פתיחת התפריט הראשי

טיעון מן הנס

הטיעון מן הנס, הידוע גם בשם טיעון העד, הוא טיעון לקיום אלוהים, הגורס כי קיימת עדות אמינה בכתב או בעל־פה, על התרחשות נס אלוהי. הטיעון היה מקובל בקרב נוצרים ויהודים במשך מאות שנים כאחד הטיעונים המרכזיים לקיום אלוהים.

הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום ביקר את טיעון העד וטען כי נכונות לקבל עדות עתיקה שהועברה בדרך המסורת כנכונה אינה נובעת מאמינותה, אלא מהיותה דיי רחוקה בזמן ובמקום ממצבנו הנוכחי כך שנוכל לקבלה על אף חוסר אמינותה. הוסיפה על טיעונו של יום התגברותה של הספקנות כלפי תופעות על-טבעיות וניסיות כתוצאה מהמהפכה המדעית. כיוון שכך ירד קרנו של הטיעון מן הנס כטיעון לקיום אלוהים וכיום יש המבכרים על פניו טיעונים אחרים כמו הטיעון הטלאולוגי. עם זאת, עוד יש שתומכים בטיעון מן הנס.

ביהדותעריכה

  ערך מורחב – טיעון העד (יהדות)

בחומש שמות מסופר על מופתי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני, אשר התרחשו במעמד כל עם ישראל. הטיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם טיעון הכוזרי או טיעון מעמד הר סיני. בעוד שהוגים נוצרים ראו גם בסיפורים אלו וגם בסיפורי הבשורה הנוצרית ראיות לטענותיהם, מקביליהם היהודים קיבלו את סיפורי התורה בלבד, והציגו את הטיעון המבוסס עליהם, באופן שמבדל אותו מהטיעון הכריסטולוגי.

רס"ג ביסס את אמינות סיפורי הניסים המתוארים בספר שמות על המסורת, ועל ההנחה שקהל גדול אינו עשוי להנחיל סיפור מעשה שקרי, או לטעות בפרטיו.[1] לדבריו כל שליח שבחרו א-להים לשליחותו, עשה לנוהג שנותן לו אות של שינוי סדרי הטבע. "וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה, נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם." רס"ג מעיר, שמהלך עניינים זה מפורש בתורה, בסיפור המופתים שניתנו למשה, ובדבריו לעם על: "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם" (דברים כט' 2)[2] בהקשר זה, ייחס רס"ג חשיבות מיוחדת לנס ירידת המן, שלפי המסופר בתורה, הזין את עם ישראל כולו במשך ארבעים שנה.[3]

ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את מעמד הר סיני כמה "שמחייב אותי ואת קהל בני ישראל, אשר התאמתה אצלם הראִיה ההיא, ואחר כך המסרת הרצופה, אשר היא כראִיה."[4] דבריו ברורים שמסורת עם ישראל במשך דורות שנה אחר שנה ברציפות של מעשים אשר באו לתעד מאורעות היסטוריים - כסדר ליל פסח, חגיגת חג השבועות, ישיבה בסוכות, שביתה ביום השבת [5] וכו', שכולם הם זכר למאורעות ההיסטוריים אשר עומדים בבסיס יצירת עם ישראל אשר קרו בשנת 2448 לבריאת העולם, דהיינו יציאת מצרים בטו' בניסן ו50 יום לאחר מכן קבלת התורה במעמד הר סיני וכו', מסורת זו היא מסירת העדות על קיום המאורעות ההם וממילא מחייבת את כל בני ישראל לדורותם בקבלת התורה והמצוות הנגזרים מכח עדות זו.

דבריו מבוססים על הפס' המבדיל בין מצוות התורה אשר הם 'חוקים ומשפטים' למצוות הקרויות 'עדות' - "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם"(דברים ו,כ), דהיינו מעשים אשר עיקר תכליתם היא העברת העדות במהלך ההיסטוריה מאב לבן, שכן עדות על מאורעות היסטוריים מטבעה קשה לאימות כיון שהעדים להם עברו מן העולם, ולכן כדי לאמתה- וממילא לחזק את המחויבויות הנובעות ממנה- מוכרח הדבר אשר המליונים [6] אשר היו עדים למאורעות ההם יעבירו את העדות לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף הדורות ובכך יהוו רצף כרונולוגי לאימותה. ועל כן עצם קיום אותם המעשים באותם הזמנים במהלך השנה ע'י מיליוני היהודים בכל הדורות, היא היא מסירת העדות והאימות לקיום המאורעות ההם, והיא המחייבת את הדורות כולם בקבלת התורה והמצוות לדעת הכוזרי. כמו כן לדעתו, עדות זו של מליוני אנשים אשר נכחו באותם המאורעות ומסרוה לבניהם אין לה אח ורע בשאר הדתות- הנצרות והאיסלאם, ועל כן אמיתות היהדות מוכרחת לעומתם.

