לאון טרוצקי

מהפכן רוסי-יהודי, הוגה דעות קומוניסטי, מנהיג סובייטי ומייסד הצבא האדום
(הופנה מהדף טרוצקי)

לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקיכתב רוסי: Лев Давидович Троцкий, להאזנה (מידעעזרה);‏ (7 בנובמבר (לפי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו; לפי הלוח היוליאני: 26 באוקטובר)187921 באוגוסט 1940) היה מהפכן רוסי-יהודי, הוגה דעות קומוניסטי, מנהיג סובייטי ומייסד הצבא האדום. הוגלה מברית המועצות על ידי סטלין ולבסוף נרצח בפקודתו על ידי שליחיו.

לאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי
Лев Давидович Троцкий
Лев Давидович Троцкий.jpg
לידה 7 בנובמבר 1879
רוסיה רומנוברוסיה רומנוב ינובקה (אנ'), האימפריה הרוסית
נרצח 21 באוגוסט 1940 (בגיל 60)
מקסיקו (1934-1968)מקסיקו (1934-1968) מקסיקו סיטי, מקסיקו
מדינה ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) ברית המועצות
מקום קבורה קויואקאן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת אודסה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט, אוטוביוגרף, פילוסוף, מהפכן, איש צבא, היסטוריון, עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
בת זוג
  • אלכסנדרה סוקולובסקיה (1900 - 1902)
  • נטליה סדובה (1903 - 1940)
פרסים והוקרה
עיטור הדגל האדום עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Leon Trotsky Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

לב (לייב) דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין (ברוסית: Лев Давидович Бронштейн) היה הילד החמישי מתוך שמונה של זוג איכרים יהודים אמידים, דוד (18471922) (בן לאון) ואנה (18501912, לבובנה ז'יבוטובסקאיה) ברונשטיין. ארבעה מאחיו נפטרו בצעירותם. הוא נולד בכפר בשם ינובקה (כיום ברסלבקה), במחוז חרסון שבדרום אוקראינה. עד גיל תשע גדל בבוברינץ, בה היו לאביו מספר חנויות, ואז נשלח לאודסה - שם חי ובגר. הוא למד תחילה בבית-ספר ממלכתי נוצרי, אחר כך עבר לגימנסיה בניקולאייב, בה התוודע למרקסיזם.

הוא החל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת אודסה, אך ויתר על לימודיו כדי להתמסר לפעילות מהפכנית נגד משטר הצאר. לראשונה נעצר ב־1898 על פעילותו בארגון איגוד הפועלים של דרום רוסיה ונידון על כך למאסר של שנתיים. תוך כדי ריצוי תקופת מאסרו במוסקבה ב-1900 הוא נישא לאשתו הראשונה, היהודיה, אלכסנדרה סוקולובסקיה (18721938). אף ששניהם היו מרקסיסטים, טקס נישואיהם נוהל כדת וכדין בידי רב.

בהמשך אותה שנה נידון לארבע שנות גלות בסיביר, לשם גלה ביחד עם אשתו, ושם גם נולדו שתי בנותיו, זינאידה (או זינה) (19011933) ונינה (19021928). ב-1902 נפרד מאשתו הראשונה בלא להתגרש ממנה רשמית. הוא ברח מסיביר, אימץ לעצמו את שם המשפחה "טרוצקי" (מסוהר באודסה) ואת שמו הפרטי של סבו לאון, תחת שמו המקורי לב. אז נסע ללונדון, שם הצטרף לוולדימיר לנין, שהיה באותה עת עורך הביטאון "איסקרה" (רוסית: "הניצוץ") של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית.

 
פוסטר שהפיץ הצבא הלבן, בה מוצג לאון טרוצקי כשד

טרוצקי השתתף בקונגרס השני של המפלגה בלונדון ב-1903, שם נוצר הקרע במפלגה שגרם לפיצולה לשתי סיעות: מנשביקים ובולשביקים. טרוצקי תמך במנשביקים כנגד לנין, ולמרות שתמיכתו זו הייתה קצרת ימים - היא עתידה הייתה לערער את יחסיו עם לנין למשך 14 השנים הבאות.

