ויקיפדיה

טובה סנהדראי

פוליטיקאית ישראלית
(הופנה מהדף טובה סנהדראית)

טובה סַנְהֶדְראי-גולדרייך (לעיתים: סנהדראית[1]; 23 בספטמבר 1906 – 31 באוגוסט 1993) הייתה פעילה מרכזית בזרם הציונות הדתית והסוציאליסטית בישראל, ממייסדות ארגון הפועלות של הפועל המזרחי ומראשותיו, חברת הכנסת מטעם סיעת מפד"ל (האישה הדתייה הראשונה שנבחרה לכנסת), יו"ר תנועת אמונה ומייסדת הארגון הראשון לשירות לאומי לבנות.

טובה סנהדראי
טובה סנהדראי, אוקטובר 1959
טובה סנהדראי, אוקטובר 1959
לידה 23 בספטמבר 1906
טרנופול, גליציה המזרחית, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 31 באוגוסט 1993 (בגיל 86)
ירושלים, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1934
מקום קבורה הר המנוחות, ירושלים
מפלגה מפד"ל עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הכנסת
30 בנובמבר 1959 – 21 בינואר 1974
(14 שנים)
כנסות 4 - 7
יו"ר הוועדה המיוחדת לפניות הציבור ה־3
18 בנובמבר 1969 – 21 בינואר 1974
(4 שנים ו־9 שבועות)
תפקידים בולטים
  • סגנית יו"ר הכנסת
  • יו"ר "אמונה"
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים עריכה

טובה סנהדראי-גולדרייך לבית דיאמנט נולדה ב-23 בספטמבר 1906 בעיר טרנופול שבגליציה המזרחית, אוסטריה (לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה חלק מפולין; כיום באוקראינה).[2] הוריה, שלמה דיאמנט, סוחר עצים, ואסתר לבית גליקמן, ניהלו בית ציוני דתי וכיהנו כראשי מחלקת "הנוער והחלוץ" בהסתדרות הציונית העולמית בעירם. למדה בבית ספר עממי פולני ובבית הספר התיכון "תרבות" בעירה, וסיימה את לימודיה בהצטיינות. בהיותה בת 22 הצטרפה לתנועה הדתית החלוצית "תורה ועבודה", פעלה בה להכשרת פלוגות עלייה וביססה את מקומה כאחת מראשי "החלוץ המזרחי" בעיר. סיימה את לימודיה בסמינר למורים והחלה ללמד עברית. בשנים הבאות העמיקה את פעילותה בתנועה ושימשה נציגה בוועידות הפועל המזרחי והמזרחי, בו נבחרה גם כחברת הוועד המרכזי בפולין. הייתה ממייסדות תנועת "בנות מזרחי" ובשנת 1932 ניהלה קבוצת הכשרה מטעם "תורה ועבודה" ו"החלוץ המזרחי". העדיפה לכתוב ולדבר בעברית ופרסמה מאמרים בעיתונות העברית בפולין. בכתיבתה נהגה לשלב ציטוטים מדברי הרב שמואל מוהליבר ורעיונות ממקורות יהודיים נוספים.[3] בשנת 1933, כשנשלחה כצירה מטעם הסניף העירוני של החלוץ המזרחי לוועידה הציונית שהתקיימה בלבוב, זכתה לשבחים על העברית הטובה שבפיה ועל הופעתה המרשימה. כששבה מן הוועידה הצהירה על כוונתה לעלות לארץ ישראל.[4]

שנים ראשונות בארץ ישראל עריכה

בשנת 1934 הפליגה לארץ ישראל על סיפון האונייה "פולוניה" ביחד עם חברתה מרים אליאש לבית ורובל. היא שכרה עמה חדר בתל אביב סמוך לחוף הים, והתקיימה מעבודות מזדמנות, לעיתים בניקוי כדי חלב. זמן קצר עבדה בבציר במושבה בת שלמה. לנוכח קשייהן של נשים יהודיות למצוא עבודה נחשפה לבעיות ולאתגרים שעמם התמודדו חלוצות דתיות בארץ ישראל.[5] אלו, והיא ביניהן, נתקלו בקשיי קליטה כפולים: הפועלים הדתיים נקטו בגישה שמרנית כלפי נשים: הפועל המזרחי לא קיבל לשורותיו נשים בשנותיו הראשונות, ואילו ציבור הפועלות הכלליות, שרובן לא היו דתיות, לא קיבלו בהבנה את רצונן לשמור על אורח חיים דתי.[6] על כן הן החליטו להקים מסגרת עבור הפועלות הדתיות, בעיקר עבור אלו שגרו בעיר.[7] לשם כך, הקימה עם נשים נוספות את ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, שהתכנס לראשונה בינואר 1935.[8] באותה שנה השיגה עבודה קבועה שכללה גם מגורים, כמטפלת בתינוקות בבית משפחה בתל אביב. היציבות בתעסוקה ובדיור אפשרה לה להרחיב את פעילותה בארגון הפועלות.[9] עם הקמתו נבחרה על ידי ראשי הפועל המזרחי למזכ"לית ארגון הפועלות. היא חלקה משרד בבית הפועל המזרחי עם שלמה זלמן שרגאי וחיים משה שפירא. באותה שנה נבחרה גם כחברת מועצת סניף הפועל המזרחי בתל אביב.[10] במסגרת התנועה עסקה בהקמת מוסדות לילדים, בתי ספר מקצועיים, מוסדות להכשרה מקצועית ובתי חלוצות בכל הארץ. כן הטיפה לפיתוח עבודה מהבית כדרך להתמודד עם אבטלה ולהשתלבות הנשים בפעילות ציבורית.[11]