בנוסף לכך הרב שלמה אבינר פירש בדבריו שאף באו כהדרכה לפיתוח האמונה בא-להים באמצעות היכללות בעם ישראל, שלדבריו אבותיו חוו קרבה לא-להים, ולא נזקקו לטיעונים.[7]

גם הרמב"ם ביסס את האמונה על מעמד הר סיני, וכך כתב באיגרת לבני תימן אשר היו במשבר אמונה בדורו- "ועל כן אחינו כל ישראל הנפוצים בקצוות, ראוי לכם שתחזקו קצתכם את קצתכם, ויישירו גדוליכם את קטניכם, ויחידיכם את המוניכם, והסכימו כולכם באמת אשר לא תשתנה ולא תומר והיא- שה' יתעלה אחד, לא כשאר האחדים, ושמשה נביאו והמדבר בשמו אדון כל הנביאים והשלם שבהם, והוא השיג מה' מה שלא השיגהו שום נביא ולא ישיגהו, ושספר התורה הזה כולו מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' הוא דבר ה' אל משה וכו'. וזכרו מעמד הר סיני, אשר ציונו ה' לזוכרו תמיד, והזהירנו משכחו, וציונו להודיע אותו לבנינו עד שיגדלו על ידיעתו, והוא אמרו יתעלה(דברים ד,ט): 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב', וראוי לכם אחינו שתגדלו את בניכם על הופעת המראה הגדול ההוא ותספרו בכל קיבוץ גדולתו וכבודו שהוא עיקר הדת והבסיס לטענה המביאה לאמת"[8]

כמו כן הוסיף הרמב'ם [9], שנבואת משה נתקבלה לא מחמת הניסים ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, אלא "בהיותינו שומעים הדיבור כמו ששמעו הוא ובזה התאמתה האמונה אמיתות שלמה וקיימת עד עולם", דהיינו שכל ישראל התנבאו ושמעו את דבר ה' בשני הדיברות הראשונים.[10]

דבריו מבוססים על הפס' "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט), דהיינו שאחר ניסי יציאת מצרים היה מקום לספק שמא משה רבינו מכשף גדול היה ששינה מדרכי הטבע בעצמו ולא נשלח ע'י ה', אבל רק לאחר מעמד הר סיני בו כל ישראל התנבאו ושמעו את דבר ה' בעצמם בשני הדיברות הראשונים ואת דבר ה' אל משה בשמונה הדיברות השניים [11]. בזה נתאמת שדבר ה' בפי משה בכל התורה אמת הוא.

מחבר ספר החינוך[12] הצטרף לדעת הרמב"ם על חשיבות מעמד הר סיני. את האמונה בו הוא ביסס על ריבוי העדים השותפים למסורת אבותיהם אשר היו המון רב אשר נכח בו.

הרב יוסף אלבו ביסס את האמונה במסורת האבות, על יחס האמון של בנים לאבותיהם. כך הוא מבאר את דברי משה, שנאמרו, על פי התורה, כארבעים שנה לאחר מעמד הר סיני: "'השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי' (דברים ד' ל"ג), ואף על פי שהשכל ימאן זה הנה הוא אמת גמור, אחר שהעיד עליו הנסיון ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה הסרתו" (ספר העיקרים א' יט')

באשר למשמעותו ההיסטורית של המעמד, אף הרב אלבו אימץ את גישת הרמב"ם: "כי הדבר המצטווה לנביא בינו ובין השם יש חשש או ספק לזולתו בקבלה ההיא, ואפילו לעומדים בדור ההוא וכל שכן לבאים אחריהם, שהרי משה רבינו לא האמינו ישראל בנבואתו אמונה שלמה עד יום מתן תורה ששמעו את הקול מדבר אליו" (ספר העיקרים א' כ'). אך: "כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות א-ל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו" (ספר העיקרים א' יח') לדבריו, א-להים לא היה נותן גושפנקא לשליחות משה לקבל את התורה "אם היה עתיד לכזב".(שם)

טיעון מעמד הר סיני נותר טיעון מרכזי בחינוך ליהדות, ובספרות שנועדה לבסס את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[13]

בנצרותעריכה

בברית החדשה מסופר על תחייתו של ישו ועל מופתים שחולל בפני קהל רב. הטיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם הטיעון הכריסטולוגי.