במהלך 1903 הוא פגש את אשתו השנייה, נטליה סדובה (18821962), באותה עת סטודנטית בסורבון בפריז, ממנה נולדו לו שני בנים.

ממהפכת 1905 עד מהפכת 1917עריכה

בעת מהפכת 1905 חזר טרוצקי לרוסיה, ונבחר ליושב ראש הסובייט של פטרבורג. מעורבותו בשביתה הכללית של אוקטובר ותמיכתו בהתנגדות חמושה הובילו לכך שהוא הוגלה מרוסיה לכל חייו. בינואר 1907 ברח בדרך לסיביר, ושוב עשה את דרכו ללונדון, שם השתתף בקונגרס החמישי של הסוציאל-דמוקרטים. באוקטובר אותה שנה עבר לווינה, בה ערך את עיתון המפלגה "פראבדה" (ברוסית: Правда, "אמת"), שהוברח לתוך רוסיה. בגלל קשיים כלכליים העיתון בתחילה יצא לאור באופן לא סדיר, אך חרף זאת הצליח לעורר הדים ברוסיה, ודו"ח של ה"אוכרנה" (משטרת הביטחון הצארית) ציין את תפוצתו הרחבה[1].

לקראת מלחמת העולם הראשונה נסע טרוצקי לשווייץ הנייטרלית, ומשם לצרפת. לאחר שגורש מצרפת עבר להתגורר בניו יורק, בשעה שמהפכת פברואר 1917 ברוסיה הפילה את שלטונו של הצאר ניקולאי השני.

מהפכת 1917 ומלחמת האזרחיםעריכה

טרוצקי שב במאי 1917 לרוסיה כתומך בבולשביקים, הצטרף רשמית לסיעה זו ותוך חודשים ספורים היה לראש סובייט פטרוגרד - מועצת הפועלים המרכזית של רוסיה. גוף זה היווה "ממשלה-מקבילה" של הפרולטריון בתקופת ממשלת המעבר הרוסית. טרוצקי היה פעיל בניסיונות להפלת ממשלתו הזמנית של אלכסנדר קרנסקי, וכן ישב בראש המועצה המהפכנית שתכננה וביצעה את מהפכת אוקטובר.

עם עליית הבולשביקים לשלטון, מונה טרוצקי לתפקיד שר החוץ, כשמטרתו העיקרית הייתה השגת שלום עם גרמניה והוצאת רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. פרישתו מהמשא ומתן ב-10 בפברואר 1918 הביאה לפלישה גרמנית, שאילצה את רוסיה לחתום ב-3 במרץ על הסכם ברסט-ליטובסק שהיה גרוע מאוד לסובייטים ואילץ אותם להכיר בעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד. כמחאה, טרוצקי התפטר מתפקיד שר החוץ, אך מונה מייד לשר לענייני הצבא וחיל הים (1918–1925). בספטמבר 1918 ניתן לו התואר קומיסאר לענייני צבא (מקביל לתפקיד שר הביטחון). הוא ארגן את הצבא האדום והיה זה שניהל בפועל את המבצעים בחזיתות השונות של מלחמת האזרחים מתוך רכבת משוריינת שנסעה ללא הרף בין החזיתות. בזמן מלחמת האזרחים הוא החרים תוצרת חקלאית לטובת המדינה, ובכך גרם למותם ברעב של מיליוני כפריים.

עליית סטליןעריכה

 
בול שהנפיקה ברית המועצות ב-1926 עם דיוקן טרוצקי בילדותו

עם מותו של לנין עקב מחלה, הצליח המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, יוסיף סטלין, לרכז בידיו את כל כח השליטה במפלגה ובממשל. בנקודת זמן זו עדיין יכול היה טרוצקי להתנגד לסטלין בצורה פעילה, אך הוא בחר לשאת נאום פייסני בקונגרס המפלגה השלושה־עשר, במאי 1924, ולא דרש את פרסום צוואתו של לנין, שקראה להדחתו של סטלין מתפקיד המזכיר הכללי. בכך איבד טרוצקי את ההזדמנות להתנגד לסטלין, שביחד עם לב קמנייב (גיסו של טרוצקי) וגריגורי זינובייב השתלט על המפלגה. טרוצקי ותומכיו ייסדו את האופוזיציה השמאלית, שחתרה במשך מספר שנים בתוך המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות תחת מנהיגותו של סטלין.

