פתיחת התפריט הראשי
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

מונוטייפ הוא שמה של מערכת סדר דפוס, ושל החברה שייצרה את המערכת, ובהמשך פיתחה ומכרה מוצרים נוספים בטכנולוגיות מתקדמות יותר לסדר. כיום (2018), גלגול של החברה עוסק בעיקר בקניין רוחני בתחום, כמו גופנים.

מערכת הסדר מורכבת מצירוף של שתי מכונות שונות: מקלדת שמפיקה סרט נייר מנוקב, ומכונת יציקה, שקוראת את סרט הנייר, ויוצקת גופני עופרת בדידים להדפסה בשיטת דפוס בלט.

חברת "לנסטון מונוטייפ" (בשנים הבאות קוצר שם החברה ל"מונוטייפ") הוקמה ב-בשנות ה-90 של המאה ה-19, כדי לייצר ולמכור את המכונה שממציאה, טולברט לנסטון (Tolbert Lanston(אנ')), רשם עליה פטנט ב-1890. ב-1897 פתחה החברה סניף באנגליה, שהפך מאוחר יותר לחברה עצמאית, שגם היא ייצרה ומכרה את המערכת. במחצית הראשונה של המאה ה-20, מערכת המונוטייפ שלטה בתחום סדר הדפוס, יחד עם אחותה הגדולה, מכונת הלינוטייפ. מערכת המונוטייפ זכתה להצלחה ניכרת, אם כי פחותה מהצלחת הלינוטייפ. זו שלטה שליטה בלתי מעורערת בתחום העיתונות וכתבי העת, ובו בזמן התחלקה עם המונוטייפ בנתח סידור הספרים. שתי המערכות הללו למעשה סיפקו את חלק הארי של סידור הדפוס בעולם במחצית הראשונה של המאה ה-20, עד הופעת הסדר האופטי. עם הירידה בשימוש במערכת המונוטייפ, חברת מונוטייפ המשיכה לפתח ולמכור מערכות בתחום הסדר, האופטי ולאחריו הסדר הממוחשב. כיום חברת מונוטייפ עוסקת בקניין רוחני, כשחלק ניכר מעיסוקה הוא בעופנים, הפעם בצורה דיגיטלית. במרוצת השנים רכשה החברה גם את החברה שהחזיקה בזכויות על רוב או כל הגופנים של חברת מרגנתלר-לינוטייפ.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

הממציאעריכה

טולבטר לנסטון (1844–1913) רשם ב-1885 פטנט על מערכת סדר שסידרה "מתכת קרה", כלומר גופני עופרת מוכנים שנוצקו בבית יציקה מסורתי, בדומה לגופנים שמשמשים בסדר ידני.

מערכת זו כבר הייתה מחולקת לשתי מכונות, מקלדת ומכונת סדר. ב-1890 רשם לנסטון פטנט שתיאר את מערכת המווטייפ, עם מכונת יציקה, מערכת שכבר לא נזקקה לגופנים יצוקים מראש, אלא יצקה את גופני העופרת בעצמה, תוך שימוש באמות דפוס, או "מטריצות". בשנים הבאות הוקמה חברץ מונוטייפ, והחלה לייצר ולמכור מערכות. ב-1897 הוקם הסניף באנגליה. במשך השנים הבאות, עד למחצית השנייה של המאה העשרים, כבשה המונוטייפ את מקומה במערכת הסדר, לצד אחותה הגדולה, הלינוטייפ. שתי המערכות התחרו זו בזו בדפוס של ספרים, כאשר הלינוטייפ שולטת שלטון מוחלט בתחום הדפסת עיתונים וכתבי עת, והמונוטייפ דומיננטית בהוצאות ספרים, בזכות גמישותה ויכולותיה הטיפוגרפיות, שעולות על אלו של הלינוטייפ, במחיר קצב ייצור

המערכתעריכה

תפקיד מערכת המונוטייפ הוא לייצר סדר דפוס, עם הטקסט. התוצרת היא שורות שורות של גופני עופרת, שנלקחות לשלב הבא במלאכת הסדר, שנקרא "עימוד", להכנת הגלופה. זו משמשת להדפסת בלט ישירה, או להכנת גלופה שניונית (אחת או יותר), בתהליך שנקרא סטראוטייפ. בסיום השימוש, התוצרת, כלומר גופני העופרת, מותכים חזרה וממוחזרים לעבודת הדפוס הבאה.