פאולוס,[14] באיגרת הראשונה אל הקורינתים[15], מבסס את מהימנות הבשורה הנוצרית על שנים עשר השליחים וחמש מאות עדים נוספים שפגשו, לטענתו, בישו, לאחר תחייתו מן המתים. הטיעון מן הנס של פאולוס אומץ והורחב על ידי הוגים נוצריים רבים, כמו אירנוס, אוריגנוס, אוגוסטינוס, תומאס אקווינס, הוגו גרוטיוס, בלז פסקל, ויליאם פיילי, ג'וזף בטלר ורבים אחרים.

ביקורתו של דייוויד יוםעריכה

הפילוסוף דייוויד יום, טען[16][17] ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית"[18] שאין די בטיעון העד להוכחת מעשי ניסים, שתועדו, לדבריו, זמן רב לאחר המועד בו התרחשו כביכול. לו היה מוצג בפנינו אירוע ניסי היום, גרס יום, הוא היה נדחה על ידי רבים על נקלה[דרושה הבהרה]. לדבריו, אמונתנו באירוע ניסי מכונן אינה מבוססת על הוכחה משכנעת להתרחשותו, אלא דווקא על היעדרה: על כך שהאירוע הניסי אירע, כביכול, בזמן ובמקום הרחוקים מאיתנו.[19]

דברי יום, שייחס את טיעון העד לכשל פנייה אל הסמכות, הובילו פילוסופים רבים לבחון את סבירות הניסים כשלעצמה,[20] ופעמים רבות תוך ביטול גמור, כפי שניתן ללמוד מאנטוני פלו, מהווארד סובל, מאליסטיר מקינון, מדייוויד אואן, ג'ורג' שלזינגר, ואחרים.[21] לדברי הפילוסוף דניאל בונבאץ', ועמו פרנסיס בקווית', עמדתו של יום כאן וב"דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", יחד עם עמדתו של עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה", הייתה מהלומה הרסנית לא רק לאמונה בניסים, אלא גם לכל ניסיון לבסס את האמונה הדתית על בסיס רציונלי או אובייקטיבי.[22] הפילוסוף ג'.ה. רנדל, אף טען כי יום הנחית על טיעון העד מהלומת מוות "בהוכיחו באופן כה ברור את הדברים, עד שמאז יום רק לעיתים נדירות העז אדם אינטליגנטי להעלות את הטיעון."[23] רנדל הוסיף ואמר כי "במאה השמונה־עשרה היו הניסים ההסבר התומך העיקרי באמונה; [בעקבות דבריו של יום הם הפכו] במאה התשע־עשרה לבעיה העיקרית שיש להסבירה."

