טוען רבני

מקצוע

טוען רבני (בראשי תיבות: טו"ר) או "טוען בית דין", הוא מקצוע מודרני של ייצוג לקוחות מול בתי דין רבניים, בדיני משפחה, בדומה לתפקיד עורך דין בבית משפט.

התנאים לעיסוק בתפקידעריכה

רישיון העיסוק מוסדר בתקנות הטוענים הרבניים, תשס"א-2001 ובכללי לשכת עורכי הדין (העסקת טוען), תשע"ו-2016, העוסקים במקצוע הטוען הרבני ובהעסקת טוענים רבניים על ידי עורכי דין.

סעיף 1 לתקנות הטוענים הרבניים, קובע, כי מי שאיננו עורך דין, לא ייצג בפני בתי הדין הרבניים אדם אחר, אלא אם כן קיבל רישיון של טוען רבני. רישיון הייצוג של טוען רבני ניתן על ידי נשיא בית הדין הרבני הגדול.

סעיף 2 לתקנות מציב ארבעה תנאים לכשירותו של אדם להיות טוען רבני:[1]

1. תושב ישראל.

2. למד לאחר שמלאו לו 18 שנה, באחד מאלה:

ישיבה, במשך ארבע שנים לפחות.

מוסד חינוכי, שהכיר בו לעניין זה, בית הדין הרבני הגדול במשך שלוש שנים לפחות, והוא זכאי לתעודת גמר של המוסד החינוכי.

3. עמד בבחינות שערכה ועדה בוחנת שמינה נשיא בית הדין הגדול כולל בחינה בתחום המעשי של המקצוע.

4. מבחינת אופיו ואורח חייו, הוא ראוי לשמש טוען רבני.

כללי אתיקה וחיסיוןעריכה

אחד הדברים החשובים לאנשים הפונים לקבל סעד משפטי בתחום דיני המשפחה הוא נושא החיסיון והדיסקרטיות. כללי האתיקה החלים על הטוענים הרבניים הם אותם כללי אתיקה אשר חלים על עורכי הדין. על פי חוק, עורך דין חייב לשמור בסודיות כל מידע שהובא לידיעתו על ידי הלקוח. הדבר אמור גם לגבי עובדי משרדו והכפופים לו. במדינות רבות רשויות המדינה מכירות בחובתו זו של עורך הדין. כך למשל, כל מסמך או מידע המאוחסן אצל עורך הדין, מוגן מפני תפיסה או חיפוש כלשהו מצד רשויות שלטון כמו המשטרה או כל גורם אחר. החיסיון נועד לאפשר ללקוח כנות וגילוי לב מלא, מבלי לחשוש שדבר זה יכול לשמש נגדו ביום מן הימים. ניתן לחשוף את המידע החסוי רק בעקבות הרשאה מפורשת של הלקוח לעשות כן. יוצא מן הכלל מקרה בו לקוח מגלה לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, שבו חייב עורך הדין לחשוף את המידע על מנת למנוע ביצוע העבירה. כמו כן החיסיון אינו חל במקרה של תביעת עורך הדין בגין שכר טרחה שלו הוא זכאי בעניין שבו טיפל עבור לקוחו.

קיים הבדל מהותי בין עורכי דין לטוענים רבניים. את ההבדלים ניתן לראות בתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין לעומת תקנון האתיקה של הנהלת בתי הדין הרבניים. לעו"ד אמנם אסור לשקר לטובת הלקוח, אך הוא חייב להאמין ללקוח, והחיסיון הגורף על יחסי עו"ד–לקוח מאפשר לחפות כמעט על כל עוולה. טוען רבני לעומתו מוגבל לפעול במסגרת ההלכה, שאוסרת להטעות את בית הדין ולהטות את הדין בניגוד להלכה.

לטוענים הרבניים קיים בית דין למשמעת משלהם, בדומה לבית הדין המשמעתי של עורכי הדין.