ב-13 בספטמבר 1938 נישאה לרב ישראל צבי סנהדראי (סנדרוביץ),[12] אותו הכירה בפולין כשנפגשו בוועידה של "צעירי החלוץ המזרחי" בשנת 1933.[3] בספר לזכרה נכתב שהיה האיש שהשפיע עליה יותר מכל. תפיסות עולמם היו דומות והייתה ביניהם הסכמה לגבי היקף פעילותם בתנועה: היא בחזית, והוא מאחורי הקלעים.[13] בשנת 1948 נולד בנם היחיד, אורי.[14]

ישראל סנהדראי היה יושב ראש "החלוץ המזרחי" בפולין והגיע לארץ ישראל בשנת 1936. הוא היה חבר בוועד הארצי של קק"ל, ניהל את המועדון לחייל הדתי בזמן מלחמת העצמאות, חבר בנשיאות המפד"ל ועוד. עמד בראש המוסד "עזרה תורה" עד מותו בשנת 1966.[3] בשנותיו האחרונות פנה ללימודי משפטים, במטרה להתמקד במשפט העברי. ביום בו עמד לסיים את לימודיו לקה בלבו וכעבור כמה חודשי התאוששות מת מהתקף לב נוסף.[14][15]

זמן מה לאחר שהתאלמנה, נישאה לרב קלמן גולדרייך, שכיהן כנציג "הפועל המזרחי" בעיריית פתח תקווה ויו"ר המועצה הדתית בעיר. היא פיתחה קשרים הדוקים עם בנו ובתו מנישואיו הראשונים להדסה לבית בריל.[16]

פעילות ציבורית עריכה

ארגון הפועלות של הפועל המזרחי עריכה

הקמת הארגון וביסוסו עריכה

ארגון הפועלות של הפועל המזרחי הוקם על ידי סנהדראי ועולות נוספות בעלות רקע תנועתי, כדי לסייע לחלוצות הדתיות בארץ ישראל. עד הקמתו השתלבו נשים בתנועת הפועל המזרחי, אולם הדבר לא פתר את מצוקותיהן הכלכליות והחברתיות. העלייה במספר העולות הדתיות הובילה אותן בשלהי שנת 1934 להקמת ארגון פועלות.[17] היה זה ארגון חלוצי-סוציאליסטי, דבר שעורר לעיתים חילוקי דעות עם ארגון הנשים הדתיות "ארגון נשות המזרחי באמריקה" (לימים נשי אמי"ת), שהיה ארגון נשים בורגני ופילנתרופי במהותו.[18]

בכינוסן הראשון בשנת 1935 נקבע מנגנון הפעולה של הארגון, שכלל מועצה ארצית, מזכירות וסניפים מקומיים ברחבי הארץ שנציגותיהם נפגשו באספות כלליות. בנוסף נקבעה גם מטרת הארגון: "לשפר את מצב הפועלת הדתית מבחינה חומרית ורוחנית ולאפשר את שילובה בתנועת 'הפועל המזרחי'".[19] החברות החלו דרכן ללא משאבים חומריים וללא ניסיון בעבודה ארגונית. הן הקפידו על שותפות מלאה של הפועלות בתנועה הכללית של הפועל המזרחי, וניתובן לתפקידים נשיים מסורתיים בה, כדוגמת מעשי חסד וחינוך, לצד שותפות נשית פעילה במשימות הלאומיות.[20] בניגוד לארגון נשי מזרחי הארצי, שפנה לכלל הציבור הדתי, ארגון הפועלות של הפועל המזרחי היה ארגון סקטוריאלי שקלט אליו חברות שתמכו בתפיסותיו הסוציאליסטיות, במעמד הפועלים ובעבודה חלוצית. בתחילה מנה הארגון כ-800 חברות, ובשנת 1948 היו בו כ-6,000 חברות. מנהיגות הארגון היו מהפכניות, במובן זה שנקטו יוזמה ופעלו בתחומים שנחשבו עד אז לתחומים שהיו שייכים לגברים. הן עסקו בפעילות ציבורית תוך שמירה על אורח חיים דתי. התנהגות זו הייתה חדשנית במגזר הדתי בכלל, ובקרב נשים דתיות בפרט.[19] סנהדראי, שעמדה בראש 'ארגון הפועלות', סיפרה: "לא קיבלו אותנו כתנועת נשים בלבד, אלא כתנועה לוחמת, בעלת עקרונות. עשינו הכול כדי שהתנועה החדשה תהיה פועלת, מגשימת הרעיון הציוני ועומדת על זכויות אשה ככלל וזכויות האשה הדתית בפרט. לחמנו לא רק לשחרור האשה הדתית אלא גם נגד הדעות הקדומות על מקומה של האשה הדתית במטבח או בפעולות צדקה..."[21]

ארגון הפועלות נתמך מבחינה כלכלית לחלוטין על ידי תנועת הפועל המזרחי, ובמובן זה היה כפוף לה, אולם הוא הוביל קו רעיוני חדש ועצמאי.[22] תחום הפעילות העיקרי של הארגון היה סיוע לחלוצות לבוא לחיות בארץ ודאגה לקליטתן בה, באמצעות הקמת בתי חלוצות, סידור עבודה, קורסים להכשרה מקצועית ופיתוח פעילות תרבותית. נשות הארגון פעלו בשיתוף עם נשות מזרחי בעשייה ציבורית בתחומי סעד, סיוע לנזקקים ועולים ועוד.[23] על הצלחת הארגון בשיפור חיי החלוצות הדתיות ניתן ללמוד מנאום שנשאה סנהדראי בשנת 1940 באספת נשים של ארגון "תורה ועבודה" בכפר סבא, שבו סקרה את קורותיו של ארגון הפועלות, הישגיו ותרומתו לחיי הפועלת הדתית שבזכותו "חדרה לכל שטחי החיים, החל ממקצועות רגילים לאשה וכלה במקצועות, שעד עתה היו נחלת הגברים בלבד".[24]

