יהדות טורדה
יהדות טורדה היא הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר טורדה (אנ') שבמחוז קלוז' ברומניה. זו עיר עתיקה שנוסדה על הנהר אריאש, כ־30 ק"מ מדרום מזרח לקלוז'. שם העיר Thorenburg בגרמנית ו-Turda ברומנית. היה מרכז חשוב לכריית מלח ולמסחר עוד מהתקופה הרומית. יהודים לא הורשו רשמית להתגורר בעיר עד אמצע המאה ה-19. אך מספרם עלה ל-746 בשנת 1940.
במקביל, גברה מעורבות היהודים בתחומי המסחר והכלכלה בעיר. הקהילה היהודית בנתה בהדרגה את מוסדותיה, התמנה רב, נוסדו חברה קדישא, בית כנסת ובית ספר. חיי היהודים נעשו קשים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומספרם עלה ל-1805, בשנת 1942, לאחר שיהודים רבים מהסביבה אולצו להתרכז בעיר. אך בזכות השארת העיר בתחום רומניה בעקבות תכתיב וינה, רוב חברי הקהילה והנספחים אליהם, ניצלו מהגליה וממחנות ההשמדה.[1]
התקופה המוקדמת עריכה
סימנים ראשונים על הימצאות יהודים בטורדה, מופיעים בתיעוד ההיסטורי החל מהמחצית השנייה של המאה ה-18. בתחילה, ניכר כי במקום נמצאו יהודים בודדים, אך מאמצע המאה ה-19, לאחר הצהרות הממלכה לשוויון זכויות אזרחיות, האוכלוסייה היהודית במקום גדלה, עד כי ברישומים משנת 1940 מופיעים 746 יהודים.
בעקבות אמנציפציה אזרחית שניתנה ב-1857, מספר היהודים בעיר המשיך לגדול בהדרגה, ובמפקד של 1866 נרשמו 175 יהודים (48 משפחות). ב-1910 היו בטורדה 482 יהודים שהיוו 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר, וב-1930 כבר התגוררו בה 852 יהודים. לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, ב-1942, מספרם עלה ל-1805.[1]
רבנות עריכה
רב הקהילה הראשון, שנבחר בשנת 1865, היה הרב פיליפ ווסל (Fülöp Wesel), אשר כיהן ברבנות במשך 33 שנים, עד 1898. שלוש שנים אחרי מותו נבחר לרבנות העיר בנו, הרב בן-ציון אלברט ווסל, שהיה קודם לכן רב הקהילה האורתודוקסית בבראשוב. אחרי מותו של הרב בן ציון ווסל בשנת 1938, נבחר חתנו, הרב יוסף אדלר, למלא את שלושת תפקידיו: הרב של קהילת טורדה, ראש הישיבה של טורדה ואב בית הדין הרבני. הרב אדלר שימש גם כראש הקהילות האורתודקסיות של טרנסילבניה. בשנת 1950 עלה אדלר לישראל והפך במהרה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בנו, הרב משה אדלר, מילא את מקומו כרב של קהילת טורדה בירושלים.[1][2]
שירותי קהילה עריכה
אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1921–1926, נבנה בית הכנסת החדש של טורדה שממוקם ברחוב אמינסקו Eminescu) 24). באותה העת נחשב לאחד מבתי הכנסת המרשימים במדינה. היה זה מבנה בולט בעיר, בנוי בסגנון אקלקטי, עם אלמנטים מוריים.
הקהילה היהודית הפעילה מספר מוסדות קהילתיים: חברה קדישא, תלמוד תורה וכן בית ספר יסודי עם ארבע כיתות, זאת החל משנת 1938. מנהל בית הספר היה אברהם גרוסמן. מעבר לכך, התקיימה פעילות נרחבת בקרב ארגון נשים יהודיות בעיר.
לזר שמעון, שנמנה עם בני המשפחות הוותיקות בטורדה, שימש כנשיא הקהילה במשך 35 שנים. במקביל, פעל בעיר ארגון ציוני שבראשו עמד עו"ד אנדרה קסוביץ.[1] דוד פינקלשטיין היה מזכיר הקהילה היהודית במשך כעשרים שנה, החל משנת 1920 ועד 1947, מועד שבו הוא עלה לישראל.[3]
חברי הקהילה עריכה
עם המשפחות היהודיות הוותיקות של העיר נמנו האחים יוסף ונתן סלומון (מתווכי נדל"ן), יוסף שלזינגר (יצרן שמיכות פוך, plapumar), האחים לפקוביץ' (יצרני נרות), בנימין לפקוביץ' (חייט), יצחק מוזס (בעל עגלה וסוחר), לוי מוזס (מתווך דירות), ודוד רוטשטיין (יצרן מקטרות).
