טיהור הקומוניסטים באינדונזיה

טיהור הקומוניסטים באינדונזיה התרחש בשנים 1965–1966, במהלכן נרצחו בין חצי מיליון למיליון בני אדם על ידי גורמי ממשל ובמהומות רחוב. הקורבנות היו חברי המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה, אזרחים שתמכו בקומוניזם או נחשדו כאנשי שמאל, נשות ארגון "גרוואני" שפעלו למען זכויות האישה לצד המפלגה הקומוניסטית, ובני מיעוטים סינים, נוצרים ומוסלמים. כמיליון איש נוספים נעצרו ונכלאו.

עלוני תעמולה משנת 1965 נגד המפלגה הקומוניסטית באינדונזיה

הטיהור החל לאחר ניסיון הפיכה כושל של קבוצת חיילים בצבא אינדונזיה. גורמים בצבא הכריזו שהמפלגה הקומוניסטית עומדת מאחורי ניסיון ההפיכה, ומיד החלו הפגנות אנטי-קומוניסטיות ומהומות רחוב אלימות. פוליטיקאים ואנשי צבא שזוהו כקומוניסטים הודחו ונכלאו, חלקם נרצחו. כוחות צבא נשלחו למרכזי הערים, שם עצרו ורצחו כל פעיל קומוניסטי, בעזרת התושבים המקומיים. במזרח ג'אווה ובבאלי בוצעו רוב הרציחות על ידי חברי תנועת הנוער של מפלגת השלטון.

הטיהור חיסל, פשוטו כמשמעו, את המפלגה הקומוניסטית באינדונזיה, דבר שהחליש את כוחה של התנועה הקומוניסטית העולמית והשפיע על המלחמה הקרה. האירועים האלימים גרמו לפרישת הנשיא סוקרנו, שנאלץ להעביר את סמכויותיו לסוהארטו, שהוביל את "הסדר החדש" באינדונזיה, כינוי לשורת שינויים רחבי-היקף שהובילו לשלטון טוטליטרי במדינה.

אירועי הטיהור אינם מוזכרים ברוב ספרי הלימוד באינדונזיה, ודיווחים עליהם צונזרו בתקופת שלטונו של סוהארטו, שבתקופת שלטונו טיפח בקרב התושבים פחד מפני "האיום הקומוניסטי", הרווח במדינה גם כיום.

ארצות הברית הכחישה כל קשר לאירועים, אך בשנת 2017 נחשפו מסמכים לפיהם היו קשרים עמוקים בין קציני צבא אנטי-קומוניסטים לאנשי CIA, שהכשירו מעל ל-1,200 קצינים אינדונזיים, בהם אנשי צבא בכירים, וכן סיפקו לצבא נשק, סיוע כלכלי, ורשימות של פעילים קומוניסטים.

רקעעריכה

נשיאותו של סוקרנו באינדונזיה התבססה על עיקרון "נסקום" שיצר איזון בין הגופים הגדולים שפעלו במדינה: צבא אינדונזיה, המפלגה הקומוניסטית ודת האסלאם. המפלגה הקומוניסטית זכתה לפופולריות רבה, וגם סוקרנו תמך בה. היא הייתה המפלגה הקומוניסטית השלישית בגודלה בעולם, עם כ-300,000 חברי סגל (קאדר) וכשני מיליון חברי מפלגה רשומים. המפלגה זכתה ב-16% מהקולות בבחירות בשנת 1955, וב-30% מקולות הבוחרים במזרח ג'אווה. המפלגה ניסתה לבצע רפורמה בחלוקת הקרקעות במדינה, דבר שהרתיע את בעלי ההון והיווה איום על מעמדם החברתי של אנשי דת מוסלמים.

סוקרנו קידם אידאולוגיה מרקסיסטית, נפגש עם ג'ואו אנלאי, ראש ממשלת הרפובליקה העממית של סין, ובכנס המדינות הבלתי-מזדהות בקהיר באוקטובר 1964 הצהיר כי בכוונתו "להזיז את הפוליטיקה האינדונזית שמאלה" ולנטרל גורמים אנטי-קומוניסטיים בצבא שהתנגדו למדיניות זו.

מדיניותו של סוקרנו עוררה דאגה בארצות הברית ובבריטניה, והן הפעילו גופי מודיעין שסיפקו תמיכה צבאית וכלכלית במפקדים אנטי-קומוניסטיים בצבא אינדונזיה, ועודדו אותם לפעול נגד המפלגה הקומוניסטית ונגד אנשי שמאל במדינה.

