טורקוואטו טאסו

משורר איטלקי

טורקוואטו טאסואיטלקית: Torquato Tasso‏; 11 במרץ 154425 באפריל 1595), משורר איטלקי. מחבר האפוס "ירושלים המשוחררת" והמחזה הפסטורלי "אמינטה". נחשב לאחד מגדולי המשוררים האיטלקים. טאסו נודע לתהילה בחייו בעבור שירתו, אך בד בבד נרדף וסבל מחסור, גלות, כלא; וגרוע מכל: דוכא על ידי הוצאת דיבה[1]. לדעת ליאופרדי, טאסו היה משורר אמיתי, ולאחר טאסו לא נולד באיטליה אדם הראוי לשם משורר.

טורקוואטו טאסו
Torquato Tasso
Ritratto di Torquato Tasso.jpg
לידה 11 במרץ 1544 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באפריל 1595 (בגיל 51)
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, סופר, מחזאי, מחבר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פדובה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שירה נרטיבית, דיאלוג, דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי הומניזם, מנייריזם עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות הפעילות 1562 - 25 באפריל 1595 (כ־33 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תולדות חייועריכה

הוא נולד בסורנטו שבאיטליה לברנארדו טאסו – משורר שהיה אציל מברגמו, ולפורציה דה רוסי – בת אצולה מטוסקנה. אביו היה מזכירו של נסיך סלרנו, ולאמו היו קשרי משפחה עם האצולה של נאפולי. בימי ילדותו, נסיך סלרנו שהסתכסך עם השלטון הספרדי בנאפולי, נושל מנחלותיו שקיבל בירושה, ומזכירו ברנארדו טאסו הוכרז כמורד במדינה ועבר להתגורר ברומא. טורקווטו טאסו גדל אצל אמו בנאפולי וקיבל את חינוכו בקולג' של מסדר הישועים שבעיר. ב־1556 אמו מתה באורח פתאומי ומסתורי, ואביו, ברנארדו טאסו, היה משוכנע כי הורעלה על ידי אחיה כדי לזכות בירושתה. טורקוואטו עבר להתגורר עם אביו שחי חיי עוני ומחסור ברומא.

ב-1557 ברנארדו טאסו קיבל משרת משורר בחצרו של יורש דוכסות אורבינו שהיה בן שמונה שנים בלבד. באורבינו הייתה קבוצת אנשים שהתעניינה בשירה. על קבוצה זו נמנו הדוכסית, נערות חצרה, והמזכירים והספרנים של הדוכסות. ברנארדו טאסו קרא בפניהם את שירתו, ושוחח איתם על שירת הומרוס, ורגיליוס טריסינו וזו של לודוביקו אריוסטו. טורקוואטו טאסו, שהתגורר עם אביו באורבינו, גדל באווירה ספרותית של ביקורת קפדנית – מה שהשפיע על כתיבתו בעתיד.

 
ג'קופו בסאנו, טאסו בן 22 (1566)

ב-1560 נשלח על ידי אביו לפדובה כדי ללמוד משפטים, אך התעניין יותר בפילוסופיה ובשירה. ב־1562, בהשפעת שירת ורגיליוס, כתב שירה אפית בשם "רינאלדו" שגרמה לפרסומו כאחד המשוררים המבטיחים של תקופתו. ב-1565 עבר לחצרו של הקרדינל לואיג'י ד' אסטה, הדוכס של פרארה, הוא כתב מאמרים על אמנות השירה שבהם פיתח תאוריה מיוחדת במינה – מה שהוסיף לפרסומו כמבקר אמנות בחוגים הספרותיים של איטליה. ב-1570 נסע עם הקרדינל לפריז, וב-1571 נכנס לשירותו של אלפונסו השני, דוכס פרארה. ב-1573 כתב את המחזה "אמינטה" (דרמה פסטוראלית טרגית-קומית).

ב-1575 השלים את כתיבת האפוס הרומנטי "ירושלים המשוחררת". גיבור אפוס זה הוא גוטפריד מבויון, ממנהיגי מסע הצלב הראשון. האפוס מגיע לשיאו עם כיבוש ירושלים מידי המוסלמים על ידי הצלבנים. אפוס זה, שפורסם ב-1581 על ידי ידידיו של טאסו, התקבל מיד בהצלחה גדולה ברחבי אירופה, והמשיך להיות שגור בפיהם של אנשי המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה.