מאידך, ריצ'רד סווינבורן,[24] סי. אס. לואיס,[25] ופורטיל[26] - סתרו את דברי יום לפיהם לא תיתכן עדות היסטורית המספקת להוכחת נס, וגם טרחו להסביר מדוע, לדבריהם, אין לראות בנס אירוע בלתי מתקבל על הדעת כשלעצמו. פרנסיס בקווית', בעקבותיהם, גרס שמסקנותיו של יום מבוססות על כשל לוגי.[27] הוא ודניאל בונבאץ' סברו שהעדויות על תחייתו של ישו אמינות, ובצירופם, יחד עם עדויות על מעשי ניסים אחרים המצויות בתנ"ך, די בשביל לקבל את התיאור, הבלתי מסתבר כשלעצמו, של נס התחייה.[22]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ו'.
  2. ^ הנבחר באמונות ודעות, מאמר שלישי, ד'.
  3. ^ הנבחר באמונות ודעות, הקדמה, ו'.
  4. ^ הכוזרי, מאמר ראשון, כה', בתרגום מהדורת שילת, מעלה אדומים תשע'.
  5. ^ ע'פ האמור בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן (דברים ה,טו) שבנוסף להיותה זכר למעשה בראשית הינה גם זכר ליציאת מצרים -"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציוך ה' א-להיך לעשות את יום השבת".
  6. ^ שש מאות אלף גברים לבד מנשים וטף, שיחד הם כשני מליונים וחצי.
  7. ^ "ספר הכוזרי פירוש", מאמר ראשון, פסקה נג' ונספח ב'.
  8. ^ איגרות הרמב'ם, איגרת תימן, הוצאת שילת, ירושלים תשנ'ה, עמ' קכו.
  9. ^ שם עמ' קלט.
  10. ^ ראה מכות כג,ב "תורה ציוה לנו משה" תורה בגימטריא 611 רמז למצוות ששמענו מפי משה אבל שני הדיברות הראשונים "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום". ולכן הם נכתבו בגוף ראשון- 'אנכי' 'על פני', ולא בגוף שלישי כשאר הדיברות- 'שם ה' א-להיך' 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' ולא כתוב 'שמי' 'עשיתי'.
  11. ^ "במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך" (ספר המדע הלכות יסודי התורה ח' א').
  12. ^ בתחילת 'הערת המחבר'.
  13. ^ לדוגמה: "מסע אל פסגת הר סיני" מאת הרב מרדכי נויגרשל; "מסילות אל האמונה" עמוד 64-69; "דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995; "דורנו מול שאלות הנצח", ד"ר אהרון ברט, עמ' 167-172 (הוצאה שלישית, תשכ"ה); "אגרות קודש" של הרמ"מ שניאורסון, כרך יח', איגרת ו'תתעו', ד"ה "כל" ו- "עניין";
  14. ^ Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1;
  15. ^ הברית החדשה, איגרת פולוס הראשונה אל הקורינתים, ט"ו:ג'-י"א;
  16. ^ Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009, עמ' 2-3
  17. ^ Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1;
  18. ^ דייוויד יום, מחקר לגבי ההבנה האנושית, פרק 10, "על הניסים"; ואחר כך גם ב""דיאלוגים לגבי הדת הטבעית" וב"היסטוריה טבעית של הדת";
  19. ^ "אנו נדרשים לבחון ספר... [שנכתב] כמעט בוודאות הרבה אחרי מסכת האירועים המתוארת, שאין לו שום סימוכין מעדות בת־הזמן, והנושא דמיון רב לאירועים הפלאיים, שכל אומה מתארת בהם את ראשיתה... יניח כל איש את יד על הלב ויאמר... האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה, הנתמך בראיות כאלה, היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו." ("מחקר לגבי ההבנה האנושית": על הניסים)
  20. ^ A.H. Lawrence, Hume's Argument on the Subject of Miracles, Washington, 1845;
  21. ^ דיון פולמוסי בנושא נמצא אצל Michael Martin, Atheism: A Philosophical Justification, Temple UP, 1990, עמ' 188 ואילך.
  22. ^ 22.0 22.1 Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009; וכן Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis;
  23. ^ Randall, J. H., 1926: The Making of the Modern Mind: A Survey of the Intellectual Background of the Present Age. Boston: Houghton Mifflin. עמ' 293; ומצוטט גם אצל Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
  24. ^ Richard Swinburne, The Concept of Miracle, New York, 1970 וכן Swinburne, The Existence of God, Oxford UP, 1979, עמ' 273 ואילך;
  25. ^ C.S. Lewis, Miracles, UK, 1947;
  26. ^ Richard L. Purtill, Thinking about religion: a philosophical introduction to religion, Prentice-Hall, 1978;.
  27. ^ "Hume incorrectly assumed that, because we base our knowledge of the past on regularities (constant conjunction), the object of our knowledge must therefore be a regular event", מתוך "Hume's Evidential/Testimonial Epistemology, Probability, And Miracles", In Faith in Theory and Practice: Essays on the Justification of Religious Belief. Edited by Elizabeth Radcliffe and Carol White. La Salle, IL: Open Court Publishing, 1993. Pp. 117-140. Originally published under the same title in the journal Logos 12 (1991): 87-104;(הקישור אינו פעיל, 31.10.2019)