טיוטה:דיון פלילי 2316/95 עימאד גנימאת נגד מדינת ישראל

צעיר בן 21 ללא עבר פלילי הואשם בגניבות רכב, הובא להארכת מעצר עד תום ההליכים ושופט ביהמ"ש השלום הסכים לכך, בטענה כי מדובר ב"מכת מדינה". הערר למחוזי נדחה והערר לעליון התקבל. כעת זהו דיון נוסף. דיון נוסף זה בפסק דינו של בית המשפט העליון להורות על שחרורו בערובה, בתנאים מגבילים, של העורר, שהואשם בשני אישומים של גניבת כלי רכב, דבר שנחשב ל"מכת מדינה" באותה העת. . בפסק הדין נקבע פה אחד ש"מכת מדינה" כשלעצמה אינה מעמידה עילת מעצר, אבל היא יכולה להוות שיקול בין שיקולים להעמדתה של עילת מעצר. כמו כן הוחלט ברוב דעות כי נגד העורר קמה עילת מעצר, וכי בנסיבות העניין היה מקום לשחרר את העורר בתנאים שבהם שוחרר.

רקע עריכה

דיון נוסף על פסק-דינו של בית המשפט העליון, גנימאת (כבן 21) היה תושב הכפר צוריף שבנפת חברון. גנימאת הואשם בגניבת מכונית פרטית ממקום חנייתה בירושלים ונהג בה לכיוון חברון. משהגיע למחסום, ונדרש לעצור, נטש את המכונית ונמלט. כעבור פחות מחודשיים נסע גנימאת עם חברו במכונית פרטית אחרת, שסמוך קודם לכן נגנבה ממקום חנייתה בבית-שמש.

בדרכם לכפר צוריף התקלקלה המכונית. גם הפעם הסתלק העורר לדרכו. אך חברו, שנשאר במקום, נעצר, ובעקבות חקירתו - נעצר גם העורר.

באותה תקופה גניבת מכוניות הייתה נחשבת כמכת מדינה, וכל יום היו נגנבות מכוניות להימכר בשטחים או לפירוק לחלקים.

בבית המשפט הודה גנימאת בגניבת הרכב הראשון וטען שעשה זאת לעזור בפרנסת משפחתו המתקשה להתקיים, אך כפר באשמה בהקשר למכונית השניה,

במקרה הזה טען כי רק היה נוסע תמים ולא קשור לגניבתה. גנימאת הואשם בבית משפט שלום בשני מקרה הגניבה, ומעצרו הוארך עד תום ההליכים.

בית משפט שלום העריך את מעצרו בטענת כי גניבת רכב הינה מכת מדינה וקיבל את טענות המדינה כי הוא מסוכן לציבור ומטרת הערכת המעצר תרתיע גנבי רכב עתידיים. גנימאת ערער למחוזי, ערעורו נדחה,

בבקשת ערעור לעליון ערעורו התבל אך הוחלט לקיים דיון נוסף בהרכב רחב יותר.

עניינו העיקרי של דיון נוסף זה הוא בפרשנות יסודותיה של עילת המעצר המוגדרת בסעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי.
השאלות החשובות שעלו בעיקרו של הערעור לעליון והיו בסיס לדיון הנוסף הם: אם האשמת נאשם בעבירה שהפכה, עקב מאפייניה המיוחדים ונפיצותה היתרה, ל"מכת-מדינה", יש בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה

למעצרו של הנאשם, בגדר סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי? שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה, האם בהאשמת נאשם בעבירה שהיא "מכת-מדינה" יש כדי להקים חזקה לחובתו, בדבר קיום יסוד סביר לחשש, כי שחרורו ממעצר יסכן את שלום הציבור או ביטחונו, במשמעות האמורה בסעיף 21א(א)(1) הנ"ל? ושלישית, האם פרשנות דיני המעצר, לצורך ההכרעה בכל אחת משתי השאלות הללו, מושפעת - ואם כן, כיצד מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הדיון עריכה

טענות העותר עריכה

כי איננו מסוכן, אינו בעל קשרים עברייניים, בן 21 ללא עבר פלילי ואין הצדקה להשאירו במעצר, וכי טענת מכת מדינה איננה יוצרת הצדקה לעצור אדם עד תום ההליכים.

טענות המשיבים עריכה

בפני ערכאות קמא טענה המדינה, כזכור, כי האמור בסעיף 21א(א)(1) לחוק עשוי וראוי להתפרש כמעמיד עילה למעצרו של נאשם בשל כך (ורק בשל כך) שהעבירה בה הוא מואשם משתייכת לתופעה עבריינית

המהווה "מכת-מדינה".

