טלקוטלפן
טלקוטלפן (בספרדית: Tlacotalpan) היא עיירה במועצה האזורית טלקוטלפן בדרום מדינת וראקרוס שבמזרח מקסיקו, שהוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1998, בעיקר בשל הארכיטקטורה והפריסה שלה מהתקופה הקולוניאלית. העיירה הוקמה בשנת 1550 על מה שהיה במקור אי בנהר פפאלואפן (אנ'). מהתקופה הקולוניאלית ועד המאה ה-20, היה בה נמל חשוב, אחד מנמלי הנהר הבודדים באמריקה הלטינית, אולם עם הקמת מסילת הברזל, דעכה חשיבותה של טלקוטלפן. החל משלהי המאה ה-20 החלו ניסיונות לשמר את הארכיטקטורה והמתווה הספרדי/קריבי של העיר, ניסיונות שהגיעו לשיאם בקבלת מעמד של מורשת עולמית. במאה ה-21 מתבססת הכלכלה העיקרית של העיירה על דיג ותיירות, במיוחד בתקופת החגיגה הדתית השנתית הנערכת ב-2 בפברואר הקרויה בספרדית Día de la Candelaria.
 סמל טלקוטלפן | |||||||||
 | |||||||||
| הכיכר המרכזית | |||||||||
| מדינה / טריטוריה | מקסיקו | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 וראקרוס | ||||||||
| תאריך ייסוד |
1847  | ||||||||
| שטח | 320 הקטאר | ||||||||
| גובה | 10 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיירה | 8,853 (2010) | ||||||||
| קואורדינטות | 18°37′00″N 95°40′00″W / 18.616667°N 95.666667°W | ||||||||
| tlacotalpan-turismo.gob.mx | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
|
(למפת מקסיקו רגילה)  | |||||||||
  | |||||||||
היסטוריה עריכה
השם "טלקוטלפן" הוא התאמה ספרדית לשם בנאוואטל "טלאשקוטאליאפן", שפירושו "אדמה בין מים". הכוונה היא לאי היישוב המקורי בנהר פפאלואפן. כאשר שונתה הגדה הצפונית של הנהר, חובר האי ליבשה. באמצע המאה ה-19, השם היה סן קריסטובל טלקוטלפן, אך מאז קוצר.
לא הרבה ידוע על ההיסטוריה הטרום-ספרדית של האזור, אך במקור היה האזור על ידי הטוטונקים (אנ'). אלה נעקרו מאוחר יותר על ידי הטולטקים (אנ') במהלך המאה ה-12. בשנת 1461 החל הקיסר מוקטסומה הראשון (אנ') בניסיונות הראשונים של האצטקים להתרחב לכאן. בשנת 1475 כבש אשאיאקטל (אנ'), הקיסר השישי של האימפריה האצטקית, את האזור.
בשנת 1518 הוביל פדרו דה אלוואראדו משלחת ששטה במעלה אזור פפאלואפן, ובשנת 1521 שלח הרנאן קורטס לכאן את גונסאלו דה סנדובל (אנ') במטרה לחפש זהב. לאחר הכיבוש ב-1521 קיבל אלפונסו רומרו (Alfonso Romero) את האזור כאנקומיינדה. במועצה הנוכחית, במקום שנקרא אז קואנפה-איוצינאפה (Coanapa-Ayotzinapa), הקים קורטס ב-1532 את המפעל הראשון במקסיקו להפקת סוכר מקנה סוכר. ב-1550 הוענק האזור על ידי המלך הספרדי לגספר ריוואקניירה (Gaspar Rivakeneyra), והוא השתמש בו לגידול חיות משק. הוא לא יכול היה למנוע מדייגים להקים את העיירה אך הוא דרש מהם לבנות קפלה המוקדשת ל"גבירתנו של הנר".
הקולוניזציה של האזור הייתה איטית, עם תריסר ספרדים בלבד ב-1544 ולא יותר מ-320 עד 1777. חסרים נתונים על אוכלוסיות אחרות במהלך התקופה הקולוניאלית, אך בשנת 1808 היו 1,156 תושבים ילידים ו-1,616 "פרדוס" (Pardos) או אנשים בעלי מורשת ילידית ואפריקאית.