טוענות רבניותעריכה

עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים דרישות הקדם לעיסוק במקצוע כללו השכלה ישיבתית, ולכן מקצוע הטיעון הרבני – עבור מי שאינו מוסמך לעריכת דין – היה שמור לגברים בלבד. בשנת 1988 פנתה הגב' רות נייגר, בוגרת תואר שני במשפט עברי מאוניברסיטת תל אביב, לשר הדתות זבולון המר, בבקשה לאפשר לה להיות טוענת רבנית. באותה העת לא נעשה דבר. הבקשה הגיעה לידי הגב' נורית פריד ובשנת 1991 פתחה מכון להכשרת טוענות רבניות במדרשת לינדנבאום (מדרשת ברוריה) ברשות הרב שלמה ריסקין. ועדת היגוי קבעה את חומר הלימודים. בשיתוף עם הרבנים הראשיים, אברהם שפירא ומרדכי אליהו, נערכו שינויים בתקנות הטוענים הרבניים[2] שאפשרו גם לנשים להיבחן. על פי הנוסח החדש גם מי שזכאי לתעודת גמר של מוסד חינוכי שהכיר בית הדין הרבני הגדול, זכאי להבחן. המכון ללימוד נשים הוכר על יד בית הדין הרבני[3].

האישור המאפשר לנשים ללמוד טיעון רבני ניתן ללא מאבק, וללא התערבות בג"ץ. יש הרואים במהלך זה מהפכה ביחס הממסד הדתי לנשים. זו הפעם הראשונה שנשים קיבלו תעודה שוות ערך לגברים מהממסד הדתי, למרות היותה פסולה לעדות[4].

שיעור הצלחת הנשים בבחינה הראשונה מבין הארבע לטוענים רבניים היה חסר תקדים. הוא היה גבוה יותר מאשר אצל הגברים הן בכמות והן באיכות.[דרוש מקור] בבחינה השנייה רוב הנשים נכשלו. התברר כי המבחן היה קשה במיוחד ולא ניתן היה לסיימו בזמן. בית הדין לא החזיר את הבחינות והנבחנות לא יכלו לבדוק היכן טעו. בנוסף זמן קצר אחרי הבחינה הכפילו את חומר הבחינות. כתוצאה מכך הוגש בג"ץ[5] שפסיקתו קבעה שיש לבדוק את הבחינות שנית, ואכן, רוב הנשים עברו את המבחן[דרוש מקור].

כניסת הטוענות הרבניות לבית הדין הרבני שינתה את פני המאבק בסרבנות הגט ועזרה לנשים רבות לצאת מעגינותן[6] ולשפר את מצבן בבתי הדין הרבניים[7].

המכון להכשרת הטוענות במדרשת לינדנבאום נסגר לאחר 18 שנה. בשנת 2011 קיבל מרכז י.נ.ר. אישור מבית הדין הגדול לפתוח מכון להכשרת טוענות שפעיל עד היום.

שאיפות הנשים לקבל הכרה ממסדית בעולם האורתודוקסי ממשיכה ויש כיום נשים שהן פוסקות הלכה[8], בעלות תעודת רבנית שאף משמשות כ"רב" בית הכנסת[9] וקיימים דיונים רבים על אפשרות היותה של האישה דיינית בבית הדין הרבני[7].

עמדת ההלכהעריכה

  ערך מורחב – אל תעש עצמך כעורכי הדיינים

במסורת ההלכתית מובא שימוש בטוענים רבניים עוד מתקופת הראשונים במאות ה-12 וה-13: הרשב"א בתשובה[10] דן במקרה של אדם שסירב לעמוד לדין והוצרך התובע לתובעו בערכאות של גויים והסתייע בטוענים, ומכריע שיכול התובע לגבות את הוצאות הטוענים; בדברים אלו עולה כי במאה ה־13 קיימים היו טוענים, אם בבתי משפט הגויים ואם בבית הדין הרבני[דרוש מקור][מפני ש...].

ככלל בהלכה מוכר תחום המכונה "הרשאה", ובו נקבע כי כל אדם רשאי למנות אדם אחר שיבצע במקומו פעולות משפטיות. מונח זה יכול לשמש בסיס הלכתי למינוי טוען בבית-הדין. מושג המורשה, הוא הטוען או עורך הדין מובא כבר בגמרא במסכת שבועות אם כי לא בצורה חיובית כל כך. שם בגמרא[11] נטען על הפסוק: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" (יחזקאל י"ח) — רב אמר: זה הבא בהרשאה". בתוספות מוסבר[12] שהעדיפות כביכול של השליח (הטוען בבית דין) על משלחו היא בכך שהוא אלים (אף בדיבורו) או בעל טענות, אבל החיסרון בדבר הוא שהוא מתעבר על ריב לא לו, אך מסיקים כי אם עושה זאת להציל ממון חבירו הרי זה בגדר השבת אבדה ולכן מותר.