פעילות לאחר קום המדינה עריכה

עם קום המדינה החלו נשות הארגון לפעול למען כלל הציבור הדתי, תוך התמקדות בתנועת הפועל המזרחי. בתוך כך עסקו רבות בקליטת עולים ובעיקר עולות ובחינוך לגיל הרך.[25] סנהדראי התמקדה בסיוע למשפחות שנפגעו במהלך מלחמת העצמאות ובקליטת עולי תימן. היא עשתה זאת בשיתוף עם שרה שטרן-קטן, לימים חברתה לסיעה בכנסת (סנהדראי הכירה אותה בקונגרס הציוני בשנת 1946, ושיכנה אותה בביתה למשך שלושה שבועות, כשעברה לגור בארץ בשנת 1947).[26] מטרת הארגון הייתה לשלב בין שני התפקידים שהאמינו כי עליהן למלא: האחד: אם ואשת משפחה; האחר: עסקנית ציבור הפועלת לטובת הכלל, בדרך כלל על ידי מילוי תפקידים שנתפסו כנשיים מסורתיים.[25]

בשנת 1951 נחנך בתל אביב בית החלוצות השמיני לעולות בסיוע כספי של נשי מזרחי מקנדה. בטקס הנחת אבן הפינה הודתה סנהדראי לנשות המזרחי וציינה כי "אפייני הדבר למפעלה של ארגון הפועלות שדווקא בימים שהקונגרס הציוני מתכנס לדיון על העלייה וקליטתה, מרחיב הארגון את אמצעי הקליטה בהקמת בית לחלוצות דתיות מהגולה. בבית זה נמצאת החניכה באווירה תרבותית חינוכית דתית, ושבע[ת] הבתים שהוקמו עד כה צרים מהכיל את הבנות הנמצאות בהם".[27]

כשחלה האטה בעלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, עבר הארגון מפעילות דחופה של קליטה לעשייה מתוכננת, המותאמת לצורכי המדינה המשתנים. הן פתחו רשת גנים לילדים מסורתיים ודתיים שבה התחנכו גם ילדים מתחת לגיל חינוך חובה במטרה לאפשר לאימותיהם לצאת לעבוד. בנוסף לכך פעלו להכשרת מטבחים של צה"ל, והרבו בפעילויות קהילתיות, כביקור חולים, הקמת גמ"חים ואחרות. באותה תקופה החלו גם להעסיק עובדות בשכר בנוסף למתנדבות.[28]

צעדים ראשונים בפוליטיקה עריכה

טובה סנהדראי התמודדה לאספת הנבחרים הרביעית בשנת 1944, כשעמדה בראש רשימת נשים תורה ועבודה, ונבחרה להיות נציגתה היחידה. במסגרת זו פעלה עם נשות הארגון בוועד למען החייל ובפעולות היישוב לשעת חירום בזמן מלחמת העצמאות. באותה שנה יצאה לשמונה חודשי שליחות בארצות הברית ובקנדה בהם גייסה כספים ל"הגנה".[29]

בשנת 1949, במערכת הבחירות לכנסת הראשונה, הוחלט בקרב כלל המפלגות הדתיות לרוץ לכנסת ברשימה מאוחדת. החרדים התנו את השתתפותם בכך שלא יהיה ייצוג לנשים ברשימה. הדבר הוביל למחאה נשית בהנהגת סנהדראי: היא כינסה בביתה קבוצה של נשים, בהן חברות בתנועה ונשות חברים,[30] ויחד החליטו לרוץ לבחירות ברשימה נפרדת בראשותה: "רשימת הפועלת והאשה הדתית", שתיוצג באותיות פ"ד (פועלת דתית). בסופו של דבר, חסרו לרשימה מספר מועט של קולות כדי לזכות במושב לכנסת.[31]

בבחירות לכנסת השנייה החליטו סנהדראי וחברותיה לתמוך ברשימת הפועל המזרחי אף על פי שלא הוצבה אישה במקום ריאלי,[26] כיוון שהאמינו שאם יתמודדו שוב ברשימות נפרדות הדבר יוביל למשבר חמור בציונות הדתית.[32] במקביל המשיכה לקדם מאבק לייצוג נשים בכנסת.

בבחירות לכנסת השלישית התמודדה במסגרת הרשימה המשותפת לתנועת המזרחי ולפועל המזרחי. היא הייתה האישה הבכירה ביותר ברשימה, ומוקמה במקום השנים עשר. חסרו עשרים ושבעה קולות כדי שתיכנס לכנסת.[26]

כהונתה כחברת הכנסת עריכה

סנהדראי נבחרה לכנסת כששובצה במקום האחד-עשר ברשימת "חזית לאומית דתית" במערכת הבחירות לכנסת הרביעית, והייתה לאישה היחידה בין חברי הסיעה, לאורך כל שנות כהונתה.[26] היא כיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת מפד"ל החל מהכנסת הרביעית ועד לכנסת השביעית, בין השנים 1959 - 1974.