בתחילת המאה ה-17 היה ניסיון להכפיף את האזור לקוסאמאלואפן (אנ'), אך התושבים כאן התנגדו לו בהצלחה. במאה ה-17 היא הפכה למרכז מסחרי להסיינדות (אנ') שמסביב, מה שהוביל לגידול באוכלוסייתה הספרדית. עושרה ומעמדה כנמל משכו אליה פיראטים אנגלים במאות ה-17 וה-18 והעיירה נשרפה על ידם פעם אחת ב-1667.
ב-1714 הציף הנהר פפאלואפן את העיירה, מה שאילץ להעביר את העיירה למיקומה הנוכחי, שנקרא אז צ'וניאפה (Chuniapa). בעיירה פרצו שלוש שריפות גדולות נוספות ב-1698, 1788 ו-1790. שתי האחרונות הניעו את הרשויות לדרוש בנייה מחדש עם קירות אבן, גגות רעפים והקמת שטחים פתוחים עם עצים. אלה שלא יכלו לבנות מחדש בצורה זו נאלצו לעבור לחלק המזרחי של העיירה שהיו בו תקנות בנייה פחות מחמירות. רוב המבנים העתיקים ביותר הם מתקופה זו וקבעו את הסגנון הנפוץ של בתים גדולים עם חצרות, גגות רעפים ומעברים מקושתים.
גבולות המועצה נקבעו בשלהי המאה ה-18.
טלקוטלפן הגיעה לשיאה כעיר נמל במאה ה-19. בתחילת מאה זו הגיעו לאזור מהגרים צרפתים, גרמנים ואיטלקים כדי לשתול ולארוג כותנה, כדי למכור בשווקים באנגליה. החל משנת 1821 חוותה טלקוטלפן צמיחה כלכלית כנמל למוצרים מאואחאקה ופואבלה שהועברו לווראקרוס ומחוצה לה לניו אורלינס, הוואנה ובורדו. עד 1855 היא הייתה נמל בית לשמונה עשרה ספינות קיטור וספינת מפרש גדולה שהובילו עצים, טבק, כותנה, תבואה, סוכר, ברנדי, עור, בשר מומלח, תנינים, נוצות אנפה, רהיטים וסבון. בשנת 1825 נפתחה בה אחד המכללות הימיות הראשונות במקסיקו, שהוקמה על ידי גוואדלופה ויקטוריה. בשנת 1847, טלקוטלפן הוכרזה רשמית כעיירה כהכרה בהשתתפותה בהגנה מפני כוחות ארצות הברית במלחמת ארצות הברית–מקסיקו. בשנת 1864 העיירה נכבשה על ידי כוחות צרפתים תחת מרשל יום אחד לאחר השתלטות על אלווארדו. מאוחר יותר באותה שנה, כוחות רפובליקנים בפיקודו של אלחנדרו גרסיה השתלטו מחדש על האזור. ב-1865 היא הוכרזה כעיר ובירה זמנית בשל התנגדותה נגד הצרפתים. ב-1879 ייסד מיגל צ'סארו את המכינה השלישית של וראקרוס. כאן ארגן פורפיריו דיאס התקוממות נגד ממשלתו של סבסטיאן לרדו דה טחאדה, שהובילה לשינוי השם של העיירה לטלקוטלפן דה פורפיריו דיאס בשנת 1896. שם זה שונה לגרסה הנוכחית לאחר המהפכה המקסיקנית. בתחילת המאה ה-20 היו בעיירה שמונה בתי ספר, שלושה בתי מלון, תשעה מפעלים ו-100 בתים חד קומתיים.
עם זאת, בחלק הראשון של המאה ה-20, דעכה חשיבותה של טלקוטלפן כעיר נמל, אשר קיים אותה מאז התקופה הקולוניאלית, עם בניית מסילת הברזל Ferrocarril del Istmo. אוכלוסייתה גדלה רק במעט מ-1950 ל-1980 ונשארה יציבה מאז על קצת יותר מ-8,800.
בשנת 1968 החלו מאמצי השימור כאשר טלקוטלפן הוכרזה כ"עיר טיפוסית" של מקסיקו על ידי מדינת וראקרוס. בשנת 1986 היא הוכרזה כאזור מונומנטים היסטוריים על ידי הממשלה הפדרלית שינוהל על ידי המכון הלאומי לאנתרופולוגיה והיסטוריה (אנ') של מקסיקו (בראשי תיבות INAH) והמכון הלאומי של האומניות היפות (Instituto Nacional de Bellas Artes בראשי תיבות INBA). בשנים 1985 ו-1997 הוקם אזור מעבר הכולל שטחים מעבר לנהר המשמש כחיץ לאזור השימור העיקרי. בשנת 1998, היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשל ההיסטוריה שלו כנמל נהר, הארכיטקטורה שלה והמסורות שלה של שירה, מוזיקה וריקוד. מאז ההצהרות הללו פעלו ה-INAH ו"הקרן הלאומית לתרבות ואמנות" (Fondo Nacional para la Cultura y las Arts, בראשי תיבות FONCA) להחיות את העיר ולשפר את הכלכלה, במיוחד באמצעות תיירות.
