טיעון מן הנס

טיעון לאמיתות התורה ולמציאות ה'

הטיעון מן הנס, הידוע גם בשם טיעון העד, הוא טיעון לפיו קיימת עדות אמינה על התגלות אלוהית ביחס לאמינות התורה לפי היהדות, וביחס לאמינות הברית החדשה לפי הנצרות. ממילא טיעון זה כולל בקרבו גם טיעון לעצם קיום האלוהים, ובמשך מאות שנים היה מקובל בקרב יהודים ונוצרים כאחד הטיעונים המרכזיים לקיום אלוהים מכח אותה התגלות.

ביהדותעריכה

  ערך מורחב – טיעון העד (יהדות)

בחומש שמות מסופר על מופתי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני, אשר התרחשו במעמד כל עם ישראל. טיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם טיעון הכוזרי או טיעון מעמד הר סיני. תכליתו כי ניסי יציאת מצרים ולאחר מכן התגלות ה' במעמד הר סיני שנעשו לעיני כל ישראל הרי הם עדות אמינה לאמיתות נתינת התורה לישראל, שהרי מאות אלפי אנשים היו עדים לה, ומכוח עדותם זו מסרוה לבניהם אחריהם. לטיעון זה שני חלקים: האחד עצם העדות על ידי בני ישראל אשר היו שותפים למאורעות בזמן אמת, והשני מסירתה לבניהם עם התורה דור אחר דור שמכוחה נקראה עדות זו מסורת בפי חז"ל.[1]

רס"ג ביסס את אמינות סיפורי הניסים המתוארים בספר שמות על המסורת, בהנחה כי קהל גדול אינו עשוי להנחיל סיפור מעשה שקרי, או לטעות בפרטיו.[2] רס"ג הוסיף כי כל שליח שבחרו אלהים לשליחותו, ניתן לו אות של שינוי סדרי הטבע, "וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה, נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם". רס"ג מעיר, שמהלך עניינים זה מפורש בתורה, בסיפור המופתים שניתנו למשה, ובדבריו לעם על: "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם(דברים כט',ב).[3] בהקשר זה, ייחס רס"ג חשיבות מיוחדת לנס ירידת המן, שלפי המסופר בתורה[4], הזין את עם ישראל כולו במשך ארבעים שנה.[5]

ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את פתיחת דברי ה' בהתגלותו במעמד הר סיני כי הוציאם ממצרים כמה שמאמת את התורה- "כֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם', וְלֹא אָמַר: 'אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם'. וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן".[6] בדבריו התייחס ריה"ל לשני חלקי הטיעון המבוססים על עדות האבות וקבלת הבנים.

הרמב"ם התייחס לשני חלקי הטיעון. בספרו משנה תורה התייחס לחלקו הראשון כי נבואת משה ואמיתות התורה מכוחה נתקבלה "במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך".[7] ובאיגרת תימן התייחס לחלקו השני: "וזכרו מעמד הר סיני, אשר ציונו ה' לזוכרו תמיד, והזהירנו משכחו, וציונו להודיע אותו לבנינו עד שיגדלו על ידיעתו, והוא אמרו יתעלה (דברים ד,ט): 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב', וראוי לכם אחינו שתגדלו את בניכם על הופעת המראה הגדול ההוא ותספרו בכל קיבוץ גדולתו וכבודו שהוא עיקר הדת והבסיס לטענה המביאה לאמת".[8]

אמנם בשונה מרס"ג הוסיף הרמב"ם[9] כי התגלות ה' לישראל במעמד הר סיני מאמתת את התורה יותר מן הניסים שנעשו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ולכן היא המחייבת קבלת התורה לדורות, "בהיותינו שומעים הדיבור כמו ששמעו הוא ובזה התאמתה האמונה אמיתות שלמה וקיימת עד עולם". כוונתו לדברי הגמרא כי כל ישראל התנבאו ושמעו את דבר ה' בשני הדיברות הראשונים.[10]

דבריו מבוססים על הפס' "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט), דהיינו שדווקא לאחר התגלות מעמד הר סיני יאמינו בו ישראל לעולם כיון שאחר ניסי יציאת מצרים היה מקום לספק שמא משה רבינו מכשף גדול היה ששינה מדרכי הטבע בעצמו ולא נשלח ע'י ה', אבל רק לאחר המעמד ההוא בו כל ישראל התנבאו ושמעו את דבר ה' בעצמם בשני הדיברות הראשונים ואת דבר ה' אל משה בשמונה הדיברות השניים[11], בזה נתאמת שדבר ה' בפי משה בכל התורה אמת הוא.