 
דיוקן אנונימי של טאסו (1590~)

החל ב-1575 בריאותו התערערה. הוא לקה בהתקפי שיגעון (יש אומרים בסכיזופרניה) ודימה בנפשו כי משרתיו בוגדים בו ומנסים להרעילו. ב-1577 הושם במעצר לאחר שניסה לדקור בסכין את אחד ממשרתיו, אך שוחרר על ידי דוכס פרארה. ב־1578 ערך מסע באיטליה שכלל את מנטובה, פדובה, ונציה, אורבינו, לומברדיה וטורינו. בכל מקום התקבל בכבוד כיאה למשורר מפורסם.

 
מבצר אסטנסה, פרארה

ב-1579, לאחר ששב לפרארה בהסכמת הדוכס אך התנהג שם בפראות, נשלח לבידוד בבית מחסה לחולי נפש בפרארה, ונשאר בו עד 1586. באותה תקופה חיבר דיאלוגים העוסקים בפילוסופיה ומוסר, כמו להוכיח את שפיותו. טאסו שוחרר בהמלצתו של דוכס מנטובה. ב-1587 נסע לרומא והתגורר אצל סקיפיונה גונזאגה, שהיה הפטריארך של ירושלים. בנובמבר 1594 הוזמן על ידי האפיפיור קלמנס השמיני ועוזרו הקרדינל אלדוברנדיני, לטקס שבו עמד לקבל את כתר משורר החצר של האפיפיור. הטקס נדחה עקב מחלתו של הקרדינל, אך האפיפיור העניק לטאסו קצבה שנתית.

בשנים 1582–1593 טאסו שיכתב את יצירתו "ירושלים המשוחררת" ליצירה "ירושלים הכבושה" על מנת להתאימה באופן הדוק יותר לכללים של שירה קלאסית. אף על פי שטאסו סבר שזהו שירו המושלם, היצירה הלכה ונשכתכחה. בשנת 1592 הוציא לאור את "שבעת הימים", שיר דידקטי בחרוז לבן המתאר את שבעת ימי הבריאה.

על מהלך השירה של טאסו ויחסה לקודמו אריוסטו, כתב דה סנקטיס: "כמשורר היה בהתחלה קרוב מאד לאריוסטו ב-'רינלדו'. ב-'ירושלים המשוחררת' הרגיש עדיין קרוב מדי לאריוסטו. מעונה בייסורי מצפון ביקורתיים ודתיים, הוא חיבר את 'ירושלים הכבושה', מכנה אותה 'ירושלים האמיתית' - 'ירושלים השמיימית'. וגם זה לא השביע את רצונו, כך חיבר את 'שבעת ימי הבריאה'".[2]

ב-1 באפריל 1595 הגיע למנזר סנט-אונופריו ברומא ואמר לאב המנזר: "באתי למות כאן". טורקוואטו טאסו מת שם ב-25 באפריל של אותה שנה, לפני שהיה סיפק בידו לקבל את קצבתו ואת כתר משורר החצר של האפיפיור.

אמינטהעריכה

"אמינטה" הוא מחזה פסטורלי טרגי-קומי העוסק באהבה בעולם טבעי אידיאלי, ומתאפיין באווירה אגדתית הרמונית ובלשון לירית נעימה. טאסו חיברו תוך חודשיים בתקופה בה היה מאושר. בשנת 1573 המחזה הוצג לפני הדוכס של פרארה וחצרו בהצלחה מסחררת (המחזה גם משל על חיי החצר בפרארה. רבים סבורים שאמינטה מסמל את טאסו וסילביה את ידידתו לאונורה ד'אסטה). כעבור שמונה שנים, כשיצאה לאור המהדורה הראשונה בוונציה, המחזה כבר זכה לפרסום נרחב. מכל יצירותיו של טאסו, זו היצירה שזכתה להכי הרבה למדנים, להכי הרבה חסידים, ולהכי הרבה חקיינים; ויש אפילו המחשיבים אותה ליצירת המופת של טאסו.