טרוצקי היה סופר ונואם מוכשר; הוא שאף להגשמת הסוציאליזם בקנה מידה עולמי, שלא כסטלין, שהסתפק "לעת עתה" בסוציאליזם על בסיס לאומי. בגלל התנגדותו של טרוצקי לדרכו של סטלין, הפכו שמו של טרוצקי והמונח "טרוצקיזם" לשם נרדף לבגידה בברית המועצות.

טרוצקי טבע את מונח "המהפכה המתמדת" ואת המימד הבינלאומי של המהפכה – מושגים שהיו מנוגדים בתכלית למדיניות של סטלין, שדגל ב"סוציאליזם בארץ אחת". טרוצקי תמך גם בבנייה מהירה של התעשייה ובנטישת הנא"פ ("מדיניות כלכלית חדשה"), בעוד סטלין, ויחד עמו ניקולאי בוכארין, תמכו בתיעוש מדורג ושמירה על התוכנית. מחלוקת אידאולוגית זו סיפקה תירוץ למאבק בין סטלין לטרוצקי, שבשיאו ב־12 בנובמבר 1927 גורש האחרון מהמפלגה הקומוניסטית, בהותירו את סטלין כמנהיג הבלעדי של המפלגה. הוא הוגלה לאלמה אטה (כיום בקזחסטן) ב־31 בינואר 1928, וכעבור שנה גורש סופית מברית המועצות.

לאחר סילוקו של טרוצקי, פנה סטלין כנגד ניקולאי בוכארין ויישם הרבה ממדיניות הפנים של טרוצקי, בצורה אלימה מאוד.

גלותעריכה

כאשר הוגלה טרוצקי ב־1929, הייתה תחנתו הראשונה האי הטורקי בּוּיוּקאָדָה ('האי הגדול' באיי הנסיכים), שם שהה במשך ארבע שנים. ב־1933 הציע לו אדואר דאלאדיה מקלט מדיני בצרפת. הוא התגורר בתחילה ברואן, ואז בברביזון. לא הותר לו לבקר בפריז. ב־1935 חש שאיננו רצוי עוד בצרפת, ולאחר ששקל כמה אופציות, עבר לנורווגיה, שם היה אורחו של קונרד קנוסן ליד אוסלו. לאחר שנתיים, כנראה תחת לחץ של ברית המועצות, הוא הושם במעצר בית. לאחר דיונים עם פקידים נורווגים, הוסכם כי הוא יועבר למקסיקו באוניית משא.

רצח טרוצקיעריכה

 
ביתו של טרוצקי במקסיקו סיטי

במהלך 1939 פרצו לילה אחד לביתו של טרוצקי עשרות חמושים, למרות השמירה של מאבטחי הוועד האמריקאי לאבטחתו של טרוצקי. הפורצים ירו לכל עבר, אך הוא לא נפגע בניסיון החיסול.

ב־20 באוגוסט 1940 בא לבקר את טרוצקי בביתו במקסיקו סיטי אזרח ספרדי בשם רמון מרקאדר, שהציג עצמו כתומכו, כשלמעשה היה סוכן המשטרה החשאית של סטלין (שנקראה נ.ק.ו.ד.)[2]. הסוכן הגיע באמתלה שברצונו להציג לטרוצקי מאמר שכתב. הוא הוכנס לחדרו של טרוצקי, ובהיותם לבד בחדר הכה בראשו של טרוצקי בגרזן קרח. שומרי ראשו של טרוצקי, ששמעו את המהומה, פרצו לחדר ועמדו להרוג את המתנקש, אך טרוצקי מנע זאת מהם באומרו:

אל תהרגו אותו, לאיש זה יש סיפור לספר.

טרוצקי נפצע קשה, נלקח לבית חולים ונפטר למחרת ב-21 באוגוסט 1940, בגיל 60.