בכל התקופה הייתה חברה בוועדת העבודה ובוועדת השירותים הציבוריים הייתה חברה גם בוועדות אחרות במשך השנים, לפרקי זמן קצרים יותר: ועדת המשנה בעניין קשישים שאינם כלולים בביטוח הלאומי, ועדת המשנה בעניין חיסול משכנות העוני והטיפול במפונים, ועדת הכנסת, ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת המשנה לענייני נציב תלונות הציבור וכן מילאה תפקיד כיו"ר ועדת המשנה לפניות הציבור. החל מן הכנסת החמישית כיהנה גם בנשיאות הכנסת ובמשך שלוש קדנציות שימשה סגנית יושב ראש הכנסת.[33]

בתחילה נבחרה לכנסת על תקן אישה מן הציונות הדתית, אולם החזיקה זמן רב בתפקיד בזכות אופייה וכישוריה. ד"ר זרח ורהפטיג סיפר עליה: "כשהיא נכנסה לכנסת זה היה כאילו ישבה שם מאז ומעולם. פשוט היה טבעי שאשה פעלתנית ודעתנית כמותה מקומה שם". הרב משה צבי נריה ואשתו רחל נריה התבטאו גם הם בעניינה: "כושרה, נאמנותה, טוב הטעם והדעת שלה, מסירותה והתמדתה, הם שהביאוה למשכן הכנסת".[34]

חברות בוועדת העבודה בכנסת עריכה

במשך כל שנות כהונתה בכנסת הייתה חברה בועדת העבודה.[33] היא ראתה בתחום זה כאמצעי חברתי חשוב המעניק הזדמנות לאזרחים להשתלב במסגרות תעסוקתיות יצרניות. בין יוזמותיה בוועדה היו קריאה לחקיקה שתחייב לימוד מקצוע בבתי הספר, דרישה כי ייקבע פרק זמן למשא ומתן טרם תתחיל שביתה, שכר מינימום, חוק פיצויי פיטורים, הצעות חוק בנושאי בוררות ויישוב סכסוכי עבודה.

קידום נשים בעולם העבודה עריכה

במסגרת חברותה בוועדת העבודה פעלה רבות לקידום תעסוקת נשים. לדעתה, על נשים לרכוש מקצוע, אך זאת מבלי לפגוע בתפקודן כאימהות ונשות משפחה. היא הציעה להשיג זאת על ידי עבודה במשרה חלקית או הקמת מעונות יום בסמוך למקומות עבודתן.[26]

כדי להכשיר את הקרקע לקראת קליטה עתידית של נשים בשוק העבודה, היא האמינה כי חשוב להקנות מקצוע לנערות וכי ראוי לעשות זאת בעזרת שכר לימוד מדורג. היא ראתה בכך תפקיד ממלכתי. בשנת 1961 אמרה בריאיון למעריב: "יש חוקים שהושגו לטובת האישה ומן ההכרח לשמור עליהם, כמו חוק איסור עבודת לילה לנשים. הוא שומר על בריאותה של האישה, ובריאות האישה – זה בריאות העם.[35]". היא פעלה להוציא לפועל את היוזמה להגביל את שבוע העבודה לנשים לחמישה ימי עבודה. כדוגמה להיתכנות של רעיון כזה, הביאה את בית החרושת 'תלווה' ובית חולים חדש בנס ציונה[35]

בשנת 1960 הגישה, ביחד עם חברות הכנסת בבה אידלסון, רות הקטין ואמה תלמי, הצעת חוק שמטרתה השוואת שכר הנשים והגברים.[36]

עוד בקדנציה הראשונה שלה בכנסת העלתה במסגרת ועדת העבודה את נושא הביטוח הלאומי לעקרות הבית: "אנו רואות גם את עקרת הבית כאשה עובדת וזכותה לבטח את עצמה ככל פועלת".[35] עניין זה הבשיל לכדי הצעת חוק שהונחה בפני מליאת הכנסת בראשית 1970, בעת כהונתה הרביעית בכנסת. בהצעה זו קראה לבטח את עקרות הבית מפני תאונות עבודה המתרחשות בביתן. כשלושה שבועות לפני שהצעת החוק הייתה עתידה להתדיין במליאת הכנסת, סיפרה עליה בקבלת פנים, שערכו נשות ארגון אימהות עובדות בירושלים לחברות הכנסת השביעית. היא הסבירה כי עבודתה של עקרת הבית צריכה להיחשב כמו עבודתה של אישה מחוץ לביתה. ולפיכך צריך לדאוג לביטוח עקרות הבית מפני תאונות עבודה.[37][דרושה הבהרה]

פועלה במעמד המשפחה עריכה

היבטים רבים של פעילותה בכנסת נגעו למעמד המשפחה ולטהרת המשפחה,[38] הן מן הפן הדתי והן מן הפן הלאומי. היא הובילה את המאבק במעמד ה"ידועה בציבור", ובעקבות פעולתה הורע מצבה של האחרונה בחוק הירושה שנידון בכנסת בשנת 1962.[39]

ההתייחסות למעמד האישה התבטאה גם במאבקה נגד הפורנוגרפיה, בייחוד בפרסומות בעיתונות. היא הנהיגה שמונה חברות כנסת למאבק משותף בתופעה זו, וכינסה אותן בחשאי במרתף הכנסת, כדי לתכנן כיצד לפעול בנושא. בין חברות הכנסת שטענו כי תמונות אלו הופכות את האישה לאובייקט מיני, נמנו גם שולמית אלוני ודבורה נצר. סנהדראי התנגדה להצעות ללגליזציה או הקלה בעונש של ביצוע הפלות,[40][41] סנהדראי אחראית על יוזמות נוספות רבות בנושא מעמד המשפחה: חיוב מתן מזונות לאלמנה, ביטול הגבלת הגיל לתמיכה בילדים במסגרת חוק הירושה, העלאת הגיל המינימלי לקיום יחסי מין ל-18, ועוד.[42]

