טיל בליסטי

טיל בליסטי הוא טיל שחלק ניכר ממסלולו הוא בליסטי, כלומר מושפע מכוחות הכבידה והתנגדות האוויר (גרר) בלבד. אף על פי שהגדרה זו מתאימה למעשה למרבית הטילים וכן לפגזי ארטילריה, השימוש המקובל במונח "טיל בליסטי" מתאר טיל שמרבית מסלולו מתבצע מחוץ לאטמוספירה^[1], והוא בעל טווח של מאות קילומטרים לפחות (אם כי פגזי ארטילריה קצרי טווח גם הם נקראים בליסטיים). טיל כזה מונחה לרוב רק בשלב שבו הוא מונע, ומסלולו נקבע על-פי חוקי האסטרודינמיקה והבליסטיקה. מסלולו של טיל בליסטי בשלב הטיסה החופשית הוא בקירוב פרבולי, אך חיכוך האוויר גורם לכך שמסלולו אינו פרבולי אידיאלי.

היסטוריה

ראשון הטילים הבליסטיים היה ה-A-4, הידוע יותר כ-V-2, שפותח על ידי גרמניה הנאצית בשנות השלושים והארבעים תחת הנחייתו של ורנר פון בראון. השיגור המוצלח הראשון של ה-V-2 היה ב-3 באוקטובר 1942 והוא נכנס לשירות מבצעי ב-6 בספטמבר 1944 בתקיפה נגד פריז, ויומיים אחר כך בתקיפה על לונדון. עד לסוף מלחמת העולם השנייה במאי 1945 נורו למעלה מ-3,000 טילי V-2.

כיום יש בעולם דגמים רבים של טילים בליסטיים, רובם פותחו על ידי ברית המועצות וארצות הברית במהלך המלחמה הקרה במטרה לשאת כמויות גדולות של חומר נפץ או ראשי קרב בלתי קונבנציונליים.

ביוני 2025 במהלך מבצע עם כלביא, איראן שיגרה מעל ל־500 טילים בליסטיים לעבר מדינת ישראל. רובם יורטו אך עשרות בודדות של טילים בליסטיים נפלו וגרמו להרס כבד ולמותם של 24 אזרחים^[2].

בתאריך 23 ביוני 2025 איראן שיגרה 14 טילים בליסטיים לבסיס האמריקאי הגדול בקטאר בהתרעה מראש. מתוך ה-14, 13 יורטו, אף אמריקאי לא נפגע ונגרם נזק קל בלבד.^[3]

סוגי טילים בליסטיים

מבנה הטיל הבליסטי V2, הטיל הבליסטי הראשון

הטילים הבליסטיים מחולקים לקטגוריות לפי הטווח שלהם. הקטגוריות העיקריות הם:

טיל בליסטי טקטי: בדרך כלל עד לטווח של 300 ק"מ.
טיל בליסטי לטווח קצר: לטווח של כ-1,000 ק"מ
טיל בליסטי לטווח בינוני בין 3,500 ל-5,500 ק"מ.
טיל בליסטי בין-יבשתי יותר מ-5,500 ק"מ.

שיגור

ניתן לשגר טילים בליסטיים מאתרים נייחים או ממשגרים ניידים, לרבות כלי רכב קרקעיים (נושא-מזקיף-משגר), מטוסים, ספינות וצוללות.

על מנת להגיע למרחקים ארוכים, משוגרים טילים בליסטיים בדרך-כלל לטיסה תת-מסלולית גבוהה; טילים בין-יבשתיים יכולים להגיע בשיא הגובה שלהם בטיסה חופשית למרחק של כ-1,200 ק"מ.

ניווט הטיל הבליסטי הוא בדרך כלל על ידי מערכת ניווט אינרציאלית. מדי תאוצה מודדים את תאוצות הטיל בשלושה צירים, גירוסקופים מודדים את התאוצות הזוויתיות, מחשב מחשב את הדרך שעשה הטיל, מיקומו ומצבו על בסיס התאוצות, משווה לנתוני הירי שהוזנו מראש ומוציא פקודות תיקון להגאים. בסיום שלב החדירה משתמשים לרוב להנחיית הטיל בביות סופי.

מסלול

מסלול הטיסה של טיל בליסטי כולל שלושה שלבים:

השלב הממונע – שבו הוא נע בכוח מנועו (רקטת דלק מוצק או נוזלי). יכול להימשך מעשרות שניות בודדות ועד מספר דקות. חלק זה מהטיסה יכול להיות מונע בשלב יחיד או במספר שלבים.
שלב הטיסה החופשית – השלב הארוך ביותר בטיסת הטיל, שנמשך מרגע סיום פעולת המנוע ועד לשלב הכניסה מחדש לאטמוספירה, שבמהלכו הטיל מושפע מכוח הכבידה בלבד הפועל ככוח מרכזי. שלב זה מהווה לרוב מעל 80% מן המסלול, הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק. לרוב אין בשלב זה כל יכולת לשנות את מסלול הטיל.
שלב החדירה – שבו חוזר הטיל לאטמוספירת כדור הארץ. הוא מתחיל בגובה שבו הגרר האטמוספירי מתחיל להשפיע משמעותית על מסלול הטיל, ונמשך עד לפגיעת הטיל.