ההפיכה ב-30 בספטמבר 1965עריכה

 
מייג'ור ג'נרל סוהארטו, בחזית, בהלוויית חמישה מהקצינים שנהרגו ב-30 בספטמבר 1965

בתוך צבא אינדונזיה התרחש מאבק בין תומכי סוקרנו לבין מתנגדיו. ב-30 בספטמבר 1965 קבוצת חיילים חטפה והוציאה להורג שישה קצינים בכירים בצבא. קבוצה זו כונתה לאחר מכן "תנועת ה-30 בספטמבר". החיילים הודיעו בכלי התקשורת שהם תומכי סוקרנו, ושהם ביצעו את הפעולה כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו.

סוקרנו עצמו הסתייג מהפעולה וסירב לשתף פעולה עם חברי הקבוצה. הם השתלטו על ארמון הנשיא וניסו להשתלט על מבנה התקשורת המרכזי בג'קרטה, אך נכנעו לגדוד של הפיקוד האסטרטגי של הצבא, עליו פיקד סוהארטו, שהיה אז קצין בדרגת מייג'ור גנרל. סוהארטו מיהר לקחת פיקוד על כוחות הצבא, ופיזר חיילים ברחבי המדינה במטרה למנוע את התפשטותה והשפעתה של "תנועת ה-30 בספטמבר", אותה תיאר כ"סכנה לאומה".

ב-5 באוקטובר החל מסע תעמולה של סוהארטו נגד המפלגה הקומוניסטית. לדבריו, חברי המפלגה עמדו מאחורי ניסיון ההפיכה הצבאית, ובכוונתם לבצע רצח המוני של מתנגדיהם. סוהארטו ואנשיו הפיצו תמונות ותיאורי זוועה של הקצינים שנרצחו בעינויים. המפלגה הקומוניסטית הכחישה את ההאשמות, אך ללא הועיל. המתח והשנאה בחברה האינדונזית, שדוכאו במהלך השנים, התפרצו בבת אחת וגרמו לגל של אלימות מצד אנשי הצבא ואנשי הדת נגד חברי המפלגה הקומוניסטית.

טיהור פוליטיעריכה

 
הפגנת נשים מוסלמיות נגד הקומוניזם באינדונזיה, 1965

כוחות הצבא סילקו מתפקידיהם עובדי מדינה וקציני צבא שנחשבו כמזדהים עם המפלגה הקומוניסטית. נאמני סוקרנו סולקו מהפרלמנט ומהממשלה.[1] מנהיגי המפלגה הקומוניסטית נעצרו מיד, וחלקם הוצאו להורג. אנשי צבא ארגנו הפגנות בג'קרטה, במהלכן הוצת ב-8 באוקטובר בית המפלגה הקומוניסטית.[2]

במקרים רבים, אנשי צבא שהזדהו עם המפלגה הקומוניסטית נרצחו על ידי עמיתיהם. בין אנשי הצבא שהוצאו להורג נמנה גם מפקד חיל האוויר האינדונזי.[3]

בתוך מספר ימים הוקמו באינדונזיה ארגוני נוער וסטודנטים אנטי-קומוניסטיים שפעלו נגד אנשי שמאל. בג'קרטה ובמערב ג'אווה נעצרו מעל ל-10,000 פעילי שמאל.

בתחילת אוקטובר הורה הצבא לסגור את כל העיתונים המזוהים עם מפלגות השמאל,[4] וב-18 באוקטובר 1965 הוצאה המפלגה הקומוניסטית באינדונזיה אל מחוץ לחוק.[5]

מקרי טבחעריכה

מקרי טבח רבים התרחשו באוקטובר 1965 בג'קרטה, מרכז ומזרח ג'אווה ובאלי. התעמולה הצבאית הציגה את הקומוניסטים כרשעים, ועודדה אזרחים אינדונזיים לפגוע בהם. הצבא ארגן, אימן וסיפק תחמושת לקבוצות אזרחיות ומיליציות מקומיות ברחבי המדינה. הנשיא סוקרנו קרא לצבא לחדול ממעורבותו בהרג הקומוניסטים, אך ללא הועיל.[6]

לקראת סוף אוקטובר החלו גם מוסלמים אדוקים לרצוח קומוניסטים, בטענה שזו חובתם לנקות את אינדונזיה מהאתאיזם. במספר מקרים ביצעו מוסלמים אדוקים טבח במיעוט המוסלמי מזרם האבנגן (אנ'), המשלב אסלאם מתון עם מנהגים הינדואיסטים, שחלקם היו חברי המפלגה הקומוניסטית. בחלק מהמקרים שגרירות ארצות הברית בג'קרטה סיפקה לאנשי הצבא רשימות עם אלפים מחברי המפלגה הקומוניסטית ומפלגות שמאל נוספות, שסומנו כיעדים.