המתנקש נדון ל-20 שנות מאסר, שאותן ריצה במלואן. במשפטו העיד:

הנחתי את מעיל הגשם על השולחן בדרך שתאפשר לי להוציא את גרזן הקרח שהיה בכיס המעיל. החלטתי שלא להחמיץ את ההזדמנות הנפלאה שניתנה לי. הרגע שבו טרוצקי התחיל לקרוא את המאמר העניק לי הזדמנות, הוצאתי את הגרזן מהמעיל, אחזתי אותו בידי, ובעיניים עצומות נתתי לטרוצקי מכה נוראה בראשו.

ביתו של טרוצקי הושאר כפי שהיה בזמנו, והוא משמש מוזיאון. קברו מצוי במתחם הבית.

בניגוד לבולשביקים אחרים שנהרגו בתקופת "הטיהורים הגדולים", שמו של טרוצקי לא טוהר על ידי הממשלה הסובייטית בתקופת הגלאסנוסט של מיכאל גורבצ'וב, אלא רק מאוחר יותר, על ידי בית משפט רוסי, ב-2001.

עד היום קיימות במקומות שונים בעולם מפלגות טרוצקיסטיות.

טרוצקי והיהדותעריכה

טרוצקי היה משוכנע שאין עתיד ליהודים כעם נפרד, וצידד בהתבוללות. הוא היה אדיש למורשתו והתבטא פעם שעניינו ביהודים היה זהה לעניינו בבולגרים. מבחינתו הפתרון לשאלה היהודית נועד לבוא על ידי המהפכה הבינלאומית שתבטיח שוויון לכל. טרוצקי זועזע כאשר בסוף שנות העשרים נוהל נגדו מסע אנטישמי בברית המועצות, ובנו סרגיי סדוב הואשם בכך שזמם להרעיל עובדים[3].

בשנות השלושים, לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא חשב שיש לתת ליהודים את החופש לבחור את דרכם, כאשר אחת האפשרויות הפתוחות בפניהם, אם ירצו היא להגר לארץ ישראל. אף שהתנגד לפרויקט הציוני, תמך ברעיון של שתי מדינות בארץ ישראל, תוך דגש על הצורך בשיתוף פעולה בין מעמד הפועלים בשני העמים[4][5][6].

משפחתועריכה

בתו הבכורה זינאידה ולקובה (Zinaida Volkova) התחתנה פעמיים ונולדו לה בן ובת. בעלה חוסל בזמן הטיהורים הגדולים. ב-1931 הותר לה לצאת מברית המועצות ולהצטרף לאביה בגלות בטורקיה, אך הותר לה לקחת רק את אחד מילדיה והיא לקחה את בנה הצעיר אסטבן וולקוב (Esteban Volkov). זינאידה התאבדה בשנת 1933 בברלין בעת ששהתה שם לטיפול רפואי. בנה נשאר עם דודו לב סדוב, לאחר שסדוב מת[7], ב-1939 הצטרף לסבו בגלות במקסיקו. אסטבן וולקוב היה נוכח בעת שסבו נרצח על ידי המתנקש. אסטבן גדל בידי נטליה סדובה, נשאר במקסיקו כל חייו, הוא מנהל את מוזיאון לאון טרוצקי (אנ'). לוולקוב 4 בנות, בתו נורה וולקוב (Nora Volkow) עברה לארצות הברית, בת נוספת, ורוניקה וולקוב היא משוררת[8]. בתה הבכורה של זינאידה ולקובה, אלכסנדרה, נשארה בברית המועצות ונפטרה במוסקבה בשנת 1989.

שני בניו מנישואיו השניים: לב סדוב (1906–1938) וסרגיי סדוב (1908–1938) חוסלו על ידי סוכני סטלין.

אחת מנכדותיו של טרוצקי, יוליה אקסלרוד, בתו של בנו הצעיר סרגיי, עלתה לישראל בשנת 1979 ומתגוררת בירושלים. בנה הוא דוד אקסלרוד, איש כהנא חי, שגר בעבר עם משפחתו בכפר תפוח שבשומרון[9][10][11].