וכן כתב המאירי בן המאה ה-13 : "לעולם יזהר אדם שלא יבוא לדין אלא בהכרח ולא יעשה עצמו כעורכי הדיינין להיותו מתעבר על ריב לא לו, שעריכת הדיינין מחדשת שנאות בין בני אדם, וכל שכן במי שנכנס בה מצד הרצון ושלא מחמת ענייני עצמו". למדנו שעצם העניין אפילו לבוא ולטעון טענות אמת בשביל אחר הוא מגונה, מפני שגורם לשנאה בין אדם לחבירו.

אמנם כתבו חלק מהפוסקים[13] שהבא בהרשאה לשם שכר ולא בשביל שהוא אלים יותר או בעל טענות — אינו בכלל "לא טוב עשה בעמיו".

וכן מצד דין אמת והטיית הדין כתבו הפוסקים את מוגבלותו של הטוען לטעון. כתב המרדכי גם הוא בן המאה ה-13[14]: "כך השיב לשואל המהר"ם מרוטנבורג: וששאלת אם האנטלר (שליח לטעון טענות בשם משלחו) יכול לטעון כל מה שיכול לטעון, ולהערים אפילו בדבר שהוא יודע שאינו? חלילה מעשות כן להיות חוטא ולא לו, ואפילו בשל עצמו אינו רשאי לשקר. ולא דמי לאפוטרופוס דיתמי דההוא ודאי יש לו לטעון כל מה שירצה, כי אין שם שום בירור, ואלו היה אביהן קיים שמא הוה טעין הכי"". דברים אלו הובאו בקצרה בסמ"ע[15]. כלומר שהטוען אסור לטעון אלא דבר שידוע לו בודאי ואסור לטעון דבר שאינו ידוע לו בודאי, וכל שכן דבר שידוע לו שהוא שקר.

בשולחן ערוך הרב[16] הוסיף "המורשה אסור לטעון דבר שיודע שאינו אף על פי שאומר בשם המרשה, ואפילו דבר שאינו יודע בבירור אסור לטעון עד שישמע מפי המרשה שכן הוא". נראה מכאן כי יש מקומות רבים המציינים בדברי הפוסקים לדורותיהם אודות השימוש בטוען הרבני.

מקובל לחשוב כי המשנה מביעה עמדה מוסרית שלילית כלפי מקצוע הטיעון בבית-הדין, בפסיקתה - "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח'), אולם קיימות פרשנויות מקובלות אחרות למשנה זו המתירות עיסוק זה בגדרים מסוימים (עיין ערך מורחב לעיל).

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יורם קירש, מהפכות בהלכה, ירושלים, ספרית מעריב, 2002
  • שמיר ר, שטראי מ, אליאנס: שליחות פמיניזם ופרופסיונליזם טוענות: טוענות רבניות בקהילה הדתית–אורתודוקסית, מגמות לח 3 (תשנ"ז), עמ' 313–348.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הסמכת טוענים רבניים, GOV.IL
  2. ^ תקנות הטוענים הרבניים, תשס"א-2001, www.nevo.co.il
  3. ^ עיתון חדשות בתאריך 2.8.1990 עוד שנתיים נשים בבתי דין רבניים בתפקיד מקביל לעו"ד
  4. ^ נורית פריד, טוענות רבניות והעצמת נשים, אישה, חווה אדם: נשיות יהודית בין התפתחות למסורת, ראובן מס, תשס"ח, עמ' 129-142
  5. ^ StackPath, marriage-il.com
  6. ^ רונית עיר שי* ותניא ציו וולדקס, הפמניזים האורתודוקסי בישראל – בין נומוס לנרטיב, משפט וממשל טו, תשע"ג, עמ' 233-327
  7. ^ 1 2 חדד א., השווה כתוב אישה לאיש | על מעמדן של הנשים בבתי הדין הרבניים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ג
  8. ^ המהפכה כבר כאן: פוסקות הלכה, ynet, ‏2014-09-16
  9. ^ לראשונה בישראל: רבנית אישה בראש קהילה אורתודוכסית, ynet, ‏2021-04-27
  10. ^ חלק א' סי' תתק"מ
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"א, עמוד א', וכן נפסק בשולחן ערוך סימן קכ"ג
  12. ^ בבלי שבועות לא א ד"ה זה
  13. ^ כנסת הגדולה סי' קכ"ג בשם גידולי תרומה
  14. ^ בבא מציעא סימן רע"ו
  15. ^ סי' קכ"ג ס"ק כ"ב
  16. ^ הל' הלואה סעי' כ"ז