פתיחת התפריט הראשי

טבח סנטה מריה דה איקיקה

הטבח בבית הספר סנטה מריה באיקיקהספרדית: La Matanza de la Escuela Santa María de Iquique), אירוע מכונן בתולדות תנועת הפועלים בצ'ילה, התרחש ב-21 בדצמבר 1907, ובמהלכו ירו חיילים צ'יליאנים על המוני פועלים שובתים והרגו על פי הערכות שונות למעלה מ-3,000 בני אדם. הפועלים ובני משפחותיהם התקבצו בחצר בית הספר בעיר איקיקה (Iquique) שבצפון צ'ילה במחאה על תנאי ההעסקה הירודים שלהם במכרות המלחת.

רקע היסטוריעריכה

מרבצי המלחת במדבר אטקמה בצפונה של צ'ילה היוו מקור מרכזי בהכנסות המדינה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, וכונו "הזהב הלבן" (Oro Blanco). כרייתם נוהלה בידי חברות אמריקניות ואירופיות, בעיקר בריטיות, שהעסיקו אלפי פועלים בתנאים ירודים. תמורת העבודה הקשה במכרות השתכרו הפועלים משכורות רעב, חיו במחנות של בקתות רעועות, והיו צפויים לענישה חמורה, כגון כליאה בסד בשמש במשך ימים שלמים. שכרם לא שולם בכסף אלא במטבעות שנועדו לשימוש פנימי (מעין אסימונים), אשר תמורתם יכלו לרכוש רק מוצרים בסיסיים שסופקו להם בחנויות בבעלות מעסיקיהם.

בשנת 1904 ביקרה בפרובינציות הצפוניות משלחת מטעם משרד הפנים, על מנת לבחון את מצב מעמד הפועלים באזור. בדיווחה לממשלה הביעה המשלחת אי-נחת מיחסי המעבידים והשכירים, והזהירה כי אם לא יינקטו צעדים לשיפור המצב עלולות להיות התפתחויות חמורות ומסוכנות. אולם הממשלה והפרלמנט בסנטיאגו לא התעניינו במיוחד במצב הפועלים בצפון הרחוק, ולא קידמו כל רפורמה בעניינם. בעקבות האינפלציה החל משנת 1906, ירד עוד יותר ערכם של המטבעות, עד למצב שבו הרעב והמחסור בקרב הפועלים ומשפחותיהם הפכו בלתי נסבלים.

השביתה והטבחעריכה

 
בית הספר דומינגו סנטה מריה באיקיקה, בערך 1907

ב-10 בדצמבר 1907 פתחו פועלי המכרה "סן לורנסו" בשביתה שהתפשטה תוך זמן קצר לשאר המכרות באזור אלטו סן אנטוניו, וזכתה לכינוי "שביתת 18 הפני" (Huelga de los 18 peniques), על שם גובה שכרם היומי של השובתים. תביעותיהם כללו העלאת השכר ותשלומו במטבע בר המרה, מאזניים ואמצעי מדידה לחנויות האספקה, בתי ספר לילדיהם, זכות לפיצויים וארוחה במהלך יום העבודה.

כאשר נתקלו באטימות בעלי המכרות לדרישותיהם, הבינו השובתים כי על מנת שתביעותיהם יישמעו עליהם להתכנס באיקיקה, עיר הנמל העיקרית של יצוא המלחת, והחלו ללכת לשם. שיירות ארוכות של שובתים עם נשיהם וטפם צעדו במשך ימים, נושאים את דגלי ארצות מוצאם, צ'ילה, פרו, בוליביה וארגנטינה. ההתכנסות עוררה את הצטרפותם של פועלים ממכרות נוספים לשביתה, ובעקבותיהם גם עובדי מגזרים אחרים. ראשוני השובתים הגיעו לאיקיקה ב-16 בדצמבר והתרכזו בתחומי ההיפודרום שבשולי העיר. הבאים בעקבותיהם התכנסו בחצר בית הספר "דומינגו סנטה מריה" ובכיכר מנואל מונט במרכז העיר, ומנהיגיהם פנו לממשל לתווך ביניהם לבין המעסיקים במשא ומתן על דרישותיהם. אך בעלי המכרות סירבו לדון בעניין כל עוד הפועלים שובתים, ומנגד טענו השובתים כי אם ישובו למכרות יתעלמו המעסיקים מדרישותיהם.