כתב דה סנקטיס: "אמינטה אינו מחזה פסטורלי ואפילו לא מחזה. מתחת שמות פסטורלים וצורה דרמטית ישנו שיר לירי... העלילה מאוד פשוטה, כך גם הסגנון, שמבלי לאבד אלגנטיות, שומר על טבעיות, בקלילות שלכאורה משקפת הזנחה אך באמת אמנות מובחרת... זה עולם מעודן, ופשטות עצמה היא העידון. לבני דורו זה נראה נס של שלמות, ואכן אין יצירת אמנות אחרת שעובדה כך היטב".[2]

"אמינטה" תורגם במהירה לכל השפות האירופאיות, ובעקבותיו חוברו מאות רבות של מחזות פסטורלים באיטליה, צרפת, ספרד, אנגליה, ובארצות אחרות, ואפילו בישראל. ביניהם – באיטליה: המחזה "הרועה הנאמן" מאת גואריני; באנגליה: "חלום ליל קיץ" מאת שייקספיר, "הרועה הנאמנה" מאת פלטשר, המחזות הפסטורלים של דניאל, והמסכה "קומוס" מאת מילטון; בישראל: המחזות "מגדל עוז" ו-"לישרים תהלה" מאת הרמח"ל שהיוו מודל לספרות העברית החדשה במשך כמאה שנים.

ירושלים המשוחררתעריכה

טאסו חיבר את "ירושלים המשוחררת" מתוך כוונה ליצור את האפוס הגדול ביותר אי פעם. מחד, העלילה הראשית בנויה בצורה קלאסית ומזכירה את האפוסים של הומרוס ו-ורגיליוס. מאידך, עלילות משנה, אפיזודות רומנטיות פנטסטיות, תוך שימוש בחומרים מ-"אורלנדו המטורף" של אריוסטו, מקנות ליצירה חן מיוחד. היצירה עוסקת בניגודים בין חובה, גבורה ואהבה; וברובד עמוק יותר מהווה אלגוריה על תיקון מידות הנפש ועל דרכי מוסר ומדינה נאותות. בעקבות פרסום היצירה פרץ באיטליה ויכוח תאורטי בעד ונגד המבנה האסתטי של היצירה, פולמוס שנמשך כמה דורות.

 
ג'ובאני בטיסטה טייפולו, רינלדו והקוסם מאשקלון (1742-5)

כתב וולטר: "מאז ומעולם לא נולד בעולם אדם עם כשרון גדול יותר ומתאים יותר לשירה אפית... ירושלים המשוחררת, בכמה מחלקיה, היא חיקוי של האיליאדה. הנושא של טאסו אצילי יותר מזה של הומרוס... טאסו למד מהומרוס את אמנות הציון של גוונים שונים של אותו צבע, כוונתי לסוגים שונים של אותה מידה, להבחין בין נועז לנועז, ובין זהיר לזהיר, וכו'. כך גופרדו מתון ונבון, אלדין טרוד ואכזר. הגבורה הנדיבה של טאנרדה נוצצת בניגוד לנמהרות הברוטלית של ארגנטה. אהבה אצל ארמידה היא מיזוג של התגנדרות וזעם, אצל הרמיניה רכות עדינה. לכל אחד מדמויותיו איזה סימן היכר, כמו באיליאדה, וכולם פועלים בהתאם לצביון, מה שלא תמיד קיים בהומרוס; ומבחינה זו הוא שיפר את האמנות שהומרוס לימדו, אך אמנות שלא למד מאף אחד... באשר לסגנונו, הוא נהיר ואלגנטי לכל אורך השיר, ובתארו תאורים הדורשים כח ותפארת, זה נהדר איך העדינות הטבעית של הלשון האיטלקית מתעלה לשגב והוד, ולובשת צורה חדשה בידיו."[1]

כתב פרנצ'סקו קולגרוסו: "האפוס של טאסו אינו האפוס של הומרוס - פרימיטיבי וספונטני, אלא רפלקטיבי והיסטורי. הוא אינו קרוב לאיליאדה ולאודיסיאה, אלא לפארסליה (אפוס היסטורי של המשורר הרומאי לוקאנוס). האפוס ההיסטורי הוא חיקוי של הפרימיטבי והספונטני, אולם חיקוי הכולל סתירה. הסתירה נולדת משני יסודות בעלי טבע שונה המרכיבים את היצירה, ההיסטורי והפנטסטי, דואליות שלא קיימת בשיר ההומרי, בו יש יסוד אחד... מה שייחודי לטאסו הוא תנועה לירית, גוון סנטימנטלי ומלנכולי, שמבדיל את יצירתו מכל האחרות, ונותן לה חשיבות כלשעצמה."[3]