רוב הקורבנות היו חברי המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה, אזרחים שתמכו בקומוניזם או נחשדו כאנשי שמאל, ונשות ארגון "גרוואני" שפעלו למען זכויות האישה לצד המפלגה הקומוניסטית. הקורבנות היו ברובם עניים או בני המעמד הבינוני, בהם חקלאים, פועלים, סטודנטים, מורים, אמנים ועובדי מדינה. ברוב המקרים הם הוצאו להורג בירי, אך חלקם נרצחו בעינויים או באמצעות חרב, והגופות חוללו. בתיהם של הקורבנות נבזזו ונמסרו לידי הצבא.

המוסלמים באינדונזיה ביצעו מקרי טבח, הצתה וביזה גם נגד בני המיעוטים הסינים והנוצרים במדינה. האינדונזים היו נגועים מזה זמן רב בשנאת סינים, וטענו כי "הסינים הם מפיצי נגע הקומוניזם וסוכני סין העממית השואפת להשתלט על אינדונזיה בעזרתם ובעזרת המפלגה הקומוניסטית האינדונזית."[7]

בעיתון "טיים" מדצמבר 1965 נכתב: "אלפים מחברי המפלגה הקומוניסטית ובני משפחותיהם נרצחים, על פי הדיווחים, על ידי יחידות הצבא לאחר חקירה בבתי הכלא. כנופיות של מוסלמים חמושים בחרבות מתגנבים בלילה לבתיהם של קומוניסטים והורגים משפחות שלמות. בכפרים בג'אווה המזרחית הציבו כנופיות מוסלמיות את ראשי הקורבנות על מוטות וצעדו איתם בין הכפרים. ההרג היה בקנה מידה כה גדול, עד כי סילוק הגופות יצר בעיית תברואה קשה במזרח ג'אווה ובצפון סומטרה, שם ריחות הבשר המתפורר נישאים באוויר הלח. אנשים שביקרו באותם אזורים דיווחו על נהרות ונחלים מלאי גופות."

מקרי הטבח ברחבי אינדונזיה, פרט לג'אווה, נמשכו עד מרץ 1966, אז לא נותרו כמעט חשודים בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית. בג'אווה נותרו כ-80 קומוניסטים שהקימו מיליציה חמושה בהנהגת מבה סורו, ונלחמו בנחישות נגד הצבא, אך בקרב מול צבא אינדונזיה ב-4 במרץ 1967 נהרגו סורו וכל חברי המיליציה.

מספר המתים והאסיריםעריכה

במהומות נהרגו בין חצי מיליון למיליון בני אדם. מספר המתים אינו ידוע במדויק, בגלל שבזמן האירועים לא שהו כמעט עיתונאים בינלאומיים באינדונזיה, וכן בגלל שהשלטון הטיל צנזורה כבדה על דיווחי העיתונות. מקרי הטבח לא נחקרו על ידי גורמים בינלאומיים בגלל שהם התרחשו בשיאה של המלחמה הקרה, בתקופה בה שרר במערב פחד מפני הקומוניזם.

במשך השנים ניתנו הערכות מגוונות בנוגע למספר ההרוגים. בדצמבר 1965 נאמד מספר ההרוגים ב-100,000.[8]

איש מדעי המדינה בנדיקט אנדרסון היה אחד החוקרים שניסה לאמוד את מניין ההרוגים. בשנת 1966 הוא העריך שהיו 200,000 הרוגים, אך בשנת 1985 פרסם אומדן מתוקן, לפיו נהרגו בין חצי מיליון למיליון בני אדם. אומדן זה מקובל על מרבית ההיסטוריונים.

מעצרים ומאסרים נמשכו במשך עשר שנים לאחר הטיהור. על פי דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל משנת 1977, כמיליון בני אדם שנחשדו בקומוניזם נעצרו ונכלאו. על פי הודעת ממשלת אינדונזיה, בין 1981 ל-1990 חיו במדינה בין 1.6 ל-1.8 מיליון איש שהיו עצורים בעבר בגין תמיכה בקומוניזם.