כתביו שתורגמו לעבריתעריכה

  • חיי / (תרגם: א' שלונסקי), ירושלים: מצפה, תר"ץ
  • תולדות המהפכה הרוסית (תרגם: א' שלונסקי), תל אביב: מצפה, תרצ"א-תרצ"ד
  • כיצד ניצח סטלין? / (תרגם והוציא: א’ ערך), ירושלים: דפוס ארץ ישראל, 1937
  • המניפסט הקומוניסטי כיום / ירושלים: האגרון הסוציאליסטי הישראלי [מצפן מרכסיסטי], 1973
  • השאלה היהודית (1934), תרגום: אלכסנדר טנדלר, 2014
  • טרוצקי על מות בנו, (1938) תרגמו: רעיה ג'קסון (מאנגלית) וראובן מירן (מצרפתית), עורך: ראובן מירן, נהר ספרים 2015

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

ספרות יפה
  • יוז'ף רות, הנביא האילם, תרגום: רות ליבנת, זמורה-ביתן, 1991.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Isaac Deutscher, The prophet armed: Trotsky, 1879-1921, pages 158-159
  2. ^ נקבעה זהותו של רוצח טרוצקי, חרות, 4 בינואר 1954
  3. ^ Leon Trotsky, Thermidor and Anti-Semitism, טרוצקי: "לאחרונה פורסמה הודעה לכל העולם, לפיה בני הצעיר, סרגיי סדוב, הואשם בכך שזמם הרעלה המונית של הפועלים. כל אדם נורמלי יסכים כי אנשים המעלים האשמה כזו הגיעו לרמה האחרונה של השפלה מוסרית. האם אפשר בכלל, במקרה זה, להטיל ספק, אפילו לרגע, שאותם מאשימים מסוגלים לטפח את הדעות הקדומות האנטישמיות של ההמונים? דווקא בעניין הבן שלי, שתי שחיתויות אלו מאוחדות. כדאי לשקול מקרה זה. מיום לידתם, נשאו הבנים שלי את שם אמם (סדוב). הם מעולם לא השתמשו בשם אחר – לא בבית הספר היסודי, לא באוניברסיטה, ולא לאחר מכן. אשר לי, במהלך שלושים וארבע השנים האחרונות אני נושא את השם טרוצקי. בתקופה הסובייטית איש לא קרא לי בשם אבי (ברונשטיין), כפי שאיש לא קרא מעולם לסטאלין ג'וגשווילי. כדי לא לחייב את בניי לשנות את שמם, הענקתי להם את שם אשתי (אשר, לפי החוק הסובייטי, מותר לחלוטין). עם זאת, אחרי שבני, סרגיי סדוב, הואשם בהאשמה שלא תיאמן של מזימה להרעלת עובדים, הודיעה סוכנות הביון הסובייטית בעיתונות הסובייטית והזרה כי השם "האמיתי" של בני אינו סדוב אלא ברונשטיין", ‏22 בפברואר 1937 (באנגלית)
  4. ^ Leon Trotsky had become a Zionist, בבלוג 4international
  5. ^ Mario Kessler,‏ Leon Trotsky’s Position on Anti-Semitism, Zionism and the Perspectives of the Jewish Question, באתר What Next?‎ (לקוח מכתב העת New Interventions, כרך 5 גיליון 2, 1994)
  6. ^ Trotsky on the Jewish question and Palestine, באתר Workers' Liberty
  7. ^ סדוב בנו של טרוצקי מת בפריס, דבר, 18 בפברואר 1938
  8. ^ חנוך ברטוב, פעמוני הפרסטרוצקי, מעריב, 20 ביוני 1988
  9. ^ אילן בכר, נינו של טרוצקי נעצר בחברון כחשוד באחזקת נשק, מעריב, 12 באוקטובר 1982
  10. ^ אבינועם בר יוסף, טיהורו של טרוצקי אינו משמח אותי, מעריב, 19 ביוני 1988
  11. ^ שלום רוזנפלד, "הטרוצקי הזה" ונינו, מעריב, 23 ביוני 1989