המערכת מורכבת משני חלקים: מקלדת המופעלת באמצעות אוויר דחוס, ומכונת יציקה. המקלדת, מורכבת מלוח מקשים שמכיל כשש מערכות אותיות וסמלים שונות, ומקשים להזנת הוראות סדר שונות, בסך הכל כמה מאות מקשים שונים. תפקיד המקלדת הוא לנקב סרט נייר, עם הוראות הסדר השונות. סרט זה מוזן למכונת היציקה, שבזכות הטכנולוגיה המתקדמת של סוף המאה ה-19, עם תבנית יציקה מקוררת מים, ונתך במיטב המטלורגיה, יצקה עד 140 גופני עופרת שונים בדקה, כלומר מחזור יציקה יחיד בפחות מחצי שנייה.

שלא כמו הלינוטייפ, שהיא מכונה יחידה שיוצקת שורות עופרת שלמות ("גלמים"), מערכת המונוטייפ יוצקת אותיות בודדות. מערכת מתוחכמת ומדויקת מאפשרת שליטה ברוחב הרווחים בפסיעות של 1/2000 של אינץ' (בערך 12.7 מיקרון), ובאופן זה מאפשרת לצקת שורות מיושרות. יישור זה נעשה באופן חישובי, "מתמטי", שלא כמו הלינוטייפ, בה היישור הוא "אנלוגי", בעזרת רווחים שמתרחבים באופן מכני עד שהם תופסים את מלוא רוחב השורה. היישור הפשוט יותר, ויציקת שורות שלמות בלינוטייפ מאפשר מהירות ייצור גבוהה בהרבה מהמונוטייפ, שהיא אטית יותר ודורשת שני עובדים, לעומת הסדר היחיד של הלינוטייפ שגם מבצע את הסידור, וגם מפעיל את היציקה. במונוטייפ, עובד אחד משתמש במקלדת כדי לנקב את סרט הנייר, והשני מפעיל את מכונת היציקה שקוראת את הסרט הזה, ויוצקת גופני עופרת בזה אחר זה, המסודרים בשורות שורות, כאשר כל שורה מיושרת בדייקנות.

מכונת היציקה קוראת את סרט הנייר מהסוף להתחלה, כך שהשורה הראשונה, ואפילו האות הראשונה שהוקלדה, תהייה האחרונה להיווצר. לעובדה זו מספר יתרונות: במהלך הקלדת כל שורה, התקן מיוחד במקלדת מבצע חישובים, כך שבסיום הקלדת כל שורה (המקלדת גם מסייעת לסדר להחליט מה הנקודה הנכונה לסיים את השורה), הסדר קורא את תוצאות החישוב, ושמנוקבות בעזרת מקשים ייחודיים. מכונת היציקה קוראת את הסרט במהופך, ולכן היא קוראת בתחילה את ההוראות שהוקלדו בסוף, והוראות אלו גורמות למכונה לכוונן את רוחב הרווחים שייווצרו עבור השורה הזו, ואז לצקת את התווים והרווחים בשורה. אם הסדר הזין בלי טעות את ההוראות, השורה הזו תהייה מיושרת בדיוק, לפי רוחב השורה שהוזן לחישוב מלכתחילה. אחרי יציקת התו האחרון בשורה, מכונת היציקה מגיעה בסרט המנוקב להוראות שהוקלדו בסוף השורה הקודמת, באותו אופן. הוראות אלו גורמות למכונת היציקה לכוון את רוחב הרווח הנכון עבור השורה הקודמת, ובו בזמן "לפלוט" את השורה הנוכחית למגש הסדר, שמכיל את השורות הבאות בטקסט, וקודמות ביציקה.

לפני תחילת כל עבודה, הסדר מנקב בסרט קוד מיוחד, שמבחינת הסדר מציין "תחילת עבודה", ומבחינת מכונת היציקה "סיום עבודה". אחרי שמכונת היציקה סיימה לצקת את השורה הראשונה, היא קוראת את ההוראה הבאה בסרט המנוקב, "סיום עבודה". בנקודה זו המכונה עוצרת, ובדגמים מתקדמים יותר (החל משנות העשרה או העשרים של המאה ה-20), גם מדליקה מנורה שמסמנת למפעיל המכונה שהעבודה הנוכחית, כלומר הסרט המנוקב הנוכחי, בוצע במלואו, ויש לקחת את התוצרת לשלב הבא בסידור, שנקרא עימוד, ולכוונן את המכונה לעבודה הבאה. אחרי שהסדר שהכין את הסרט מסיים את מלאכת הניקוב, הסרט מגולגל או נארז, בצירוף ההוראות שמורות איך לכוונן את המכונה לעבודה הזו, בהתאם לפרמטרים שהוזנו למקלדת. כשמפעיל מכונת היציקה נוטל את הסרט של העבודה הבאה בתור, הוא בודק את הכיוונונים ומשווה אותם עם הכיוונון הנוכחי של המכונה, ומשנה את הדרוש שינוי, ואז מזין את סרט הנייר, מהסוף להתחלה, ומתחיל את פעולת המכונה. ההוראות הראשונות שהמכונה קוראת הם הוראות כיוונון הרווחים שהסדר ניקב אחרי הקלדת השורה האחרונה. מכונת היציקה יוצקת תו אחרי תו, מהאחרון עד לראשון, כאשר מידי פעם מגיעה הוראת "שורה חדשה" עם מידע על רוחב הרווחים בשורה הקודמת, עד לסיום השורה הראשונה, ואז ההוראה הראשונה שהוקלדה - עצור!