גם ספר החינוך הצטרף לדעת הרמב'ם והתייחס לשני חלקי הטיעון בדבריו: "כבר הסכימה דעת כולם להאמין עדות אנשים ובריבוי המעידים על הדבר שיעידו עליו אז יתאמת העניין יותר בעיני שומעיו ובהיות המעידים מועטים יפול קצת ספק בדבר לפיקחים. וגם כן הסכימה דעת הכל מטעם זה לקבל מפי אבותיהם זקניהם עדותם במה שמספרים להם שאירע בימיהם או בימי אבותיהם או בימי אבות אבותיהם, ואין ספק כי בהיות אבות המעידים רבים ואותן שאירע בימיהם המעשה וראו אותו בעיניהם רבים, יתחזק הדבר בלב הבנים השומעים. על כן כשרצה האלהים לתת תורה לעמו ישראל נתנה להם לעיני שש מאות אלף אנשים גדולים מלבד טף ונשים ורבים להיות כולם עדים נאמנים על הדברים. וגם למען תהיה העדות יותר חזקה ונאמנה זכו כולם למעלת הנבואה, לפי שאין במה שיוודע מצד הנבואה נופל ספק לעולם. וזה שאמר השם למשה 'בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', כלומר הם ובניהם לעולם יאמינו בך ובנבואתך כי אז ידעו ידיעה נאמנה כי ידבר אלהים את האדם וחי ושכל נבואתך אמת. ולולי שזכו לנבואה, בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם היה יכול בעל דין לחלוק ולומר מי יודע אם עשה הכל בתחבולות חכמת השדים או בכח שמות המלאכים".[12] את האמונה בתורה הוא ביסס על ריבוי העדים אשר נכחו בהתגלות, ועל אמון הבנים באבותיהם.

גם הרב יוסף אלבו התייחס לחלק השני של הטיעון וביסס את האמונה בתורה על יחס האמון של הבנים באבותיהם. כך הוא מבאר את דברי משה שנאמרו, על פי התורה, כארבעים שנה לאחר מעמד הר סיני: "'השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי' (דברים ד' ל"ג), ואף על פי שהשכל ימאן זה הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הניסיון ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצויר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו".[13]

באשר להטלת הספק בעצם נבואת משה, אף הרב אלבו אימץ את גישת הרמב"ם בשונה מרס"ג: "כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין ה' יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו".[14] אמנם גם הוא מדגיש את חשיבותם כי "כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות א-ל שראוי שייעשו על ידו אותות ומופתים בלבד, לא לקבל תורה על ידו".[15] לדבריו, אין האותות שעשה משה קודם מתן תורה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף מאמתים את קבלת התורה, אמנם ראוי שייעשו על ידו כשליחו של הא-ל.

בעוד שהוגים נוצרים ראו גם בסיפורים אלו וגם בסיפורי הבשורה הנוצרית ראיות לטענותיהם, מקביליהם היהודים קיבלו את סיפורי התורה בלבד, והציגו את הטיעון המבוסס עליהם, באופן שמבדל אותו מהטיעון הכריסטולוגי, בטענה שסיפורי הבשורה אינם מבוססים על עדות של מיליוני אנשים. אשר על כן טיעון מעמד הר סיני נותר טיעון מרכזי בחינוך ליהדות, ובספרות שנועדה לבסס את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[16]

בנצרותעריכה

בברית החדשה מסופר על תחייתו של ישו ועל מופתים שחולל בפני קהל רב. טיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם הטיעון הכריסטולוגי.

פאולוס,[17] באיגרת הראשונה אל הקורינתים,[18] מבסס את מהימנות הבשורה הנוצרית על שנים עשר השליחים וחמש מאות עדים נוספים שפגשו, לטענתו, בישו, לאחר תחייתו מן המתים. הטיעון מן הנס של פאולוס אומץ והורחב על ידי הוגים נוצריים רבים, כמו אירנוס, אוריגנוס, אוגוסטינוס, תומאס אקווינס, הוגו גרוטיוס, בלז פסקל, ויליאם פיילי, ג'וזף בטלר ורבים אחרים.

ביקורתו של דייוויד יוםעריכה

הפילוסוף דייוויד יום, טען[19][17] ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית"[20] שאין די בטיעון העד להוכחת מעשי ניסים, שתועדו, לדבריו, זמן רב לאחר המועד בו התרחשו כביכול. לו היה מוצג בפנינו אירוע ניסי היום, גרס יום, הוא היה נדחה על ידי רבים על נקלה[דרושה הבהרה]. לדבריו, אמונתנו באירוע ניסי מכונן אינה מבוססת על הוכחה משכנעת להתרחשותו, אלא דווקא על היעדרה: על כך שהאירוע הניסי אירע, כביכול, בזמן ובמקום הרחוקים מאיתנו.[21]

דברי יום, שייחס את טיעון העד לכשל פנייה אל הסמכות, הובילו פילוסופים רבים לבחון את סבירות הניסים כשלעצמה,[22] ופעמים רבות תוך ביטול גמור, כפי שניתן ללמוד מאנטוני פלו, מהווארד סובל, מאליסטיר מקינון, מדייוויד אואן, ג'ורג' שלזינגר, ואחרים.[23] לדברי הפילוסוף דניאל בונבאץ', ועמו פרנסיס בקווית', עמדתו של יום כאן וב"דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", יחד עם עמדתו של עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה", הייתה מהלומה הרסנית לא רק לאמונה בניסים, אלא גם לכל ניסיון לבסס את האמונה הדתית על בסיס רציונלי או אובייקטיבי.[24] הפילוסוף ג'.ה. רנדל, אף טען כי יום הנחית על טיעון העד מהלומת מוות "בהוכיחו באופן כה ברור את הדברים, עד שמאז יום רק לעיתים נדירות העז אדם אינטליגנטי להעלות את הטיעון."[25] רנדל הוסיף ואמר כי "במאה השמונה־עשרה היו הניסים ההסבר התומך העיקרי באמונה; [בעקבות דבריו של יום הם הפכו] במאה התשע־עשרה לבעיה העיקרית שיש להסבירה."