בתחילת המאה העשרים התיישבו בעיר משפחות יהודיות נוספות שמקורן בממלכה האוסטרו-הונגרית הרחבה. כ-250 משפחות עזבו את טורדה אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, אך מספר דומה של משפחות חדשות הגיעו לעיר מהכפרים הסובבים אותה. בתקופה זו פעלו בעיר 3 שוחטים (לפני המלחמה פעלו באזור 9 שוחטים, ששירתו את העיר והכפרים שבסביבה).[2][1] יהדות טורדה הייתה ברובה מאורגנת היטב כקהילה אורתודוקסית מתקדמת, עם כל כל שירותי הקהילה הידועים והמקובלים. כל חלקי הקהל פעלו בשיתוף פעולה והבנה הדדי. ההתנהלות התאפיינה בדמוקרטיה מכבדת.[3] בטבלה ניתן לראות את התפתחות האוכלוסייה היהודית במחוז טורדה במחצית השנייה של המאה ה-19.
| שנה | יהודים | % מהאוכלוסייה [4] |
|---|---|---|
| 1869 | 52 | 0.3 |
| 1880 | 1,355 | 0.9 |
| 1890 | 1,931 | 1.3 |
| 1900 | 2,465 | 1.5 |
יהודי טורדה בימי מלחמת העולם השנייה עריכה
העיר טורדה, הממוקמת בדרום טרנסילבניה, הייתה בשליטת רומניה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה, 1918. ממשלת הונגריה עשתה מאמצים להחזיר לעצמה שטחים שבהם רוב התושבים היו דוברי הונגרית. באותה התקופה, חלק ניכר מתושבי טרנסילבניה היו דוברי הונגרית. מאחר ששתי המדינות, רומניה והונגריה, היו בצד הגרמני, עם פרוץ המלחמה, פסקו המעצמות של ציר רומא-ברלין בהחלטת וינה מתאריך 30/8/1940 כי טרנסילבניה תחולק. החלק הצפוני סופח להונגריה והחלק הדרומי, כשליש מהשטח, יישאר בשליטת רומניה. החלטה גורלית זו, הצילה את יהודי טורדה מהשמדה.
צעדים ראשונים נגד היהודים ברומניה הורגשו החל מ־1938, אחרי כינון ממשלת גוגה-קוזה בראשות אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, אנטישמי גלוי. ממשלות קמו ונפלו, צעדים נגד היהודים התגברו, אך לא נשקפה סכנה ישירה לחייהם. החל מקיץ 1941 יהודי הכפרים שמסביב לעיר רוכזו בעיר טורדה. תנועותיהם ופעולותיהם הוגבלו מאוד. שעות המסחר בשוק עבור יהודים הוגבלו, נאסרו התקהלויות, מלבד הליכה לתפילות בבית הכנסת. לימודים בתלמוד תורה וישיבות נאסרו. מבני חינוך היהודיים נתפסו ברובם על ידי השלטונות. הקהילה עשתה מאמץ לקיים מסגרות חינוך מסוימות בבתים פרטיים ובבתי כנסת. פעילויות אלה נעשו בסתר, תוך שיתוף פעולה מסוים ותשלום למספר נציגי שלטון.[5] הוחמרו מאוד תנאי המגורים. משפחות רבות אולצו לוותר על חלקים מבתיהם לטובת דיירים נוספים שאולצו להתרכז בעיר. עסקים יהודיים רבים הולאמו. גברים גויסו למחנות עבודה. רק מעט מבעלי מקצועות חיוניים הורשו להמשיך בתפקידיהם. זרם הפליטים היהודיים גבר עם כניסת הגרמנים לשטחים שבשליטה הונגרית ב-19 במרץ 1944. עיקר הנמלטים שהגיעו לטורדה באו מהעיר הגדולה הסמוכה, קלוז'. הסתרת יהודים מהשטחים ההונגריים הייתה מסוכנת מאוד, אך רבים הצליחו להינצל בזכות התארגנות וסיוע רחב היקף של יהודי טורדה לפליטים היהודיים.
בית הקברות היהודי עריכה
בבית הקברות נטמנו דורות של יהודים. המצבות הראשונות, שנמצאו מימין לכניסה, היו עשויות אבן פשוטה יותר, והכיתוב עליהן הוא ברובו בעברית בלבד, ברוח התקופה. משמאל לכניסה נמצאו מצבות מאוחרות יותר, בעלי כיתוב דו לשוני, עברי-הונגרי או עברי-רומני. הן מהוות עדות לנוכחותם של כפריים מהסביבה הקרובה ומאזורים עירוניים שנשארו בשליטה הונגרית, שהצטופפו בטורדה בעקבות תכתיב וינה.[1]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , Evreii din Turda, Minirevista Comunitatii Evreilor Focsani, עמ' 32-33 - ^ 1 2 יעקב גלר, העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה (1940–1944), ישראל: אורות יהדות המגרב, 1963
- ^ 1 2 Finkelstein Arnold David, Fenysugar a borzalmak ejszakajaban, 1958, עמ' 36
- ^ יצחק פרי, שישי, פרקים בתולדות היהודים בטרנסילבניה בעת החדשה, בית לוחמי הגיטאות, ישראל: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977, עמ' 161
- ^ Finkelstein Arnold David, Fenysugar a borzalmak ejszakajaban, 1958, עמ' 11