 
מקלדת המונוטייפ. הקלידים מסודרים בתצורת QWERTY החוזרת על עצמה מספר פעמים בשני חצאי המקלדת, כשכל מופע מיועד לסידור בגופן אחר -אותיות גדולות או קטנות, כתב מוטה או מודגש, גודל אחר, עיצוב גופן שונה, או שפה אחרת. קלידים נוספים משמשים לסימני פיסוק וסמלים נוספים, ואחרים להזנת פקודות סדר כמו שורה חדשה והגדרת רוחב הרווחים. מעל המקלדת "טבלת היישור" בצורת גליל. מעל הגליל נמצא מנקב הסרט, עם גליל האיסוף שלו.

המקלדתעריכה

מקלדת המונוטייפ בנויה משתי טבלאות קלידים זו לצד זה (בדגמים המוקדמים ביותר הייתה רק טבלה אחת). בכל טבלה כזו כמה מאות קלידים, כשהמספר המדויק משתנה מדגם לדגם. בכל אחד מחצאי המקלדת כמה מערכות אותיות, מסודרות בתצורת QWERTY, כשכל מערכת כזו מיועדת לסידור אות בגופן שונה, בהרבה או בקצת. מערכת אחת יכולה להיות מיועדת לאותיות "ישרות" קטנות, ומערכת שנייה לאותיות גדולות. מערכת שלישית ורביעית יכולות להיות עבור כתב מוטה - שוב, מערכת אחת לאותיות קטנות, ושנייה לגדולות. בדומה, מערכות חמישית ושישית יכולות לשמש לכתב מודגש. ניתן לשנות את הייעוד של כל מערכת - למעשה של כל מקש, למשל כדי לסדר טקסט בשפה נוספת, כמו יוונית, אותיות קיריליות, עבריות, ערביות, וכן הלאה.

מקשים נוספים מיועדים למספרים, סימני פיסוק, סמלים, רווחים קבועים, וכן הלאה. עוד מקשים מיועדים להזין למכונה, או לנקב לסרט, הוראות הנוגעות לעבודת ההדפסה, כמו "שורה חדשה", "רוחב הרווח הוא כך וכך", או "סיום העבודה.

התוצרת של המקלדת היא הסרט המנוקב. מנקב הסרט נמצא בחלקה העליון של המקלדת, והוא מופעל באמצעות אוויר דחוס, לפעולת הניקוב עצמה, וכן לקידום הסרט. פעולת מקשי התווים היא לנקב בין שניים לארבעה חורים: חור אחד או שניים בטור אחד, לציון "עמודה", ובטור שני לציון "שורה". בכל אחד מהטורים 14 נקודות שונות לניקוב, כשכל מיקום מציין עמודה או שורה אחרת. בדגמים מתקדמים יותר בהם נוספו עמודות ושורות, משתמשים לפעמים בזוג נקבים לציין עמודה או שורה.

הנעהעריכה

המקלדת מונעת על ידי אוויר דחוס. לחת האוויר מניע את פעולת ניקוב הסרט וקידומו, וכן הפעלת המחוונים שמשמשים לחישוב פעולות היישור - מחוון קווי, מעל למקלדת, המיועד לעזרה ביישור בעזרת רווחים קשיחים, למשל בהדפסת מידע טבלאי, ומחוון שני, גלילי, מעל הראשון, שמיועד לחישוב רוחב הרווחים ביישור טקסט רגיל, בעזרת "רווחים גמישים".

יישורעריכה

בדפוס, נהוג טקסט מיושר, כלומר טקסט בו תחילת כל השורות ביישור קו, וכן סופי כל השורות. יישור זה נעשה על ידי קביעת רוחב הרווחים: באופן אידאלי, כל הרווחים בין מילים שווים בדיוק זה לזה בכל שורה בפני עצמה, אבל רוחב זה אינו זהה בהכרח בין שורות שונות, כשרוחב הרווחים נקבע כך שאורכה הכולל של השורה יגיע בדיוק לאורך השורה הרצוי, לפי רוחב הטור או העמוד בספר, שנקבע עבור העבודה הנוכחית.