גאוגרפיה של הסביבה עריכה
טלקוטלפן שוכנת בדרום-מרכז מדינת וראקרוס שבמזרח מקסיקו, כ-90 קילומטרים מנמל וראקרוס ו-203 קילומטרים דרומית-מזרחית לבירה חלפה. זה חלק מאזור סוטאוונטו (Sotavento) של המדינה.[1]
הטופוגרפיה של האזור שטוחה ברובה, עם גבעות לכיוון מערב.[1] רוב השטח (60%) משמש למרעה בעלי חיים, כאשר כ-15% מעובדים ו-20% מכוסים במים.[2]
הטריטוריה מוגדרת על ידי הנהר פפאלואפן, יחד עם הנהרות סן חואן וטוקספן (Tuxpan), שניהם יובלים של הראשון.[1] ניתן לשוט בפפאלואפן, אך לא מבצעים דליית בוץ מקרקעיתו ואין בו הכוונה לתנועת הסירות.
באזור יש אקלים טרופי למחצה, עם טמפרטורה שנתית ממוצעת של 25.1 מעלות. ישנן שתי עונות שונות. מאוקטובר עד אפריל, מזג האוויר נשלט על ידי מעבר של חזיתות קרות מהצפון, המכונות "נורטס" (nortes). חזיתות אלו עלולות לגרום לרוחות חזקות ולטורנדו. בשאר ימות השנה, מזג האוויר נשלט על ידי הזרם האטלנטי (Corriente Atlántica), רוחות חמות ולחות המגיעות מדרום-מזרח מקסיקו, וגורמות לרוב כמות הגשמים השנתית של האזור. ספטמבר הוא החודש הסוער ביותר וגם האזור מושפע באופן קבוע מסופות הוריקן. אלו עלולות לגרום להצפות חמורות כמו המקרה של הוריקן רוקסן ב-1995, הוריקן דין ופליקס ב-1997, הוריקן קארל ב-2010 והוריקן ארנסטו ב-2012.[2]
הצמחייה נשלטת על ידי עצים נשירים, כאשר מיני העצים העיקריים הם אלון, מילה, ערבה וצפצפה. יש גם אזורים עם מנגרובים.
באזור יש כמה מרבצי נפט.
העיירה עריכה
העיירה מכונה "הפנינה של הפפאלואפן".
טלקוטלפן שונה מרוב היישובים העירוניים באמריקה הלטינית בהיותה נמל נהר המרוחק מהאוקיינוס. היא אתר מורשת עולמית בגלל מתווה העיירה, הארכיטקטורה, ההיסטוריה והמסורות שלה. המתווה והאדריכלות העירונית מתוארכים למאה ה-17, והעיירה שימרה בעיקר את שניהם.[3] מתווה העיירה היא דמוי לוח שחמט, המכסה 153 גושי מבנים בשטח של 750 דונם. שטח זה מחולק לשני חלקים: חלק "ספרדי" במערב וחלק קטן יותר "ילידי" במזרח. החלקים מופרדים על ידי שטח ציבורי עם מבנים מסחריים וציבוריים יחד עם כמה מרחבים ציבוריים. החלק הספרדי של העיר מאופיין ברחובות רחבים המקבילים לנהר פפאלואפן והמחוברים ביניהם בסמטאות צרות.[3] באזור זה ישנם פארקים ומרחבים ציבוריים עם עצים בוגרים, כמו פארק אידלגו (Parque Hidalgo), הידוע במוזיקאים הנודדים ופלאסואלה דה דוניה מריה (Plazuela de Doña Maria), מזרחית למרכז, בחלק העתיק ביותר של העיר, המוקפת בבתי מלאכה לייצור רהיטים, כלי נגינה ומוצרי עץ משובחים אחרים.[3] הארכיטקטורה מאופיינת בבתים בני קומה אחת או שתי קומות, שבחזיתם קולונדות, בחצרות פנימיות בסגנון אנדלוסי, קשתות בסגנון קריבי, בגגות רעפים אדומים ובחזיתות צבעוניות, שחלקם מתוארכים למאה ה-18. בתים מסוג זה נמצאים בשפע במיוחד בשכונות סן מיגליטו (San Miguelito) ולה קנדלריה (La Candelaria). רבים מהבתים עדיין משמרים את התכנון הפנימי שלהם ואפילו את הריהוט המסורתי.[3]
אף על פי שימי הזוהר שלה חלפו במאה ה-19, טלקוטלפן עדיין מסווגת על ידי ממשלת מקסיקו כנמל נהר המשרת בעיקר סירות דיג וספינות סיור קטנות. יש בנמל רציף בטון באורך 160 מטר, וטיילת קורות עץ לאורך הנהר, שלאורכה פועלות מסעדות רבות.[2]
הכיכר המרכזית, הקרויה "פלאסה סרגוסה" (Plaza Zaragoza), נמצאת קרוב לגדת הנהר. היא מעוצבת בשיש לבן ומנומרת בעצי דקל. במרכז, יש קיוסק מהמאה ה-19 שעוצב על ידי הפסל המקומי פרנסיסקו סאנצ'ס טראן (Francisco Sanchez Terán).