פועלה לקידום ציבור העיוורים עריכה

בשנת 1961, במסגרת פעילותה בוועדת השירותים הציבוריים, מונתה ליו"ר ועדת המשנה לנושא העיוורים בישראל.[43] השבועון "העולם הזה" סיקר את תרומתה הרבה לרווחתם של העיוורים, ואף כינה זאת בפרפרזה "עבודה עיוורית": "היא מופיעה באותו להט ובקיאות בנושאים סוציאליים כפי שהיא מופיעה בעניינים דתיים".[44] כיו"ר הוועדה התמקדה בעיקר בשיפור תנאיהם של עיוורים בגיל העבודה.[35] השיפור נעשה באמצעות יצירת תעסוקה לאותם אנשים, על ידי הכשרה מתאימה, וסיוע בשילוב במקום העבודה. מלבד חקיקה לשיפור התעסוקה, ראתה חשיבות עליונה בשינוי הדעות הקדומות אודות כושרם של עיוורים להשתלב כשווים בשוק העבודה. כדי לשנות תדמית זו הזמינה לדיוני הוועדה מנהלי מפעלים ושאר מעסיקים, כראשי תנובה, אתא, ומפעל לודז'יה. במהלך הדיונים ציינה לשבח את המעסיקים ששילבו עיוורים במפעליהם, וקראה לאחרים להכיר בכך שעיוורים אינם נופלים ביכולתם מעובדים אחרים. לחיזוק דבריה גייסה מנהלים ומעסיקים שישתפו בניסיונם המוצלח בהעסקת עיוורים.[45] בנוסף, דאגה להקדמת גיל הפרישה לעיוורים,[46] קראה לחקיקת חוק להגנת העיוור והעלתה הצעה לפיתוח תעשיות ביתיות בקרב נשים עיוורות.

פעילויות נוספות כחברת כנסת עריכה

סנהדראי פעלה לקידום התעסוקה בקרב המגזר הדתי בכלל כשדרשה הבטחת זכות שווה לנוער דתי במסגרת חוק החניכות ובכיתות העל יסודיות[35]ותמיכה לרשת ההכשרה המקצועית 'תורה ומלאכה', וכשחזרה וקראה לבחון את מדיניות חלוקת היתרי העבודה בשבת. בשנת 1966 הקים משרד העבודה לבקשתה ועדה לצמצום היתרי עבודה ולפסילה של היתרים קיימים.[26]

בנוסף, היא הקדישה חלק ניכר מעבודתה לקידום תחום הבריאות. בין היתר הציעה לערב את הרשויות המקומיות בניסיון לפתור את מצוקת מיטות האשפוז בבתי החולים, להעביר את האחריות על פריסת כוח האדם הרפואי למשרד הבריאות, להפעיל לחץ ציבורי בנוגע לחקיקת חוק ביטוח בריאות, לחייב רישום רכיבי המזון ותאריך ייצורו על גבי האריזות ועוד.[38]

פעילותה בכנסת הייתה רחבת היקף וכללה תחומים נוספים, בהם דאגה לביסוס עיירות הפיתוח לפני שמקימים יישובים חדשים, גיוס יהדות העולם לשיקום העולים, עדכון קצבאות הזקנה בהתאם לשינויי השכר במשק ודחיית גיל הפרישה בשנתיים.[38] בנוסף פעלה לשילוב לימודי שחייה בתוכנית הלימודים בבתי הספר, בעקבות מקרה טביעה של תלמידות סמינר בית יעקב, שטבעו באחד מחופי תל אביב משום שלא ידעו לשחות.[47]

בינואר 1968 הגישה הצעות במטרה להתמודד עם העלייה במספר ההרוגים והפצועים בתאונות דרכים. היא הציעה להקים ליד משרד התחבורה גוף שיכלול משרדי ממשלה, חברות תחבורה, נהגי מוניות, רשויות מקומיות, פסיכולוגים וסוציולוגים. היא צידדה בפתרונות שכללו שיפור אמצעי בטיחות, כמו חגורות בטיחות ברכב,[48] פתרונות הקשורים ללימוד וחינוך כמו הנפקת רישיון נהיגה זמני לנהגים חדשים לתקופת ניסיון, הנהגת השתלמויות ריענון לנהגים ותיקים וכן פתרונות להתמודדות עם עבירות תנועה, כגון: הקמת מכון פסיכוטכני לבדיקת עברייני תנועה,[38] מאסר ושלילת רישיון במקרים קיצוניים ועניין ה"ניקוד", שלטענתה עשוי להרתיע יותר מעונשים אחרים. התבטאותה בנושא זה צוטטה בכלי תקשורת רבים:

המעוניין להיות נהג חייב לא רק לדעת כללי נהגות, עליו לדעת גם אדיבות, התחשבות בזולת, נכונות לוותר, התגברות על יצר התחרות. התחבורה אינה תפקיד טכני בלבד, זוהי שליחות מורכבת. לימוד וחינוך היא צריכה. ושמא צריך לבטל אצל נהגים את השעות הנוספות? ושמא יש לקבוע לנהג גם עתים למנוחה בין הנסיעות? ושמא לצייד את תאו במיזוג אוויר?[48]

סגנית יושב ראש הכנסת עריכה

בכנסת החמישית, השישית והשביעית כיהנה כסגנית יושב ראש הכנסת.[33] היא נבחרה לתפקיד פה אחד, במקום חבר הכנסת אהרן-יעקב גרינברג שהלך לעולמו, זאת חרף טענת חבר רבני המפד"ל כי "אין עושין אישה מלך". ביום בחירתה אמרה: "המפד"ל הכיר בכך כי גם אשה יכולה להוסיף הרבה בעבודה המדינית-מפלגתית. נמצאתי ראויה לכך בגלל עבודתי במפלגה ובכנסת, ובמקרה הזה לא הייתה כל חשיבות לעובדת היותי אשה. אם לא הייתה הסכמה מלאה, לא הייתי מקבלת על עצמי את התפקיד".[49]

פעמיים הפסיקה את דיוני המליאה: בשנת 1964, בעקבות הפרת צנזורה, כאשר משה דיין, שר החקלאות, דיבר בנאומו על דברים חסויים מפרשת "העסק הביש", ופעם שנייה בשנת 1968, בעקבות סכסוכים וצעקות מיציע האורחים, של אוהדי חבר הכנסת מנחם בגין כלפי חבר הכנסת מאיר וילנר.[50]