בסדר ידני, אחרי שהסדר מחליט שאין בשורה מקום למילה הבאה, הוא מבצע "יישור: הוספת כפיסי רווח דקים לרווחים שנוספו בזמן הסידור עצמו, כך שהשורה "מתמלאת" לרוחב הרצוי. בסידור הידני, היישור לעתים רחוקות מושלם - השורה תמיד תגיע בדיוק לרוחב הרצוי, אבל כמעט תמיד יהיו בשורה רווחים רחבים מעט יותר וצרים מעט יותר. בסידור המכני, היישור תמיד "מושלם". שתי שיטות עיקריות ליישור בסידור מכני היא בעזרת שימוש במתקן מכני "רציף" לשינוי רוחב הרווחים - בדרך כלל בעזרת מתקן מסוג "טריז" (לפי עיקרון המישור המשופע). דוגמה עיקרית למכונות כאלו היא הלינוטייפ, שעושה שימוש במתקן כזה. במינוח בן ימינו אפשר לומר שהגישה של הלינוטייפ היא "אנלוגית". הגישה השנייה מיוצגת על ידי המונוטייפ, ומכונות אחרות: במינוח מודרני, הגישה הדיגיטלית. הרווחים יכולים לקבל מספר סופי (אך גדול) של רוחבים מסוימים, והיישור נעשה על ידי בחירת ה"מספר" המתאים. במונוטייפ, רוחב הרווח נקבע ברזולוציה של 1/2000 של אינץ', או 12.7 מיקרון, כפול מספר בין 0 ל-225, מה שמאפשר התאמת רוחב השורה בדיוק מספק לחלוטין, כשרוחב הרווחים בין מילים באותה שורה זהים בדיוק מלא.

אתגר מעניין ביישור "דיגיטלי", היא העובדה שאת רוחב הרווח ניתן לחשב רק אחרי הקלדת האות האחרונה בשורה, אבל בנקודה זו, הרווחים כבר הוקלדו, לפני שרוחבם היה ידוע. ממציאים שונים מצאו פתרונות שונים לאתגר: במכונת כתיבה משוכללת מראשית עידן הסדר האופטי בשם Varitype, שידעה להדפיס בגופן פרופורציוני, הפתרון הוא הקלדת השורה פעמיים: מקלידים את השורה (בלי אף טעות!) פעם אחת כדי למצוא את רוחב הרווחים הנכון בשורה זו, ואז מקלידים את אותה השורה (שוב, בלי אף טעות) פעם נוספת, כשהפעם המכונה מדפיסה את התו על היננר, ומשתמשת ברוחב הרווחים שחושב כל אימת שמקלידים רווח. הצורך להקליד כל שורה פעמיים הוא כמובן פגם ממשי. מכונה שפתרה את הבעיה הזו היא ה-Selectric Composer, נגזרת של הכדורית הפופולרית של IBM, שגם בה ניתן היה להדפיס כתב פרופורציוני ומיושר, שמיועד לצילום והדפסה: במכונה זו, השורה שהוקלדה "הוקלטה" על גבי פס מגנטי, שהמכונה "ניגנה" פעם אחת לחישוב הרווחים, ופעם שנייה להדפסה תוך שימוש ברוחב הרווח המחושב, ליצירת שורה מיושרת. המונוטייפ פתרה את הבעיה בצורה מקורית: ההקלדה והיציקה מתבצעות בשני תהליכים נפרדים, כאשר המידע מנוקב בסרט. מכונת היציקה קוראת את הסרט הזה בסדר הפוך מהסדר בו הוקלד. באופן כזה, בסיום הקלדת וניקוב כל שורה, כשרוחב התווים ומספר הרווחים ידועים, מחושב רוחב הרווח הנחוץ, והמספר הזה מנוקב בסרט אחרי התו האחרון של השורה. כדי לפתור את הבעיה שתוארה, מכונת היציקה קוראת את הסרט המנוקב בסדר הפוך מהסדר בו הוקלד, כלומר ההוראה האחרונה שנוקבה בסרט היא הראשונה להיקרא. לכן, מכונת היציקה קוראת את ההוראה לרוחב הרווח לפני יציקת השורה בה יש להשתמש ברוחב זה.

