טיל בליסטי

טיל בליסטי הוא טיל שחלק ניכר ממסלולו הוא בליסטי, כלומר מושפע מכוחות הכבידה והתנגדות האוויר (גרר) בלבד. למרות שהגדרה זו מתאימה למעשה למרבית הטילים וכן לפגזי ארטילריה, השימוש המקובל במונח "טיל בליסטי" מתאר טיל שמרבית מסלולו מתבצע מחוץ לאטמוספירה, והוא בעל טווח של מאות ק"מ לפחות. טיל כזה מונחה לרוב רק בשלב בו הוא מונע ומסלולו נקבע על-פי חוקי האסטרודינמיקה והבליסטיקה. מסלולו של טיל בליסטי בשלב הטיסה החופשית הוא בקירוב פרבולי, אך חיכוך האוויר גורם לכך שמסלולו אינו פרבולי אידיאלי.

מבנה הטיל הבליסטי V2, הטיל הבליסטי הראשון

טיל בליסטי הודי מסוג אגני II

טיל בליסטי מסוג טרידנט 2 משוגר מאחת הצוללות הגרעיניות מסדרת אוהיו האמריקנית

מסלול הטיסה של טיל בליסטי כולל שלושה שלבים:

1. השלב הממונע - בו הוא נע בכוח מנועו (רקטת דלק מוצק או נוזלי). יכול להמשך מעשרות שניות בודדות ועד מספר דקות. חלק זה מהטיסה יכול להיות מונע בשלב יחיד או במספר שלבים.
2. שלב הטיסה החופשית - השלב הארוך ביותר בטיסת הטיל, שנמשך מרגע סיום פעולת המנוע ועד לשלב הכניסה מחדש לאטמוספירה, במהלכו הטיל מושפע מכוח הכבידה בלבד הפועל ככוח מרכזי. בעוד ששלב זה מהווה לרוב מעל 80% מן המסלול הן מבחינת זמן והן מבחינת מרחק. לרוב אין בשלב זה כל יכולת לשנות את מסלול הטיל.
3. שלב החדירה - בו חוזר הטיל לאטמוספירת כדור הארץ. הוא מתחיל בגובה שבו הגרר האטמוספירי מתחיל להשפיע משמעותית על מסלול הטיל, ונמשך עד לפגיעת הטיל.

ניתן לשגר טילים בליסטיים מאתרים נייחים או ממשגרים ניידים, לרבות כלי רכב קרקעיים (נושא-מזקיף-משגר), מטוסים, ספינות וצוללות.

על מנת להגיע למרחקים ארוכים, משוגרים טילים בליסטיים בדרך-כלל לטיסה תת-מסלולית גבוהה; טילים בין-יבשתיים יכולים להגיע בשיא הגובה שלהם בטיסה חופשית לכ-1,200 ק"מ.

ניווט הטיל הבליסטי היא בדרך כלל מערכת ניווט אינרציאלית. מדי תאוצה מודדים את תאוצות הטיל בשלושה צירים, גירוסקופים מודדים את התאוצות הזוויתיות, מחשב מחשב את הדרך שעשה הטיל, מיקומו ומצבו על בסיס התאוצות, משווה לנתוני הירי שהוזנו מראש ומוציא פקודות תיקון להגאים. בסיום שלב החדירה משתמשים לרוב להנחיית הטיל בביות סופי.

היסטוריה

ראשון הטילים הבליסטיים היה ה-A-4, הידוע יותר כ-V-2, שפותח על ידי גרמניה הנאצית בשנות השלושים והארבעים תחת הנחייתו של ורנר פון בראון. השיגור המוצלח הראשון של ה-V-2 היה ב-3 באוקטובר 1942 והוא נכנס לשירות מבצעי ב-6 בספטמבר 1944 בתקיפה נגד פריז, ויומיים אחר כך בתקיפה על לונדון. עד לסוף מלחמת העולם השנייה במאי 1945 נורו למעלה מ-3,000 טילי V-2.

כיום יש בעולם דגמים רבים של טילים בליסטיים, רובם פותחו על ידי ברית המועצות וארצות הברית במהלך המלחמה הקרה במטרה לשאת כמויות גדולות של חומר נפץ או ראשי קרב לא קונבנציונליים.

סוגי טילים

הטילים הבליסטיים מחולקים לקטגוריות לפי הטווח שלהם. הקטגוריות העיקריות הם:

1. טיל בליסטי טקטי: בדרך כלל עד לטווח של 300 ק"מ.
2. טיל בליסטי לטווח קצר: לטווח של כ-1,000 ק"מ
3. טיל בליסטי לטווח בינוני בין 3,500 ל-5,500 ק"מ.
4. טיל בליסטי בין-יבשתי יותר מ-5,500 ק"מ.

ראו גם

• טיל נגד טילים
• טיל שיוט
• הנחיית Q

קישורים חיצוניים

• טילים בליסטיים, באתר פדרציית המדענים האמריקניים
• MissileThreat.com
• טיל בליסטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• טילים בליסטיים, דף שער בספרייה הלאומית