מרד נשים במפד"ל ופרישה מהכנסת עריכה

בשנת 1973, בבחירות לכנסת השמינית נמנתה על הסיעה המרכזית של זרח ורהפטיג שנחלשה בבחירות המקדימות, ומוקמה במקום השלושה עשר ברשימת המפד"ל ולא נכנסה לכנסת.[26] עוד בספטמבר 1973, כשהתברר ששובצה במקום לא ריאלי, הודיעה שתתמודד בראשות רשימה נפרדת מטעם תנועת האישה הדתית לאומית. בתגובה לכך הבטיח יוסף בורג בשם צמרת המפד"ל, כי שרים מן המפלגה יתפטרו מתפקידם כדי לאפשר את כניסתה, וב-1 באוקטובר 1973 הושג הסכם ונמנעה ריצה נפרדת.[51]

לאחר הבחירות התברר שבורג לא יקיים את הבטחתו. לוּ עמד בהסכם, היו שתי הסיעות הגדולות של המפד"ל מאבדות מכוחן לטובת הסיעות הקטנות ויחסי הכוחות במפלגה היו משתנים, כך שעלול היה להיווצר גוש שיתנגד לכניסתם לממשלה; התפתחות כזו לא הייתה מקובלת על שרי המפד"ל, ועל כן חזרו בהם מן ההסכם וסנהדראי לא נכנסה לכנסת השמינית במחאה על כך החל מרד נשים במפלגה מטעם תנועת האישה הדתית לאומית.[52]

טובה סנהדראי הייתה האישה הדתית הראשונה בכנסת, והיחידה במשך שנים רבות. כהונתה התאפיינה במחויבות רבה להלכה היהודית ולחברה הדתית שממנה באה, וכללה גם פעולות רבות שנבעו מעצם היותה אישה, כמו גם שיתופי פעולה חוצי סיעות עם שאר חברות הכנסת.[53] כחברת כנסת דתייה השתתפה בשיעורי התלמוד השבועי שנערכו לחברי הכנסת ושילבה בנאומיה ציטוטים ורעיונות מן המשנה, שולחן ערוך וכתבי הרמב"ם.[38] בנובמבר 1959 אמרה בריאיון לעיתון הדתי-לאומי 'הצופה':

קשה מאוד להיות יחידה, אך עוד יותר קשה להיות ראשונה. ראשונה מבין ציבור הנשים הדתיות להשתתף באופן מעשי בקבלת חוקים - זהו עול מוסרי כבד ביותר. יש אנשים המשלים את עצמם, תולים תקוות מופרזות ודורשים דרישות ממני עוד בטרם הצבתי רגלי בכנסת. ידועה דעתי בקשר לכל אותם חוקים, אשר גם החברים הנציגים של היהדות הנאמנה בכנסת דורשים את שינויים או ביטולם. אני איאבק יחד איתם על עקרונות אלה, ומקווה אני כי קול האישה הדתית במדינה יישמע באמצעותי...[53]

בריאיון ל'מעריב' התייחסה לקשייהן הייחודיים של נשים בכנסת:

העולם הפוליטי הוא עולם של גברים והאישה משיגה בו משהו רק על-ידי מאבק. בעיית ייצוג הנשים בכנסת איננה בעיה של סיעות, אלא מאפיינת את הגישה של הגבר אל האישה... הגברים לא שאינם רוצים ליזום חוקים לטובת נשים, אלא פשוט אינם חושבים על זאת. הנשים בכנסת הן שחושבות את המחשבה...[54]

בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הודיעה על פרישתה מן החיים הפוליטיים.[26]

הקמת תאד"ל (אמונה) עריכה

  ערך מורחב – אמונה - תנועת האשה הדתית לאומית

ארגון הפועלות של הפועל המזרחי וארגון נשי מזרחי התמקדו באורח חיים דתי ובצביונה הדתי של המדינה ופחות בעשייה כוללת למען זכויות נשים. הדמיון בפעילות שני הארגונים, שגם הבדיל אותם מארגוני נשים אחרים בארץ, הוביל לאיחודם באוקטובר 1956 ולייסוד תנועת האישה הדתית לאומית (תאד"ל).[55] סנהדראי ויתרה על תפקיד נשיאת התנועה לטובת שרה הרצוג, שעמדה בראש נשי מזרחי, ומונתה למרכזת התנועה. בתפקיד זה דאגה לאיוש התפקידים בתנועה ועיצבה את תכניה בזיקה לאידאולוגיה של הפועל המזרחי והמזרחי.[56]

בינואר 1956 התקיימה הוועידה הראשונה של תאד"ל, ובמהלכה העלתה את סוגיית ייצוג הנשים: "היהדות ידעה מאז ומתמיד לתת שוויון לאישה... אך בפועל עד היום לא הגיעה החברה לייצוג במוסדות הנבחרים במידה המגיעה לה, בהשוואה לעבודתה הענפה". בהקמתה מנתה תאד"ל 42 אלף חברות, ועסקה בתחומים רבים ובהם: קשר עם התפוצות ועם ארגוני נשים נוספים, חינוך מקצועי ורוחני לנשים ולנערות, הפיכת בתי חלוצות למוסדות חינוך והכשרה, טיפוח החינוך לגיל הרך, סיוע לנזקקים ועוד.[57]

בפברואר 1977 שונה שם התנועה ל"אמונה".[56] סנהדראי המשיכה לעמוד בראשה עד פרישתה ב-1984, כשהתנועה מנתה כשבעים אלף חברות. באותה שנה נוסדה גם תנועת אמונה העולמית והיא שימשה בה כסגנית יושבת הראש. בשנים 1984–1988 כיהנה כנשיאת התנועה.[38]

הקמת ארגון לשירות לאומי עריכה

בשנת 1971 פעלה במסגרת התנועה ובכנסת להקמת ארגון לשירות לאומי לבנות דתיות, "האגודה להתנדבות בעם",[58] וכיהנה כנשיאתו במשך 15 שנה.[59]