כדי לחשב את רוחב הרווחים, יש למצוא את ההפרש בין רוחב השורה הדרוש, לרוחב התווים שהוקלדו. את ההפרש הזה יש לחלק במספר הרווחים בשורה, כדי למצוא בכמה יש "להשמין" כל רווח. החישוב הזה מתבצע בעזרת "סקלת היישור", גליל נייר עליו מודפסת טבלה, ומחוון. בכל הקשת מקש, המקלדת "יודעת" מה רוחב התו שהוקלד, ומקדמת את הסקלה בהתאם (כלומר מסובבת את הגליל). בכל הקשת רווח, מוזח המחוון כך שהוא מצביע על השורה הבאה בטבלה. בסיום הקלדת השורה, ומחוון מצביע על שני מספרים בטבלה, כל אחד בין 1 ל-15. שני המספרים הללו מייצגים את רוחב הרווח, והסדר מקליד אותם אחד אחרי השני (בעזרת שתי שורות מקשים ייחודיות), כדי לנקב בסרט את ההוראה לרוחב רווח.

מערכת "יישור" שנייה, משמשת כאשר לא משתמשים ברווחים מתכווננים, ומבצעים יישור "ידני". יישור כזה שימושי, למשל, בהדפסת מידע טבלאי. מערכת זו היא בעצם לא יותר מסרגל משוכלל, שמספק לסדר מידע מדויק על רוחב התווים שהוקלדו בשורה.

בנוסף ליישור, ניתן לבצע במונוטייפ פעולות סדר מתוחכמות, בהן כאלה שמסובך לבצע גם בסדר ידני מלא, כמו למשל ציפוף (Kerning(אנ')), ופונקציות טיפוגרפיות מתקדמות אחרות.

 
שני גופנים שנוצקו במונוטייפ. התבנית אחראית על הגוף, ושולטת ברוחבו, והמטריצה אחראית לפני האות שמשמשים להדפסה.
 
עמוד מספר המונוטייפ שמסביר את המונחים "גודל בנקודות", "רוחב התו", ו"המרחק לנייר", עם תמונת תו יצוק
 
מסגרת המטריצות של מונוטייפ. לכל טור במסגרת מוקצה רוחב שונה, ורוחב זה יהיה רוחב התבנית בעת יציקת תו מטור זה. עם זאת, המטריצות עצמן שוות בגודלן

מכונת היציקהעריכה

המחצית השנייה של מערכת המונוטייפ היא מכונת היציקה. המכונה מונעת בחשמל, שמפעיל שתי מערכות: כור היתוך עם נתך עופרת מותך, ומנוע שמפעיל את המכונה. שאר פעולת המכונה הוא מכני טהור, כולל מכלולים שבמערכות מאוחרות יותר הם בדרך כלל אלקטרומכניים, כמו למשל המערכת שקוראת את הסרט המנוקב, ומתרגמת את ההוראות שמקודדות בו לפעולות מכניות.

שלא כמו הלינוטייפ, שיוצקת שורות שלמות, המונוטייפ יוצקת כל תו וכל רווח בנפרד, ומציבה אותם זה ליד זה. כשהמכונה מגיעה לפקודת "סוף שורה", מועברים כל התווים שנוצקו לתיבת התוצרת (galley). יציקת כל תו בנפרד מחייבת קצב יציקה מהיר, והמכונה יוצקת כל תו בפחות מחצי שנייה.

בלב מכונת היציקה, בנוסף לכור שהוזכר לעיל, מצויות כמה יחידות חשובות: קורא הסרט, התבנית, ומסגרת המטריצות.

קורא הסרט מקדם את סרט הנייר, ובעזרת גששים מכניים מגלה אילו חורים מנוקבים. הגששים מפעילים מנופים, ששולטים על פעולת המכונה.

המכונה עשויה ממערכת יציקה, ומערכת איסוף התוצרת: מערכת היציקה יותקת תו אחרי תו, ומעבירה כל אחד למערכת האיסוף, שמסדרת את התווים שנוצקו בשורה, בזה אחר זה. כשבסרט המנוקב מגיעה פקודת "שורה חדשה", השורה כולה נפלטת ומצטרפת למגש התוצרת, כך שהתו הבא שייווצק, יהיה הראשון בשורה הבאה.

