טיוטה:המשבר החוקתי האוסטרלי (1975)

ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

המשבר החוקתי האוסטרלי הוא המשבר הפוליטי והחוקתי הגדול ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה וקרה ב-1975. המשבר הגיע לשיאו ב-11 בנובמבר 1975, עם פיטורי ראש ממשלת אוסטרליה גוף ויטלם ממפלגת הלייבור מתפקידו, על ידי המושל הכללי סר ג'ון קר שהעביר את השלטון האוסטרלי למנהיג האופוזיציה מלקולם פרייזר מהמפלגה הליברלית.

ממשלת הלייבור נבחרה בשנת 1972, ברוב קטן בבית הנבחרים, אך עם אופוזיציה השולטת בסנאט. באוקטובר 1975 השתמשה האופוזיציה בשליטתה בסנאט כדי לדחות את העברתם של שטרות הפקעה, הממנים פעילות ממשלתית ושהועברו על ידי בית הנבחרים. האופוזיציה הצהירה כי כי הם ימשיכו לדחות את העברת של שטרות ההפקעה, אלא אם ויטלם יתקשר למושל הכללי קר ויכריז על בחירות חדשות לבית הנבחרים. באופוזיציה קראו לקר, שאם ויטלם לא יכריז על בחירות חדשות לבית הנבחרים, לפטר את ויטלם. ויטלם האמין כי קר לא יפטר אותו, וקר לא עשה דבר עם הקריאה לפטר את ויטלם.

ב-11 בנובמבר, התכוון ויטלם לכנס כמחצית מהסנאט לבחירות בניסיון לשבור את הקיפאון הפוליטי. כאשר הלך לבקש את אישורו של קר, קר פיטר אותו ומינה במקומו את פרייזר כמינוי זמני. בעקבות השינוי בממשלה, פרייזר ובעלי בריתו הצליחו להבטיח את מעבר שטרות הניכוס, וקר פירק את הפרלמנט והכריז על בחירות חדשות. פרייזר ומפלגתו ניצחו בבחירות שנערכו כחודש לאחר מכן בפרלמנט ופרייזר מונה לראש הממשלה.

אירועי הפירוק הביאו לשינוי בחוקה. הסנאט שמר על כוחו לחסום אספקה, ונגיד הממשלה היה יכול לפטר שרי ממשלה.

רקעעריכה

 
ראש ממשלת אוסטרליה גוף ויטלם (משמאל) ונשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. 1973
 
מלקולם פרייזר, מנהיג מפלגת הלייבור האוסטרלית

חוקתיעריכה

כפי שנקבע על ידי החוקה האוסטרלית, הפרלמנט מורכב משני בתים - בית הנבחרים והסנאט, יחד עם המלכה. המלוכה מיוצגת באמצעות המושל הכללי, שיש לו סמכויות אשר נקבעו בחוקה,[1] כמו גם סמכויות מילואים נדירות.[2] סמכויות המילואים הן הרשויות המשפטיות שנותרו למלכה, לאחר שרוב הסמכויות ההיסטוריות הועברו לפרלמנט או לפקידים. הנגיד הכללי פועל בדרך כלל רק ע"פ עצת הממשלה, אך יכול לפעול באופן עצמאי וכנגד עצת הממשלה, בעזרת הפעלת סמכויות העתודה.[3] מלקולם פרייזר, מנהיג המפלגה הליברלית שהיה בעל אחריות גדולה למשבר זה, אמר: "למלכה יש קביעות, ולא ניתן לפטר אותה, אבל המושל הכללי מכהן בהנאה, ואם הוא מפסיק לרצות אז הוא יכול להיות מוסר על ידי ראש הממשלה.[4]

כמו ברוב הפרלמנטים של מערכת וסטמיניסטר, ממשלת אוסטרליה נוצרת על ידי המפלגה הנהנית מאמון בית הנבחרים התחתון. עם זאת, לפרלמנט האוסטרלי יש גם את הבית העליון החזק, הסנאט, שחייב לדון על כל חקיקה שהעביר בית הנבחרים, בשביל שהחוק יתקבל. הרכב הסנאט, שבו לכל מדינה יש הרכב שווה של סנטורים ללא קשר לאוכלוסייתה, תוכננה במקור כדי למשוך את המושבות האוסטרליות לתוך הפדרציה.[5] החוקה אוסרת על הסנאט לפסול לחלוטין חוק מסוים או לשנות אותו, אך אינה מגבילה את כוחו של הסנאט להביס אותה. ב-1970, הצהיר גוף ויטלם, כמנהיג האופוזיציה: "הבה אבהיר מלכתחילה כי התנגדותנו לתקציב זה אינה פורמלית בלבד, אנו מתכוונים ללחוץ על התנגדותנו בכל האמצעים הקיימים בשני הבתים. אם ההצעה תובס, נצביע נגד הצעת החוק כאן (בית הנבחרים) ובסנאט. המטרה שלנו היא להרוס את התקציב הזה ולהרוס את הממשלה שממנת אותו".[6]