הקומוניסטים שנעצרו נכלאו בבתי כלא ובמחנות ריכוז, שם הם הוחזקו במשך זמן רב בתנאים לא אנושיים, נחקרו בעינויים קשים והועסקו בעבודת כפייה. רבים לא שרדו את המעצר, ומתו כתוצאה מתת-תזונה או מאלימות. גברים ונשים כאחד סבלו בתקופת מעצרם ממקרי אונס ואלימות מינית. חלקם השתחררו רק לאחר כ-30 שנה. לאחר ששוחררו ממעצר הם הושמו לעיתים קרובות במעצר בית או נשלחו למושבת עונשין, ונאסר עליהם ועל בני משפחתם להיות עובדי מדינה.[9]

תגובות בינלאומיותעריכה

בעיני המערב נתפסו ההרג והטיהורים כניצחון על הקומוניזם בעיצומה של המלחמה הקרה. ממשלות המערב וחלק גדול מכלי התקשורת העדיפו את סוהארטו ואת "הסדר החדש" על פני ממשלת השמאל של סוקרנו.

דיווחים רבים בתקשורת המערבית מסרו כלשונם את ההודעות של צבא אינדונזיה, שהמעיטו באחריות הצבא למקרי ההרג וטענו שרובם התרחשו כהתפרצויות של "אלימות ספונטנית" מצד האזרחים.

ברית המועצות גינתה בתחילת האירועים את המעצרים ההמוניים של הקומוניסטים באינדונזיה,[10] ובהמשך גינתה את מקרי הטבח ותיארה אותם כ"אירוע טרגי, מקרה קיצוני של גזענות ומיליטריזם." גם ממשלת הרפובליקה העממית של סין הצהירה כי מדובר ב"פשעים מזעזעים ושטניים, חסרי תקדים בהיסטוריה." גינויים נוספים הושמעו על ידי יוגוסלביה, אלבניה וקוריאה הצפונית.

האו"ם נמנע מגינוי מקרי הטבח. אחד הפוליטיקאים היחידים במערב שגינה אותם היה רוברט קנדי, שאמר: "יצאנו נגד מקרי הטבח הלא-אנושיים שביצעו הנאצים והקומוניסטים. האם נצא גם נגד הטבח הלא-אנושי באינדונזיה, שבה מעל ל-100,000 קומוניסטים לא היו הרוצחים, אלא הקורבנות?"

מעורבות זרהעריכה

ארצות הברית הכחישה כל קשר לאירועים, אך בשנת 2017 נחשפו מסמכים לפיהם היו קשרים עמוקים בין קצינים אנטי-קומוניסטים בצבא אינדונזיה לבין אנשי CIA, שהכשירו מעל ל-1,200 קצינים אינדונזיים, בהם אנשי צבא בכירים, וכן סיפקו לצבא נשק, סיוע כלכלי, ורשימות של אלפי פעילים קומוניסטים.

בזמן האירועים, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה שיתפו פעולה בתעמולה ולוחמה פסיכולוגית נגד אנשי השמאל והמפלגה הקומוניסטית באינדונזיה.

לאחר הטיהורעריכה

חברי החולייה שניסתה לבצע הפיכה צבאית ב-30 בספטמבר 1965 נתפסו, הועמדו לדין והוצאו להורג.[11]

נשיאותו של סוקרנו התבססה על עיקרון "נסקום" שיצר איזון בין הגופים הגדולים שפעלו במדינה: צבא אינדונזיה, המפלגה הקומוניסטית ודת האסלאם. אירועי הטבח הפרו איזון זה, וחיסלו למעשה את המפלגה הקומוניסטית. בעקבות האירועים נאלץ סוקרנו להעביר את סמכויותיו לסוהארטו, שהוביל את "הסדר החדש" באינדונזיה, כינוי לשורת שינויים רחבי-היקף שהובילו לשלטון טוטליטרי במדינה.

בשנת 1975 פלש צבא אינדונזיה למזרח טימור, שם בוצע רצח עם באלימות ואכזריות, בדפוס פעולה הדומה לטיהור הקומוניסטים.

בקרב האוכלוסייה נותרו מעטים שתמכו בקומוניזם או היו חברי מפלגה, והם היו נתונים במשך זמן רב במעקב של רשויות הביטחון. הם נמצאים עד היום ב"רשימה שחורה" ונאסר עליהם לעבוד בשירות המדינה ובשורת מקצועות נוספים. דיונים על הטבח והאירועים הקשורים בו נחשבים לטאבו בחברה האינדונזית גם בימינו.

בשנת 1999 ניסה הנשיא עבד א-רחמן וחיד להחזיר לאינדונזיה פעילים קומוניסטים ולהעניק למפלגה לגיטימציה מחודשת, אך ניסיון זה נבלם על ידי המנהיגים המוסלמים ומפקדי הצבא במדינה.