כדי לאפשר את קצב היציקה הגבוה, שדורש התמצקות מהירה של הנתך לאחר הזרקתו לתבנית, התבנית מייצגת את מיטב הטכנולוגיה של סוף המאה ה-19, כשהמהפכה התעשייתית הגיעה לבשלות מלאה: התבנית היא מכלול מורכב, מקורר מים, שמאפשר יציקת תו אחרי תו, תוך פליטת התוצרת המוגמרת למערכת האיסוף, תוך פחות ממחצית השנייה, ותוף שינוי רוחב התבנית מתו אחד לשני. מעל התבנית נמצאת מסגרת המטריצות, שמכילה את אמות הדפוס, או המטריצות, של כל התווים מהם מסודרת העבודה הנוכחית. במחזור היציקה, בזמן שהתבנית פולטת את התו הקודם ונסגרת חזרה, מסגרת המטריצות נעה בשני מישורים, כדי להביא את המטריצה ליציקת התו הבא אל מול התבנית. כאשר התבנית סגורה, והמטריצה המתאימה במקום, התבנית והמטריצה מהודקות, ופיית הכור מתהדקת לתבנית מלמטה, והנתך מוזרק לתבנית המקוררת. תוך פחות ממחצית השנייה המטריצה והתבנית נפרדות, התבנית "נפתחת" והגופן שנוצק זה עתה נפלט, התבנית נסגרת חזרה, ומשנה את רוחבה בהתאם לתו הבא להיווצק, מסגרת המטריצות נעה כדי להביא את המטריצה של התו הבא אל מול התבנית, וחוזר חלילה. במערכת המונוטייפ, רוחב התו נקבע ברזולוציה של אחד ל-18, כתלות ברוחב העבודה הנוכחית. במילים אחרות, אפשר להסתכל על רוחב התו כמספר בין ארבע ל-18, שמבטא כפולה של רוחב מסוים, כשרוחב זה הוא פרמטר של העבודה הנוכחית. מבחינת מכונת היציקה, כל תו הוא בסך הכל צירוף של שני מספרים, שמבטאים "טור" ו"עמודה". הטור והעמודה הם המיקום של המטריצה של התו המתאים במסגרת המטריצות, ול"טור" יש גם משמעות נוספת: בכוונון המכונה, נקבע רוחב התווים של כל טור: בין 4 (רוחב התו המינימלי) ו-18 (הרוחב המרבי), כאשר למספר טורים יכול להיות אותו רוחב, ואולי אין אף טור ש"בחר" רוחב מסוים - כך למשל בדרך כלל אין שימוש ברוחב 17. כך, המידע על הטור והעמודה אומר למסגרת המטריצות לאן לנוע, ובה בעת גם אומר לתבנית לאיזה רוחב להתכוונן.)

המערכת המכנית ששולטת על רוחב התבנית מורכבת ממערכות טריזים, אחת כדי לתרגם את הטור למספר היחידות, ומערכות נוספות לשליטה מדויקת יותר על רוחב התבנית, בין השאר לצורך היישור שתואר למעלה.

בגבה של כל אחת מהמטריצות שבמסגרת המטריצות שקערורית, או קדח. שקערורית זו משמשת למיקום המדויק של המטריצה בעת היציקה, כחלק מתהליך ההידוק: גליל מדויק מונמך אל השקערורית בהכנה להזרקת הנתך, ובכך ממלא תפקיד כפול: מיקום מדויק של המטריצה על גבי הגופן שיודפס, והידוק המטריצה אל שפת התבנית. בה בעת מוגבהות שפתי הכור מלמטה, להידוק המערכת כולה בזמן הזרקת הנתך.

המכונה פועלת בקצב שמוכתב על ידי קורא הסרט: הקורא מבצע 140 פעולות בדקה, ובדרך כלל, כל פעולה היא יציקת תו. עם זאת, מהירות המכונה פחותה מ-140 תווים בדקה, משום שמלבד התווים, הסרט המנוקב מכיל הוראות נוספות, כמו למשל "שורה חדשה", ובזמן שקורא הסרט קורא את הפקודה הזו, מערכת היציקה נחה.

כפי שצוין לעיל, מכונת היציקה קוראת את הסרט בסדר הפוך מהסדר בו נוקב: התו האחרון שנוקב נקרא ראשון, והתו הראשון שנוקב נקרא אחרון. משום כך יש להתחיל כל סרט בהוראה "החל ניקוב", שמשמעה בצד היוצק, "עצור את המכונה והדלק את מנורת "סיימתי" "

עובדה זו מאפשרת טיפול מעניין בשגיאות: אם הסדר שוגה בהקשה ומבחין בכך, הוא מקיש פקודת "פסול שורה", ומתחיל להקיש את השורה מחדש. בזמן היציקה, קורא הסרט יגיע לשורה החדשה שהוקלדה, והמכונה תייצר אותה, הפקודה הבאה היא "בטל שורה", שמכניסה את המכונה למצב בו היא מתעלמת מכל ההוראות (כלומר רצף התווים שבו שגיאת ההקלדה), עד לפקודת "שורה חדשה" הבאה, ואז היא ממשיכה ביציקת השורות הקודמות, עד לשורה הראשונה ואחריה "סיום".

שגיאות בהן הסדר לא הבחין יימצאו בהגהה, ויתוקנו על ידי החלפת גופנים בודדים, כפי שנהוג בסדר ידני, לעומת התיקון בלינוטייפ ובמכונות נוספות היוצקות שורות שלמות, בו יש להחליף שורה שלמה בשורה חדשה שנוצקה עם התיקון.