 
קלוד לורן, ארמיניה משוחחת עם הרועה הזקן ובניו (1666)

כתב צ'ארלס נייט: " 'ירושלים המשוחררת' הוא המכרה בו עלינו בעיקר לחפש אבנים יקרות של הבנתו האיתנה (של טאסו). אמנם לא נמצא לעיתים תכופות יצירות נפלאות השייכות לדנטה או לשייקספיר; אך נגלה, במידה נכבדת, כמה מהתכונות הנעלות ביותר של שירה נעלה ביותר. הדקות והעקביות ברישומי דמות אין כמוהם אצל אף משורר אפי אחר: העניין בסיפור נשמר ברעננות על ידי אמנות נאותה, לפעמים היישר עם הנושא הראשי, ולפעמים מגוון באפיזודות מאד יפות ומרגשות. תיאוריו של תופעות טבעיות מקוריים ומגוונים באופן מופלא: הרישומים הרבים המקסימים של שחר מספקים הוכחה שטאסו התבונן בעין של משורר בפנים הלעולם מתחדשות, רעננות, ויפות של הטבע. טאסו הוא המשורר לשכלים צעירים ונלהבים: אין שום דבר שפל במושגיו: גיבוריו, אף על פי שכוחם הפיזי מוגזם במידת מה, הם אנשים של מחשבות נעלות ונלהבות, של רגשות נדיבים ומכובדים."[4]

האפוס "ירושלים המשוחררת" התקבל כאחת מפסגות היצירה של הספרות המערבית, ועד שלהי המאה ה-19 היה נדבך מהחינוך הספרותי האירופאי. היצירה השפיעה במיוחד על השירה האנגלית, תוך השפעה ניכרת על האפוסים "מלכת הפיות" מאת אדמונד ספנסר, "דוידאיס" מאת אברהם קאולי, ו-"גן העדן האבוד" מאת ג'ון מילטון; כן "גודפרי מבולוניה", התרגום האליזבתני ל-"ירושלים המשוחררת" של אדוארד פיירקפס, נחשב ליצירת מופת והשפיע על דריידן ועל וולר. בשנת 1762 חובר הדיאלוג "טאסו", המיוחס לריצ'רד הרד, המפגיש את מילטון וטאסו לשיחה על שירתם. אפוסים אחרים שחוברו בהשראת "ירושלים המשוחררת": "כיבוש גרנדה" מאת ג'ירולמו גרציאני, "עוסמן" מאת איוון גונדוליץ', "פן טדיאוש" מאת אדם מיצקביץ', ועוד.

במהלך הדורות חוברו באירופה יצירות מוסיקליות רבות בהשראת "ירושלים המשוחררת", ביניהן עשרות אופרות (על ידי מונטוורדי, ויוואלדי, הנדל, אלבינוני, גלוק, היידן, דבוז'אק, ומלחינים אחרים).

טאסו כנקודת שבר בין העולם העתיק והעולם החדשעריכה

טאסו נחשב בתקופה הרומנטית לאב טיפוס של המשורר הרומנטי, וכסמל למשורר הגאון הנאבק בחברה שלא מבינה אותו, זה המנסה להתאים את מסורת השירה העתיקה לזמנו. יש קוי דמיון בין המלנכוליה של טאסו לבין זו של המלט, הדמות השייקספירית האהובה על המבקרים הרומנטים, זו המבשרת את התקופה המודרנית.

להלן יצירות שעסקו בטאסו כנקודת שבר בין העולם העתיק לעולם המודרני:

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא טורקוואטו טאסו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 פלורנס דונל ווייט, המאמר של וולטר על שירה אפית, לימוד ומהדורה, ניו יורק: אלבני, 1915
  2. ^ 1 2 פרנצ'סקו דה סנקטיס, תולדות הספרות האיטלקית, חלק שני, בארי: לאטרצה ובניו, 1912
  3. ^ פרנצ'סקו קולגרוסו, לימוד של טאסו ושל ליאופרדי, פורלי, 1883
  4. ^ אדוארד פיירפקס, גודפרי מבולוניה, לונדון: צ'ארלס נייט, 1844