בדיון הנוסף טענה המדינה כי מן העבירות שיוחסו לעורר עולה, כי "נשקפת סכנה לשלום הציבור ולרכושו אם ישוחרר". על יסוד אותה תשתית נטען, כי העורר "מסוכן לציבור".

פסק הדין עריכה

הוחלט פה אחד עריכה

"מכת מדינה", כשהיא לעצמה, איננה מעמידה עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, אולם יכולה היא להוות שיקול בין שיקולים לעניין העמדתה של עילת מעצר.

הוחלט ברוב דעות:

א. נגד העורר קמה עילת מעצר לפי סעיף 21א'(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי.

ב. בנסיבות העניין, היה מקום לשחרר את העורר בתנאים בהם שוחרר על-ידי בית משפט זה בערר. לדעת הנשיא שמגר לא היה מקום לחלופת מעצר. לדעת השופט גולדברג, נושא חלופת המעצר לא עמד כלל

לדיון בדיון הנוסף. לדעת השופט חשין, לא היה מקום להחליט בשאלת חלופת המעצר, הואיל ושאלה זו לא עמדה כלל לדיון לא בערר ולא בדיון הנוסף.

ג. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נודעת לו השפעה על פרשנותם של דיני המעצר הקיימים, ובכלל זה על פרשנות יסודותיה של עילת המעצר הנדונה. לדעת השופט חשין, יש לפרש חקיקה קודמת לחוק יסוד:

כבוד האדם וחירותו בהשראת חוק היסוד.

שופטים:

מ' שמגר, א' ברק, א' גולדברג', א' מצא, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר.

דעת מיעוט עריכה

(דעת מיעוט - השופט מ' חשין): מי שעשה מעשה שני, נתקיים בו חשש סביר שמא ישוב ויעשה מעשה, ולכן ביצוע עבירה יותר מפעם אחת מקים חשש שאם הנאשם ישוחרר ממעצר הוא יהווה סיכון לשלום הציבור.

ההחלטה עריכה

ההחלטה שהתקבלה בערעור לעליון נשארה על כנה וכן ההלכה שנפסקה. הוחלט כי בנסיבות העניין היה מקום לשחרר את העורר בתנאים בהם שוחרר ע"י ביהמ"ש העליון בערר.

השלכות פסק הדין עריכה

הדין מאזן בין הצורך בשמירה על שלום הציבור לבין זכות האדם לחירותו. בגדר איזון זה מכיר חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] בעילת מעצר המושתתת על הכוח ההרתעתי שבמעצר (סעיף 21א(א)(2)), אף

אם אין חשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר ממעצרו. על פני הדברים, ספק אם מעצר שמטרתו הרתעתית גרידא מגלם איזון ראוי בין שלום הציבור לבין זכותו החוקתית של הנאשם לחירותו. ואולם,

לנוכח הוראת סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר השמירה על הדינים אין אנו נדרשים לדון בתוקפו של החוק בעניין זה. פסק הדין הקנה משמעות קונקרטית להוראה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,

שהתקבל שלוש שנים קודם לכן, המעניקה לחירות אישית מעמד של זכות חוקתית. זכות זו זוכה לחיזוק גם בהוראה כללית בחוק היסוד, שלפיה מושתתות זכויות היסוד בישראל על היות האדם "בן חורין".

חומרת העבירה - ובכללה היותה "מכת המדינה" - היא נסיבה רלוואנטית גם לצורך בחינת השאלה אם קיים חשש לשלום הציבור. אולם אין זהות בין חומרת העבירה כעילת מעצר לבין חומרת העבירה כשיקול שממנו

ניתן ללמוד על התנהגותו הצפויה של נאשם בעתיד. בעניין האחרון, חומרת העבירה אינה אלא אחד השיקולים להוכחת החשש לפגיעה בשלום הציבור.

גם כאשר מתקיימת עילת מעצר, חייב בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות ("תחליף מעצר"). זהו ביטוי נוסף לעיקרון החוקתי של מידתיות

(יחסיות).

ההלכה המשפטית, שנפסקה בערעור ובדיון הנוסף בעליון בשנת 1995, קבעה שאין די בהיות "מסוכנות" מצדו של עצור או נאשם בכדי להיות סיבה להארכת מעצר. ההלכה היתה לאבן

פינה של הזכות החוקתית לחירות אישית.