כבר מימיה הראשונים של האגודה קמו לה מתנגדים רבים מן החברה החרדית ובשנת 1972 יצא פסק הלכה חתום על ידי מאות רבנים, לפיו: "השירות הלאומי הורס את יסודות המשפחה בישראל והוא בבחינת התאבדות נפשית ורוחנית וימוטט את יסודות היהדות". הרבנות הראשית לא הביעה התנגדות ברורה, אולם לא העניקה את ברכתה לארגון החדש. סנהדראי לא נכנעה ללחצים ויחד עם שאר ראשי האגודה ניהלה מסעות הסברה בשבחו של הארגון. ההתנגדות הסלימה, ובאביב של אותה שנה הוצת ביתה של סנהדראי בצפון תל אביב.[60] ההצתה הסתכמה בנזק לרכוש ולא בנפש, והייתה השלישית בשורת הצתות על רקע זה באותה תקופה.[61] להצתה נלוו פשקווילים וכרוזים, לעיתים אף באופן אלים,[דרושה הבהרה] אולם היא לא נכנעה.[60]

במקביל להמשך הנהגת האגודה להתנדבות, ריכזה ועדה פנימית של סיעת המפד"ל בכנסת שדנה בשאלת נחיצות שירות החובה בקרב כלל הנשים בצה"ל. היא הציעה להעמיד את השירות הצבאי לצד השירות הלאומי כשתי אלטרנטיבות בפני כלל הצעירות, עם עדיפות לשירות הלאומי: "אני מצדדת בחוק אחד, המחייב את כל בנות ישראל בארץ ישראל, כל זמן שהיו קיימים שני חוקים - הדבר הפריע לי. שכן כאזרחית וכאדם בישראל זה לא בריא ולא טוב. חוק אחד, שווה לכולם - מייצב ו'מיישר' את המצב".[62]

פעילות ציבורית נוספת עריכה

מלבד כהונתה כחברת הכנסת ופועלה בארגוני הנשים של המפלגה, כיהנה סנהדראי כיושבת ראש המועצה הישראלית של האיגוד הסוציאלי העולמי (1960–1962), כנשיאת מועצת ארגוני הנשים בישראל, הייתה חברה במועצה הציבורית לנושא יחסי ממון בין בני זוג במשרד המשפטים (1965–1966) וחברה במועצה הציבורית לבתי ספר מקצועיים. בשנת 1964 נבחרה לחברות במועצה הציבורית למען האישה בישראל, וכן הייתה חברת הנהלה של המועצה למען יהדות רוסיה.

בין השנים 1976 ל-1978 הייתה חברת צוות מעמד האישה בדיני משפחה בראשות פרופ' מנחם אלון, אחד מתשעה צוותים של הוועדה הממלכתית למעמד האישה בראשות אורה נמיר. היא פעלה בוועדה לקידום חקיקה בעניין משפחות נטושות, ולהחמרת הענישה לאנסים.[38] אולם בגלל מחלוקות בין חברי הצוות, הצוות היה היחיד בוועדה שחבריו וחברותיו לא הגיעו להסכמה ולא הגישו המלצות.[63]

סנהדראי הייתה חברה בהנהלת "הבונה", קבוצה קבלנית לבניין, ובדירקטוריון של חברת הבנייה "משכנות" מבית הפועל המזרחי. במהלך השנים השתתפה בכנסים של המזרחי, הפועל המזרחי ואמונה בישראל ובחו"ל. כיהנה כחברת הוועד הפועל הציוני, פעלה כחברת מרכז תנועת 'הפועל המזרחי' וחברת הוועד הפועל בישראל, כצירה לקונגרס הבינלאומי לנשים יהודיות וכצירה לקונגרס הציוני[64] בשנת 1979 קיבלה את תואר יקירת העיר תל אביב יפו.[65]

סנהדראי פרסמה מאמרים על בעיות האישה העובדת הדתית בעיתון "הצופה" ובקבצים "ניב החברה" ו"דפי פעולה" ובביטאון ארגון הפועלות של הפועל המזרחי, והוציאה ספר על רחל ברקמן אשר הייתה מהחלוצות הדתיות הראשונות בתקופת העלייה השלישית (ונפטרה בדמי ימיה).

סנהדראי תמכה ברעיון ארץ ישראל השלמה ובהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון והתנגדה לפינוי חבל ימית ב-1982.[66]

אחרית ימיה עריכה

בשנותיה האחרונות עברה מספר משברים רפואיים, שהותירו אותה מרותקת לכיסא גלגלים, אך עם מחשבה צלולה. היא עברה לגור בבית ההורים "תפארת בנים" בירושלים. משם המשיכה להתעניין בנעשה בתנועה ובכלל, והזכירה למבקריה כי חשוב לשמור על אחדות המחנה, ולהימנע מחיכוכים ומפילוג. כששמעה על הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה "אמונה", המליצה: "לוותר, להוריד, למתן ובלבד שלא תאיים סכנת סגירה על מפעלה של 'אמונה'".[67]

טובה סנהדראי-גולדרייך נפטרה ב-31 באוגוסט 1993, בגיל 86, ונקברה בהר המנוחות בירושלים.[68]

הנצחתה עריכה

בשנת 1996 ראתה אור ביוגרפיה שלה, בעריכת שאול מייזליש, תחת הכותר "באמונה בחרתי" בהוצאת "אמונה".

