13. ^ "GSHAP Region 8: Eastern Asia". Global Seismic Hazard Assessment Program. אורכב מ-המקור ב-30 May 2012. בדיקה אחרונה ב-12 בפברואר 2012. 
  14. ^ Theodorou, Christine; Lee, Andrew (3 במרץ 2010). "6.4-magnitude quake hits southern Taiwan". CNN.com. בדיקה אחרונה ב-4 במרץ 2010. 
  15. ^ "Body of last victim of apartment collapse in Tainan found". Focus Taiwan. 18 בפברואר 2016. 
  16. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p.40 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=50
  17. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p.43 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=53
  18. ^ Reported by Taiwan's National Geographic Information System Steering Committee (NGISSC)
  19. ^ "Tallest Islands of the World – World Island Info web site". Worldislandinfo.com. בדיקה אחרונה ב-1 באוגוסט 2010. 
  20. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. pp. 2, 43 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=12
  21. ^ 1 2 The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p. 45 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=55
  22. ^ Tsukada, Matsuo (1966). "Late Pleistocene vegetation and climate of Taiwan (Formosa)". Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 55 (3): 543–548. Bibcode:1966PNAS...55..543T. PMC 224184. PMID 16591341. doi:10.1073/pnas.55.3.543. 
  23. ^ "Otter Conservation in Kinmen". Kinmen County Government. בדיקה אחרונה ב-14 באוגוסט 2020. 
  24. ^ Chiang, Po-Jen; Kurtis Jai-Chyi Pei; Michael R. Vaughan; Ching-Feng Li (2012). "Niche relationships of carnivores in a subtropical primary forest in southern Taiwan". Zoological Studies 51: 500–511. 
  25. ^ Taiwan Panorama (17 ביולי 2008). "Chinkuashih's Gold Ecological Park brings history to life". Ministry of Foreign Affairs, Republic of China (Taiwan). Taiwan Today. בדיקה אחרונה ב-3 בדצמבר 2019. 
  26. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p. 304 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=314
  27. ^ Taiwans' Energy Statistics HandBook 2018https://www.moeaboe.gov.tw/ECW_WEBPAGE/FlipBook/2018EnergyStaHandBook/index.html#p=
  28. ^ Energy Issues in the Asia-Pacific Region, ISEAS Publishing, 2010-12-31, עמ' 219–262, ISBN 978-981-4279-29-1
  29. ^ https://www.researchgate.net/figure/Metropolitan-areas-of-Taiwan_fig2_289629486
  30. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p. 49 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=59
  31. ^ Thomson, John (1898), English: Through China with a camera, בדיקה אחרונה ב-5 בדצמבר 2017 , see: Appendix- The Aboriginal Dialects of Formosa, page 275 – 284
  32. ^ Jiao, Tianlong (2007). The Neolithic of southeast China: cultural transformation and regional interaction on the coast. Cambria Press. עמ' 91–94. ISBN 978-1-934043-16-5. 
  33. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p. 36 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=46
  34. ^ Knapp, Ronald G. (1999). "The shaping of Taiwan's landscapes". in Rubinstein, Murray A. Taiwan: a new history. Armonk, N.Y.: M.E. Sharpe. עמ' 1–26. ISBN 978-0-7656-1494-0. 
  35. ^ The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. ISBN 978-986-04-2302-0. p. 48 http://www.ey.gov.tw/Upload/UserFiles/YB%202014%20all%20100dpi.pdf#page=58
  36. ^ "Taiwan: Environmental Issues". Country Analysis Brief – Taiwan. United States Department of Energy. אוקטובר 2003. אורכב מ-המקור ב-7 October 2006. בדיקה אחרונה ב-8 במרץ 2006. The government credits the APC system with helping to reduce the number of days when the country's pollution standard index score exceeded 100 from 7% of days in 1994 to 3% of days in 2001. 
  37. ^ "Taiwan Country Analysis Brief". United States Department of Energy. אוגוסט 2005. אורכב מ-המקור ב-2 February 2007. Taipei has the most obvious air pollution, primarily caused by the motorbikes and scooters used by millions of the city's residents. 
  38. ^ Tso, Chunto (יולי 2003). "A Viable Niche Market–Fuel Cell Scooters in Taiwan". International Journal of Hydrogen Energy 28: 757–762. doi:10.1016/S0360-3199(02)00245-8. In Taiwan's cities, the main source of air pollution is the waste gas exhausted by scooters, especially by the great number of two-stroke engine scooters. 
  39. ^ Chiu, Yu-Tzu (26 בינואר 2005). "Forests in Taiwan jeopardized by acid rain: EPA". Taipei Times.