לפני משבר 1975, סמכותו של המושל לפי סעיף 64 בחוקה לפטר ראש ממשלה מכהן מעולם לא מומשה. פעמיים מאז הקמת הפדרציה באוסטרליה, הסכסוכים בין ראשי המדינה למושלים הכללים הביאו לעזיבת התפקיד מצד אחד הצדדים.

בין הסמכויות שניתנו לנגיד הכללי הוא הכוח לפזר את שני בתי הפרלמנט לפי סעיף 57 של החוקה.

פוליטיעריכה

ממשלת הלייבור בראשות גוף ויטלם נבחרה ב-1972, לאחר 23 שנות שלטון של המפלגות הליברליות באוסטרליה. ממשלתו של ויטלם נהנתה אמנם מרוב בבית הנבחרים,[7] אך לא זכתה ברוב בסנאט.[8] ע"פ הבטחות הבחירות שלה, היא יזמה במהלך כהונתה הצעות חוק רבות והנהיגה מספר שינויים במדיניות. האופוזיציה הליברלית ששלטה בסנאט, אפשרה לכמה הצעות חוק ממשלתיות לעבור בסנאט ודחתה אחרות.[9]

ב-1974, מול ניסיונות של האופוזיציה לחסום הצעות חוק בסנאט, קיבל ויטלם את הסכמתו של המושל הכללי סר פול הזלק לפירוק הפרלמנט.[10] לאחר הבחירות החדשות לפרלמנט אשר נערכו ב-18 במאי 1974, האופוזיציה עדיין שלטה בסנאט, אך עם רוב קטן יותר, ואלו הקואליציה שלטה בבית הנבחרים.[11]

הזלק היה המושל הכללי מאז 1969 וכהונתו עמדה להסתיים בקרוב. ויטלם רצה שהוא ימשיך לשנתיים נוספות, אך הזלוק סירב וציטט את סירובה של אשתו להמשיך לגור בבית הממשלה בקנברה ליותר מחמש שנים. לאחר שהזלק סירב להמשיך לשנתיים נוספות, ויטלם פנה לאיש העסקים האוסטרלי קן מאייר והציע לו את המשרה, אך מאייר דחה אותה גם הוא. לאחר מכן פנה ויטלם לג'ון קר, נשיא בית המשפט העליון של ניו סאות' ווילס והציע לו את המשרה. קר לא היה מוכן לוותר על השופטות הראשית, שבה התכוון להישאר עוד עשר שנים על מנת להתמנות לתפקיד המושל הכללי שנמשך 5 שנים. לבסוף, לאחר תמיכה גם מהאופוזיציה האוסטרלית במינוי, קר הסכים לקבל את התפקיד והושבע לתפקידו על ידי המלכה אליזבת השנייה ב-11 ביולי 1974.[12]

לאחר מינוי קר, בפעם השלישית הועמדו להצבעה 6 הצעות בפני הסנאט לפירוק כפול של הפרלמנט, וכצפוי, נדחתו שוב על ידי הסנאט. סעיף 57 של החוקה קובע כי לאחר פירוק כפול של הפרלמנט, אם הצעות נדחו פעמיים על ידי הסנאט צריכה להיות ישיבה משותפת של שני הבתים. ב-30 ביולי קיבל ויטלם את הצעתו של קר לישיבה משותפת, שנקבעה ל-6 עד 7 באוגוסט 1974. הישיבה המשותפת, היחידה בתולדות אוסטרליה לפי סעיף 57, העבירה את כל שש הצעות.[13]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Kelly 1995, p. 1.
  2. ^ McMinn 1979, p. 155.
  3. ^ Kelly 1995, p. 77.
  4. ^ Kelly 1995, p. 135.
  5. ^ Kelly 1995, pp. 16–17.
  6. ^ Brown 2002, p. 132.
  7. ^ Reid 1976, p. 39.
  8. ^ Reid 1976, p. 45.
  9. ^ Kelly 1995, pp. 36–37.
  10. ^ Reid 1976, pp. 107.
  11. ^ Reid 1976, p. 108.
  12. ^ Kelly 1983, pp. 16–19.
  13. ^ Freudenberg 2009, p. 307.