תנועת "נאמני תורה ועבודה" השיקה לעילוי נשמתה את אפליקציית Yomy - אפליקציה ללימוד יומי של תורה ומשניות, הכוללת גם סידור, ומיועדת למעוניינים לשלב בין לימוד לעמל, בין תורה ועבודה - כדרכה של סנהדראי.[69]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טובה סנהדראי בוויקישיתוף

ממאמריה:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ סיומת נשית לשם משפחה, כמקובל ביישוב בשעתו.
  2. ^ מייזליש, עמ' 11
  3. ^ 1 2 3 בן-אריה, עמ' 308
  4. ^ מייזליש, עמ' 11
  5. ^ מייזליש, עמ' 12
  6. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 6–7
  7. ^ מייזליש, עמ' 15
  8. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 7–8
  9. ^ ראו למשל: ממועצת הפועלות של הפועל המזרחי, הצופה, 31 בינואר 1938
  10. ^ מייזליש, עמ' 15–16
  11. ^ מידיעות מועצת הפועלות של הפועל המזרחי, הצופה, 20 בדצמבר 1940
  12. ^ לטובה דימנד, הצופה, 15 בספטמבר 1938
  13. ^ מייזליש, עמ' 61
  14. ^ 1 2 מייזליש, עמ' 63.
  15. ^ דוד תדהר (עורך), "ישראל סנהדראי (סנדרוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2536
  16. ^ מייזליש, עמ' 64
  17. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 7
  18. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 3
  19. ^ 1 2 רוזנברג-פרידמן, עמ' 8
  20. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 7–8, 12
  21. ^ מייזליש, עמ' 16
  22. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 10–11
  23. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 12
  24. ^ אסיפת נשים "תורה ועבודה" בכפר סבא, הצופה, 20 באוגוסט 1940
  25. ^ 1 2 יאראק, עמ' 29.
  26. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 בן-אריה, עמ' 309.
  27. ^ נורתה אבן-פינה לבית חלוצות של פועלות הפועהמ"ז בת"א, הצופה, 27 באוגוסט 1951
  28. ^ יאראק, עמ' 30
  29. ^ בן-אריה, 309
  30. ^ יאראק, עמ' 31
  31. ^ מייזליש, עמ' 32–33
  32. ^ מייזליש, עמ' 33
  33. ^ 1 2 3 *   טובה סנהדראי, באתר הכנסת
  34. ^ מייזליש, עמ' 34
  35. ^ 1 2 3 4 5 טובה סנהדראי על בעיות האישה בכנסת, מעריב, 14 באוגוסט 1961
  36. ^ אליהו אגרס, רח' ארלוזורוב 93: על שכר הפועלת, פרס לאחיות, ראיון אחד ומציאות מאופרת, דבר, 12 ביולי 1964
  37. ^ ישראל כהן, יהודיות וערביות נפגשו עם ח"כיות: הצעת חוק לביטוח עקרות-הבית מפני תאונות – בקרוב על שולחן הכנסת, דבר, 5 בפברואר 1970
  38. ^ 1 2 3 4 5 6 7 בן-אריה, עמ' 310.
  39. ^ מייזליש, עמ' 36
  40. ^ מייזליש, עמ' 36–37, 43
  41. ^ הוקטן העונש על ביצוע הפלה מלאכותית, דבר, 12 ביולי 1966
    נאסר על חברי סיעות הקואליציה, מעריב, 3 ביולי 1973
  42. ^ בן-אריה, עמ' 309–310
  43. ^ בן-אריה, עמ' 310; מייזליש, עמ' 49
  44. ^ מייזליש, עמ' 49
  45. ^ מייזליש, עמ' 49–50
  46. ^ בן-אריה, עמ' 310
  47. ^ מייזליש, עמ' 40
  48. ^ 1 2 מייזליש, עמ' 48.
  49. ^ מייזליש, עמ' 37
  50. ^ בן-אריה, עמ' 310; מייזליש, עמ' 46
  51. ^ בורג הבטיח ששרי המפד"ל יתפטרו לטובת סנהדראי, מעריב, 1 באוקטובר 1973; טובה סנהדראי ביטלה רשימתה, דבר, 2 באוקטובר 1973; רפאל אלדור, ח"כ סנדראי ביטלה רשימתה העצמאית ותרוץ ברשימת המפד"ל, מעריב, 2 באוקטובר 1973
  52. ^ מ. שמריהו, מרד נשים במפד"ל, מעריב, 24 במרץ 1974
  53. ^ 1 2 מייזליש, עמ' 51.
  54. ^ נילי פרידלנדר, בכנסת יש גם "סיעת" נשים, מעריב, 4 באפריל 1965
  55. ^ רוזנברג-פרידמן, עמ' 13–14
  56. ^ 1 2 מייזליש, עמ' 30
  57. ^ יאראק, עמ' 32–33
  58. ^ נאוה בנימיני, 250 בנות דתיות סיימו שנת התנדבות, דבר, 20 באוגוסט 1973
  59. ^ בן-אריה, עמ' 310; מייזליש, עמ' 87–88
  60. ^ 1 2 מייזליש, עמ' 88.
  61. ^ נסיון הצתה בבית הרב גורן, דבר, 22 במרץ 1972; הצתה בבית "הפועל המזרחי", דבר, 5 במאי 1972
  62. ^ מייזליש, עמ' 89
  63. ^ הצוות היחיד שלא הגיע לקונצנזוס, דבר, 23 בפברואר 1978
  64. ^ דוד תדהר (עורך), "טובה סנהדראי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3283
  65. ^ יקירי העיר תל אביב יפו, אתר עיריית תל אביב יפו; עוד תריסר יקירים לת"א, מעריב, 3 במאי 1979; "שבוע הקשיש" במסגרת 70 שנה לת"א, דבר, 28 ביוני 1979
  66. ^ בן-אריה, עמ' 310-311
  67. ^ מייזליש, עמ' 64, 101
  68. ^ בן-אריה, עמ' 311
  69. ^ אפליקציה לזכרה של טובה סנהדראי.(הקישור אינו פעיל, 27 בפברואר 2017)

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טובה_סנהדראי&oldid=38434213"