מכונת היציקה של המונוטייפ יכולה לשמש גם כמכונה ליציקת גופנים לשימוש בסדר ידני: בצורת עבודה זו לא נעשה שימוש בקורא הסרט (למעשה, החברה גם הציעה למכירה את מכונת היציקה ללא קורא סרט כלל, עם אפשרות לשדרוג על ידי הוספת קורא סרט ומקלדת בשלב מאוחר יותר. מכונה אמינה בגודל ומחיר סבירים שיכולה לצקת גופנים להדפסה בקצב הזה היא פריט שימושי ביותר בבית דפוס בו יש שימוש בסדר ידני, באופן בלבדי, או לצד סידור ממוכן.

בבית דפוס אופייני בגודל בינוני במחצית הראשונה של המאה ה-20, אפשר לצפות למצוא מספר מכונות לינוטייפ (ואפילו עשרות בבתי דפוס עסוקים), מכונת מונוטייפ אחת או יותר, מכונות מיוחדות להכנת כותרות, כמו לדלאו (Ludlow,(אנ')), ומגרות עם גופנים לסידור ידני. תוצרת כל מערכות הסדר הללו מתנקזת לשלב העימוד, בו משלבים קטעים ושורות שנוצרו בשלב הסדר, ומעמדים אותם זה לצד זה, או זה מעל זה, ומוסיפים מרכיבים נוספים כמו גלופות של תצלומים, איורים, מסגרות וכן הלאה. מהעמוד המסודר נלקחת הגהה, השגיאות נמצאות, ומתוקנות על ידי הרפיית המסגרת והחלפת תווים או שורות בהם נפלו שגיאות. אחרי ההגהה הסופית, המסגרת מיושרת יישור סופי, "ננעלת", ומשמשת להדפסה, או ליצירת הגלופות שישמשו בהדפסה, בתהליך סטראוטייפ. לאחר שהמסגרת סיימה את תפקידה, היא מפורקת, ומרכיביה השונים מותכים חזרה, ומוחזרים לכורי המונוטייפ, הלינוטייפ, והלדלאו, או ממוינים חזרה למגירותיהם, אם הם נחוצים לסדר ידני.

מערכת המונוטייפ מול הלינוטייפעריכה

מערכת הלינוטייפ (יחד עם האינטרטייפ, מכונה תואמת-לינוטייפ) ומערכת המונוטייפ היוו את הרוב המכריע של סדר הדפוס בעולם, במשך עשרות שנים, להלן השוואה בין המכונות.

הפונקציה הבסיסית של שתי המערכות זהה למעשה: הפקת גופני עופרת מוכנים לדפוס בעזרת הקלדת הטקסט על מקלדת. בשתי המערכות כור קטן של נתך עופרת-בדיל-אנטימון המשמש לדפוס (נתך זה מוכר עד היום, בין השאר בכינוי "נתך לינוטייפ", הפופולרי בתחום ייצור תחמושת ביתי). הכורים בשתי המכונות אינם זהים, ובכל זאת הם פועלים בצורה כמעט זהה, כאשר במשך העבודה הכורים מוזנים באופן רציף, או כמעט רציף, כדי לפצות על הנתך שנצרך ליציקת הגופנים. בשתיהן התבנית המשמשת ליציקה מקוררת-מים. בשתי המערכות מערכת מכנית מתוחכמת, עם המצאות מקוריות, שמתרגמות את ההקלדה לעופרת יצוקה.

עם זאת, יש הרבה הבדלים בין המערכות, והסתכלות עליהם תעזור להבין כל אחת מהן טוב יותר.

ההבדל הראשון הנראה לעין הוא כמובן העובדה שמערכת המונוטייפ מורכבת משני רכיבים נפרדים, המקלדת ומכונת היציקה, לעומת הלינוטייפ שהיא מכונה אחת הכוללת מקלדת ומערכת יציקה, דבר שמשמעותו גם שלהפעלת המונוטייפ נחוצים שני עובדים, סדר ומפעיל מכונת יציקה, לעומת הלינוטייפ בה הסדר הוא גם היוצק.

ההבדל השני שבולט לעיין היא העובדה שהלינוטייפ יוצקת שורה שלמה, והמונוטייפ יוצקת גופנים בדידים. המונוטייפ מסדרת את הגופנים שהיא יוצקת בשורות, ומעבירה כל שורה לתיבת התוצרת רק כאשר השורה מלאה, אך כל שורה כזו היא למעשה "מחרוזת" של גופנים ורווחים.