מאידך, ריצ'רד סווינבורן,[26] סי. אס. לואיס,[27] ופורטיל[28] - סתרו את דברי יום לפיהם לא תיתכן עדות היסטורית המספקת להוכחת נס, וגם טרחו להסביר מדוע, לדבריהם, אין לראות בנס אירוע בלתי מתקבל על הדעת כשלעצמו. פרנסיס בקווית', בעקבותיהם, גרס שמסקנותיו של יום מבוססות על כשל לוגי.[29] הוא ודניאל בונבאץ' סברו שהעדויות על תחייתו של ישו אמינות, ובצירופם, יחד עם עדויות על מעשי ניסים אחרים המצויות בתנ"ך, די בשביל לקבל את התיאור, הבלתי מסתבר כשלעצמו, של נס התחייה.[24]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מסכת אבות ג,יג: "אמר ר' עקיבא מסורת סייג לתורה".
  2. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ו'.
  3. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ד'.
  4. ^ שמות טז,לה.
  5. ^ הנבחר באמונות ודעות, הקדמה, ו'.
  6. ^ הכוזרי, מאמר ראשון, כה', בתרגום ר' יהודה אבן תיבון.
  7. ^ משנה תורה ספר המדע הלכות יסודי התורה ח' א'.
  8. ^ איגרות הרמב'ם, איגרת תימן, הוצאת שילת, ירושלים תשנ'ה, עמ' קכו.
  9. ^ שם עמ' קלט.
  10. ^ ראה מסכת מכות כג,ב "תורה ציווה לנו משה" תורה בגימטריא 611 רמז למצוות ששמענו מפי משה אבל שני הדיברות הראשונים "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום". ולכן הם נכתבו בגוף ראשון- 'אנכי' 'על פני', ולא בגוף שלישי כשאר הדיברות- 'שם ה' א-להיך' ולא כתוב 'שמי', 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' ולא כתוב 'עשיתי'.
  11. ^ כנ"ל "והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך".
  12. ^ בתחילת ההקדמה לספרו.
  13. ^ ספר העיקרים א' יט'.
  14. ^ ספר העיקרים א' כ'.
  15. ^ ספר העיקרים א' יח'.
  16. ^ לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167–172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין".
  17. ^ 1 2 Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1;
  18. ^ הברית החדשה, איגרת פולוס הראשונה אל הקורינתים, ט"ו:ג'-י"א;
  19. ^ Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009, עמ' 2-3
  20. ^ דייוויד יום, מחקר לגבי ההבנה האנושית, פרק 10, "על הניסים"; ואחר כך גם ב""דיאלוגים לגבי הדת הטבעית" וב"היסטוריה טבעית של הדת";
  21. ^ ”אנו נדרשים לבחון ספר... [שנכתב] כמעט בוודאות הרבה אחרי מסכת האירועים המתוארת, שאין לו שום סימוכין מעדות בת־הזמן, והנושא דמיון רב לאירועים הפלאיים, שכל אומה מתארת בהם את ראשיתה... יניח כל איש את יד על הלב ויאמר... האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה, הנתמך בראיות כאלה, היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו.“ ("מחקר לגבי ההבנה האנושית": על הניסים)
  22. ^ A.H. Lawrence, Hume's Argument on the Subject of Miracles, Washington, 1845;
  23. ^ דיון פולמוסי בנושא נמצא אצל Michael Martin, Atheism: A Philosophical Justification, Temple UP, 1990, עמ' 188 ואילך.
  24. ^ 1 2 Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009; וכן Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis;
  25. ^ Randall, J. H., 1926: The Making of the Modern Mind: A Survey of the Intellectual Background of the Present Age. Boston: Houghton Mifflin. עמ' 293; ומצוטט גם אצל Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
  26. ^ Richard Swinburne, The Concept of Miracle, New York, 1970 וכן Swinburne, The Existence of God, Oxford UP, 1979, עמ' 273 ואילך;
  27. ^ C.S. Lewis, Miracles, UK, 1947;
  28. ^ Richard L. Purtill, Thinking about religion: a philosophical introduction to religion, Prentice-Hall, 1978;.
  29. ^ "Hume incorrectly assumed that, because we base our knowledge of the past on regularities (constant conjunction), the object of our knowledge must therefore be a regular event", מתוך "Hume's Evidential/Testimonial Epistemology, Probability, And Miracles", In Faith in Theory and Practice: Essays on the Justification of Religious Belief. Edited by Elizabeth Radcliffe and Carol White. La Salle, IL: Open Court Publishing, 1993. Pp. 117-140. Originally published under the same title in the journal Logos 12 (1991): 87-104;(הקישור אינו פעיל, 31.10.2019)