אירועי הטיהור אינם מוזכרים ברוב ספרי הלימוד באינדונזיה, ודיווחים עליהם צונזרו בתקופת שלטונו של סוהארטו, שבתקופת שלטונו טיפח בקרב התושבים פחד מפני "האיום הקומוניסטי", הרווח במדינה גם כיום. הפרלמנט האינדונזי הקים בשנת 2009 "ועדת אמת ופיוס" כדי לחקור את מקרי ההרג, אך פעילותה הושעתה כעבור זמן קצר, בהוראת בית המשפט העליון של אינדונזיה.

טיהור הקומוניסטים באינדונזיה היווה נקודת מפנה משמעותית במלחמה הקרה. עם עלייתו לשלטון יישם סוהארטו מדיניות קפיטליסטית במדינה, בהנחייתם של כלכלנים בוגרי אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמימונה של קרן פורד.

בנובמבר 2015 נתבעה ממשלת אינדונזיה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על ידי פעילי זכויות אדם בגין פשעים נגד האנושות. ביולי 2016 הקריא אב בית הדין זאק יעקב את ממצאי החקירה, לפיהם אינדונזיה אחראית ישירות לאירועים ואשמה בפשעים נגד האנושות. בית הדין האשים את סוהארטו בהפצת תעמולה שקרית ועידוד מקרי ההרג, והגיע למסקנה שהטבח "נועד להשמיד חלק מהאוכלוסייה וניתן לסווג אותו כרצח עם." בדו"ח נכללו ממצאים חמורים נוספים, בהם כליאה ושעבוד תושבים במחנות ריכוז, עינויים חסרי רחמים, אלימות מינית שיטתית והיעלמות כפויה. אינדונזיה דחתה את פסיקת בית הדין, ושר הביטחון האינדונזי אמר כי האירועים "הם לא עניינם, הם לא הממונים עלינו ולאינדונזיה יש מערכת משפטית משלה." לבית הדין הפלילי הבינלאומי אין סמכות משפטית, ופסקי דינו אינם מחייבים.

השפעת האירועים על יחסי אינדונזיה–ישראלעריכה

בנובמבר 1966 כתב המוסד דו"ח מיוחד על טיהור הקומוניסטים באינדונזיה, בו תוארו ההיקף והאכזריות של מעשי הטבח. על אף זאת, ישראל ראתה באינדונזיה שותפה לגיטימית לקידום מטרות ביטחוניות, כלכליות ופוליטיות. המוסד ניהל מגעים עם המשטר הצבאי באינדונזיה להקמת פרויקטים מסחריים משותפים בתחומים שונים, כגון שמן, קופרה, נפט גולמי, כותנה ושיווק יהלומים. חלק מהסחורות הללו הועברו בין המדינות בתיווכן של חברות זרות.

המוסד ארגן ביקורים של משלחות אינדונזיות בישראל, ונציגי המוסד חזרו וביקרו באינדונזיה ונפגשו עם נציגי המשטר הצבאי. ביקורים אלה נשמרו בסוד. בישיבה של ועדת החוץ והביטחון ב-4 באפריל 1967, כשנה לאחר הטבח, אישר שר החוץ אבא אבן כי מתקיימים מגעים בין המדינות, וכחודש לאחר מכן נחתם הסכם סחר סודי עם צבא אינדונזיה לרכישת ציוד צבאי ומדים מישראל.[12]

ספרים וסרטיםעריכה

במשך שנים רבות הטיהורים של 1965 נחשבו לטאבו בחברה האינדונזית, ובמשך 30 שנות שלטונו של סוהארטו הוטלה צנזורה על כל פרסום בנושא זה. לאחר מכן פורסמו מעט ספרים וסרטים תיעודיים המתארים את ההתרחשויות ומביאים מדברי הניצולים.

הסרטים התיעודיים "מעשה ההרג" ו"מבט של שתיקה" כוללים ראיונות עם אנשים שהשתתפו במקרי טבח, וכן את סיפורה של משפחה שכולה, שמנסה לרדת לשורש האירועים. באחת הסצנות בסרט מרואיינים חיילים שהשתתפו במקרי טבח, 50 שנה לאחר האירועים, והם עדיין מתארים בגאווה כיצד עינו ורצחו אנשים שהיו חשודים כקומוניסטים.

חלק קטן מהאירועים מוצג בסרט "שנה בצל הסכנה", משנת 1982. הסרט נאסר להקרנה באינדונזיה עד שנת 2000.

הערות שולייםעריכה