מעובדה זו נובע הבדל נוסף: שורה שלמה יכולה להכיל מספר מופעים של אותה האות, וכדי לצקת שורות, הלינוטייפ זקוקה למספר מטריצות עבור כל אות, וערכת מטריצות מלאה עבור גופן מסוים, דורשת מחסנית שלמה, המהווה השקעה משמעותית. לעומתה, המונוטייפ, שיוצקת כל אות בנפרד, זקוקה למטריצה יחידה עבור כל תו, עובדה המאפשרת הצטיידות בערכת גופנים נוספת בקלות ובזול, באופן יחסי.

במחסנית של לינוטייפ יש 90 ערוצים, ובדרך כלל כל מטריצה מכילה שתי תבניות שונות (שבמקרה הרגיל משמשות לצורה הרגילה ולצורה המוטה או המודגשת של אותה אות), מה שמאפשר 180 תווים שונים. לדגמים מסוימים של לינוטייפ יש "מחסנית עזר" עם 34 ערוצים נוספים, מה שמאפשר סידור של עד 224 תווים או גופנים שונים.

במונוטייפ, המגבלה על מספר התווים בהם ניתן להשתמש בעבודה אחת מוגבל על ידי מסגרת המטריצות: בדגמים המוקדמים ביותר המסגרת הייתה 12x13, כלומר 156 תווים שונים. במהרה המסגרת גדלה ל-15x15, כלומר 225 תווים שונים, ובדגמים מאוחרים יותר, המסגרת מכילה 16x17 מטריצות, כלומר עד 272 תווים, או גופנים שונים בכל עבודה. יתר על כן, בשימוש במונוטייפ קל להרכיב מסגרת מטריצות עם צירוף תווים לא סטנדרטי, עבור עבודה מסוימת, כולל תווים בשפות שונות.

מערכת המונוטייפ מפיקה תוצרת במהירות פחותה מהלינוטייפ, ומאפשרת שליטה טיפוגרפית מדויקת בהרבה על התוצרת, לעומת הלינוטייפ המוגבלת יותר, ובה עובי המטריצה קובע את רוחב האות המודפסת, ללא כל אפשרות משחק, עובדה שדורשת, למשל, שרוחב האות המוטה והאות הישרה יהיה שווה, עובדה שמונעת טיפוגרפיה "נכונה" עבור הצורה המוטה של אותיות צרות, כמו f ו-l (האות הלטינית L קטנה).

בלינוטייפ, אורך השורה שהמכונה יוצקת מוגבל. האורך המרבי מספיק עבור הרוב המכריע של העבודות, ויש דגמי לינוטייפ בהם האורך המרבי הוגדל, אבל הוא עדיין מוגבל, ויש עבודות אותן לא ניתן לבצע בלינוטייפ מסיבה זו. במונוטייפ, שיוצקת אות אחרי אות, ניתן לייצר שורות בכל אורך שהוא, באופן מעשי, כשהמגבלה היא מערכת ההפלטה, שמעבירה את השורות הגמורות למגש התוצרת, והמערכת הזו מוכנה לטפל בכל אורך שורה מעשי.

בגלל ההבדל בקצב התפוקה, אין למעשה שימוש במונוטייפ בתחום העיתונות היומית וכתבי העת. לעומת זאת, הגמישות הרבה של המונוטייפ ויכולתה לעבוד עם ערכות גופנים רבות, מגוונות, וזולות יחסית, העניקו למונוטייפ מעמד של כבוד בהוצאות הספרים, ובחדרי הסדר של בתי דפוס לספרים, אפשר היה למצוא מקלדות ומכונות יציקה של מונוטייפ, לאו דווקא במספרים שווים.

שתי המכונות פותרות את בעיית היישור בצורה שונה: המונוטייפ פותרת את הבעיה על ידי חישוב הרוחב המתאים בין המילים בכל שורה לאחר גמר הקלדת השורה, ואז הקלדה (וניקוב) של המידע הזה על הסרט. מכונת היציקה, שקוראת את הסרט מהסוף להתחלה, קוראת את המידע ומשתמשת בו ביציקת התווים והרווחים של השורה.

לעומתה הלינוטייפ פותרת את הבעיה על ידי סידור כל המטריצות, כלומר התבניות, של שורה שלמה לפני היציקה, ואז שימוש ברכיב מיוחד, "רווח מתרחב" עבור הרווחים בשורה, והרווחים הללו מתרחבים על שהמטריצות מהודקות בין לחיי מלחציים שמכוונות לרוחב השורה הרצוי. במונחים בני ימינו ניתן לומר שהמונוטייפ פתרה את בעיית היישור באופן דיגיטלי, או ספרתי, והלינוטייפ באופן אנלוגי.

החברהעריכה