נקודת הציון העיקרית לאורך כיכר זו היא מקדש "גבירתנו של הנר" (Nuestra Señora de la Candelaria, מסורת שמקורה בטנריפה) בצד הצפוני. כנסייה זו נבנתה בסוף המאה ה-18 (החל מ-1770) תחת חואן דה מדינה (Juan de Medina) מאבנים שהובאו משוניות במפרץ מקסיקו כדי לשכן בתוכה את תמונת מרים הבתולה, שהובאה על ידי מלחים לעיר במאה ה-17. החגיגה השנתית העיקרית של העיר ממלאת את הכנסייה הזו בנרות ובפרחים.[1]
הכנסייה הנוספת לאורך הכיכר היא כנסיית הקהילה של סן קריסטובל, שמתוארכת לשנת 1849. היא נאו-קלאסית עם השפעה מורית מסוימת, ומסופר שהשעון במגדל שלה הגיע מאנגליה לפני יותר ממאתיים שנה. חלקי קישוט המזבח העיקריים בפנים מפוסלים מעץ ומכילים תמונה בולטת של גבירתנו מגוואדלופה (אנ'). יש גם מזבח חשוב המוקדש לישו בקפלה הצדדית שליד אזור המזבח הראשי.
עם זאת, המקדש או כנסיית הקהילה אינם הכנסיות העתיקות ביותר בעיר. בתואר זה אוחזת כנסיית סן מיגליטו, הממוקמת בפלאסה דה לאס מדרס (Plaza de las Madres). היא נבנתה בשנת 1785 במהלך שיא סגנון הבארוק במקסיקו.
המבנה המרכזי האחרון בפלאסה סרגוסה הוא הארמון העירוני. הוא נבנה בשנת 1849 ומכיל ציורי שמן שונים של סלבדור פראנדו (Salvador Ferrando, צייר בן העיר) וכן ארכיון של מסמכים המתוארכים לתקופה הקולוניאלית.
מזרחית למקדש נמצאת כיכר קטנה בשם פלאסואלה אגוסטין לארה (Plazuela Agustín Lara), על שם הפסל המוצב בה של המשורר (אנ') המפורסם. "בית המלאכה רפאלה מורייו דה ברברו" (Casa Artesanal Rafaela Murillo de Barbero) נמצא בצד הדרומי של כיכר זו, שבעבר שימש בית הכלא העירוני. כיום הוא מכיל שמלות רקומות, חולצות, חליפות מסורתיות לגברים ורהיטי עץ ומוצרים אחרים. מוזיאון סלבדור פראנדו ממוקם בצד המזרחי, מוקדש לצייר והחלוץ בשימור המורשת התרבותית של וראקרוס, בבית שהיה שייך לו. המוזיאון מכיל יצירות של האמן ואומנים אחרים יחד עם עתיקות מתקופתו.