במשך ימים ספורים התקבצו בבית הספר וסביבו למעלה מ-10,000 שובתים, בצפיפות רבה. ארגוני הפועלים של איקיקה תמכו במאבק פועלי המכרות והצטרפו לשביתתם עד שהעיר הושבתה לחלוטין. נוכח זה התרכז בעיר כוח צבא, והצי נערך מול חופיה, להתערבות צבאית נגד השובתים אם המצב יידרדר. ב-20 בדצמבר הכריז מושל המחוז, קרלוס איסטמן קירוגה, על מצב חירום ועוצר בעיר, ולמחרת הורה לשובתים המכונסים בבית הספר סנטה מריה לעזוב את המקום ולעבור להיפודרום. הללו חששו מפני הפגזה מהים בעת שיהיו בדרך, ולכן סירבו להתפנות מהמקום.

בשלב זה קיבל המפקד הבכיר של כוחות הצבא בעיר, הגנרל רוברטו סילבה רנארד, הוראה לפנות את המפגינים מהכיכר ומבית הספר, והקיף את האזור בחיילים. משהתמידו השובתים בסירובם להתפנות ללא משא ומתן על תביעותיהם, פתחו החיילים באש רובים ומקלעים לעבר הקהל, וירו ללא הבחנה בגברים, נשים וילדים. העיתון "אל מרקוריו דה אנטופגסטה" (El Mercurio de Antofagasta) דיווח ב-23 בדצמבר על 210 הרוגים ופי שניים פצועים, ולמחרת מסר כי מרבית הפצועים מתו. מקורות אחרים טוענים כי מספר ההרוגים היה רב בהרבה, והגיע לכ-3,600, מתוכם כ-40% צ'יליאנים והשאר פרואנים ובוליביאנים.

בעקבות הטבחעריכה

השובתים הנותרים בחיים נכלאו בהיפודרום, ולאחר ימים אחדים הובלו ברכבות למכרות, שם הוסיפו להיות מועסקים בתנאים נחותים. ארגוני הפועלים, שפעלו בצ'ילה מתחילת המאה העשרים, נרתעו מההתקפה הרצחנית ונמנעו משביתות. נדרשו עוד שנים אחדות עד שמעמד הפועלים יתארגן באיגודים מקצועיים ארציים המסוגלים להיאבק על זכויותיהם, ב-1912. אף על פי כן, הטבח בסנטה מריה דה איקיקה נחשב לאירוע שהעלה לתודעה הציבורית בצ'ילה את מצוקת הפועלים ואת הצורך בחקיקה שתשפר את מצבם.

על מנת לטשטש את היקף הטבח, הרשויות בצ'ילה לא הנפיקו תעודת פטירה לקורבנות, וגופותיהם נקברו כולן בקבר אחים בבית הקברות של איקיקה. ב-1940 הועברו שרידי הגופות לקבורה משותפת מחדש, בחצר המכון לרפואה משפטית בעיר. רק ב-2007 הורתה ממשלת צ'ילה להוציא את השרידים ולהביאם לקבורה הולמת במונומנט מיוחד שייבנה לזכר הטבח.

הטבח בתרבותעריכה

מספר ספרים נכתבו בספרדית אודות הטבח בסנטה מריה ונסיבות התרחשותו. עד כה לא תורגם אף אחד מהם לעברית.

המלחין הצ'יליאני לואיס אדוויס, יליד העיר איקיקה, כתב ב-1969 את "הקנטטה סנטה מריה דה איקיקה", יצירה מוזיקלית קולית המשלבת מסורות קלאסיות עם אלמנטים עממיים, ומספרת את סיפור השביתה והטבח. היצירה בוצעה על ידי להקת Quilapayún והופצה בתקליטים בשנת 1970. בשנות הדיקטטורה של אוגוסטו פינושה נאסרה השמעת היצירה ומי שהחזיק בה הסתכן במעצר על רקע תמיכה בקומוניזם, משום שהיא קראה להתאחדות הפועלים למאבק על זכויותיהם.

בינואר 2007 הכריזו מספר ארגונים על שורת אירועים לציון שנת המאה לטבח סנטה מריה דה איקיקה, ששיאם בשבוע שבין 14 ל-21 בדצמבר. האירועים כללו כנסים לדיון במצב מעמד הפועלים בצ'ילה ובאמריקה הדרומית בכלל, וכן מופעים ועצרות לזכר קורבנות הטבח. נשיאת צ'ילה מישל בצ'לט הכריזה על יום אבל לאומי ב-21 בדצמבר 2007, אשר צויין ברחבי המדינה בהורדת הדגל לחצי התורן ובטקסי זיכרון ממלכתיים.

קישורים חיצונייםעריכה