מוזיאון בית אגוסטין לארה ממוקם ברחוב גונסאלו אגירה בלטרן (Gonzalo Aguirre Beltran) מזרחית לכיכר המרכזית והוא אחד ממרכזי התרבות הפעילים ביותר. הוא מוקדש לכותב השירים והמשורר שחי חלק גדול מחייו בעיירה. הוא מכיל תצלומים וחפצים הקשורים ללארה ולקריירה שלו יחד עם כמה מאומני אזור חשובים אחרים כמו סלבדור פראנדו, אלברטו פוסטר (Alberto Fuster) ואריק ארנה (Eric Arana). נקודת ציון נוספת הקשורה לחייו של לארה היא קנטינה בלנקה נייבס (Blanca Nieves Cantina), הידועה גם בתור בר המוזיאונים של טוביאס קרבחאל ריברה (Tobías Carbajal Rivera). זה היה בר אהוב על כותב השירים, שם הוא שתה עם חברים את המשקה האלכוהולי המקומי, קוקטייל המכונה "טוריטוס" (Toritos). המוסד קיים יותר משישים שנה, אבל נקרא במקור אל אנקנגו דה טוביאס (El Encango de Tobías). שמו הנוכחי, "שלגיה" בספרדית, מגיע מלארה עצמו, כמחווה לבעלים של הבר טוביאס קרבחאל ושבעת ילדיו. החלק המוזיאוני של הבר מכיל את הפסל היחיד של לארה המתואר כלובש חולצת גואיאברה (אנ') (חולצה קיצית מאזור יוקטן) וכובע מכפות דקלים ודקלים.
גם מרכז התרבות של העיירה נקרא על שם לארה (Casa de Cultura Agustín Lara). ממוקם בשדרת ונוסטיאנו קרנסה (Venustiano Carranza), הוא משמש כמקום מפגש לאומנים, מוזיקאים ורקדנים, ומציע שיעורים בריקוד מסורתי של ספאטאדו (zapateado) בסגנון של וראקרוס ובנגינה בכלי נגינה שונים. יש בו גם תערוכה קבועה של פריטים הקשורים ללארה, יחד עם ציורים של סלבדור פראנדו ואלברטו פוסטר.[1]
גם תיאטרון נסאוואקויוטל (Nezahuacoyotl) נמצא גם על ונוסטיאנו קרנסה. הוא נבנה בשנת 1891 בסגנון צרפתי בתקופת פורפיריו דיאס.
בית נוסף שהוסב לאטרקציה הוא "מיני גן חיות". המבנה והאוסף היו שייכים לפיו באראן (Pío Barrán). הוא מכיל אוסף של חפצים ובעלי חיים, במיוחד מיצירת סרטים שאסף באראן במהלך חייו, כולל אוסף בולט הקשור לאגוסטין לארה. ההיבט היוצא דופן ביותר באתר הוא אוסף החיות האקזוטיות, שחלקן מסתובבות חופשי בשטח. האוסף כולל תנינים, צבים, שקנאים ועופות דורסים.
"גן האומנות של טלקוטלפן" (Jardín del Arte Tlacotalpeño) מציג ומוכר יצירות של אומנים מהאזור. הוא ממוקם דרומית לכיכר המרכזית.
חגיגת "הבתולה של קנדלאריה" עריכה
בלוח השנה החגיגי האינטנסיבי של מקסיקו בולטת חגיגת "הבתולה של קנדלאריה" (Virgen de la Candelaria, מסורת שמקורה בטנריפה) בטלקוטלפן. מ-31 בינואר עד 2 בפברואר, אלפי אנשים מצטופפים ברחובות העיירה. במהלך פסטיבל זה, פותחים רוב תושבי טלקוטלפן (הטלקוטלפניוס, Tlacotalpeños) את בתיהם כדי להכיל אלפי מבקרים. במהלך ימי היריד, מתקיים מפגש לאומי של נגנים בפלאסה דוניה מרתה החל מהשעה 17:00 עד 23:00. עשרות קבוצות מופיעות, לכל אחת מוקצה זמן השתתפות של 10 עד 30 דקות. בכל לילה, בסיום מפגש זה, מתחיל ריקוד הפנדנגו באותה כיכר. יש גם ריקודי פנדנגו מול כנסיית סן מיגליטו.
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של טלקוטלפן
- Tlacotalpan, Veracruz - Pearl of Papaloapan – article with photos
- Tlacotalpan - Estado de Veracruz, Mexico – photo gallery
- Historic Monuments Zone of Tlacotalpan – UNESCO's World Heritage site
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 "Tlacotalpan". Enciclopedia de Los Municipios y Delegaciones de México Estado de Veracruz. Mexico: INAFED. 2010. אורכב מ-המקור ב-24 באפריל 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 "Tlacotalpan, Veracruz" (PDF). Mexico: SEMAR.
- ^ 1 2 3 4 "Historic Monuments Zone of Tlacotalpan". World Heritage Organization.