פתיחת התפריט הראשי
בית הכנסת ב-via della Guastalla
פנים בית הכנסת בהרצאה
לוח זיכרון לנספים בשואה בכניסה לבית הכנסת

יהדות מילאנו, היא הקהילה היהודית הצעירה ביותר באיטליה. הקהילה מונה 7,000 נפש והיא השנייה בגודלה באיטליה, אחרי קהילת רומא בת 15,000. יהודי שתי הקהילות מהווים כ-70% מכלל יהודי איטליה - 35,000 - 45,000 איש. בין שתי מלחמות העולם התפתחה קהילת מילאנו באופן נמרץ. לפני החלת חוקי הגזע באיטליה בשנת 1938 היו בעיר 12,000 יהודים, 877 מהם הושמדו בידי הגרמנים, השאר נמלטו ובעיר נשארו 5,000.

לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מילאנו מרכז מעבר ליהודים מאירופה לארץ ישראל, לארצות הברית ולקנדה. לאחר מכן קלטה פליטים רבים ממצרים, מסוריה, מלוב ומאיראן.

מילאנו היא מרכז היהדות האורתודוקסית באיטליה. קיימים בה בית דין רבני ומערכת פיקוח על כשרות.

תולדות הקהילהעריכה

יש יסוד להשערה כי היו יהודים במילאנו כבר בימי הקיסרות הרומית : סוחרים ובעלי קרקעות. עמדו על כך שני היסטוריונים של יהדות איטליה: שלמה סימונסון ואטילו מילאנו[1] . אולם המסקנות אינן בהירות כל צרכן.

הבישוף סנט אמבריוג'יו (Sant'Ambrogio) ממילנו, שחי במאה ה-4, בקש להצית את בית הכנסת בעיר. תאודור הגדול (Teodorico il Grande) מלך האוסטרוגוטים, אשר חי במאה ה-5, למרות שלא היה ידיד ליהודים, הגן על הקהילה היהודית ועל בית הכנסת. לודויג'ו השני (Ludovico II del Sacro Romano Impero), קיסר האימפריה הרומית הקדושה ציווה על גרוש היהודים בשנת 855 מכל רחבי איטליה.

במסמך "Sacramentum potestatis" שפורסם במילאנו במאה ה-13, נצטוו פקידי הממשל לשלח את היהודים ממילאנו והסביבה. בסוף המאה ה-16 עוד גורשו היהודים מהעיר.

במאה ה-14 גברה ההגירה של יהודי אשכנז לצפון איטליה. בואם של הקהילות התקבל בברכה על ידי ג'אן גלאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti) שהיה הדוכס הראשון של מילאנו, אבל בתנאי שלא יגורו במילאנו. הם זכו, במקומות מושבם בערי צפון איטליה לאוטונומיה משפטית ודתית. הם הורשו להקים בית כנסת בתוך הערים ובתי קברות מחוצה להם. אשר לשהיה במילאנו, נקבע שהיא לא תמשך מעל לשלושה ימים. האיסור נמשך גם במאות הבאות. במשך תקופה קצרה הם הורשו לגור באכסניה נוצרית באזור Porta Romana והורשו לבשל את מאכליהם. בשנת 1580 הורשו היהודים לגור במבנה אחד, אך לתקופה שאינה עולה על 20 יום. בשנת 1591 בוצע גירוש כללי של יהודים ובעיר לא היו יהודים עד שנת 1683.

ראשיתה של הקהילהעריכה

ניתן ליחס את ייסודה של הקהילה לבעל אכסניה :Abram Bondi Corinaldi. הוא הגיש בקשה בשנת 1778 לארח יהודים במלונו. בבקשה הוא הוסיף מישאלה, להקים בית כנסת בנוסח יהודי איטליה, ללא סימנים חיצוניים בולטים. הבקשה נדחתה בטענה ש"הסובלנות הנוצרית בנושאים דתיים אינה כוללת את היהדות"[2]

החל משנת 1820 גבר היישוב היהודי בעיר, כחלק ממגמת העיור בכלל. היהודים נטו לאקדמיה, מקצועות חופשיים ומקצועות ייחודיים להם כמו: בנקאות, מסחר, טקסטיל ועיסוק באבנים יקרות. מספרם של היהודים עלה מ-214 בשנת 1848 ל-3,012 בשנת 1901 - כ-6 פרומיל מתושבי העיר. זה היה מספרם, כאשר הוקם בית הכנסת הגדול ברחוב גואסטלה.

הקהילה היוםעריכה

מערכת חינוך ענפה פועלת בעיר: גני ילדים, תלמודי תורה, בית ספר עממי, חטיבת ביניים ובית ספר תיכון. בנוסף לכך קיימת גם ישיבה גדולה של חב"ד.

בעיר פועלים כעשרה בתי כנסת ליוצאי אשכנז, לעדת חסידות חב"ד וליוצאי ארצות המזרח כמו יהדות לוב ויהדות איראן. רק בבית כנסת אחד, של הקהילה הלבנונית מתקיימות תפילות יומיות. לקהילה מערכת ענפה של חינוך ותרבות ומוסדות לעזרה סוציאלית, כמו בית אבות. בטאון הקהילה "Mosaico" רואה אור דרך קבע.

במילאנו פועל משנת 1955 המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו (La Fondazione Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea CDEC) בראשות מיכֶל צרפתי (Michele Sarfatti). המכון עוסק בתיעוד, חינוך ומאבק באנטישמיות.

בתחנת הרכבת המרכזית של העיר מילאנו צ'נטראלה מוקם אתר זיכרון ל-605 יהודי מילאנו, אשר נשלחו בשנת 1944 מרציף 21 להשמדה. שמותם יופיעו על קיר הזיכרון במנהרה העולה לרציף זה. האתר ישתרע על שטח של 70 סמ"ר. היוזמה להקמה באה מהממשל האיטלקי והנהלת חברת הרכבות.

קהילת מילאנו מטפלת בבית הכנסת ובמזיאון היהודי המצוי בעיר סביונטה (La sinagoga di Sabbioneta), במוזאון הדפוס בעברי (MUSEO DELLA STAMPA) בסונצ'ינו ( Soncino) ובבית הקברות היהודי בבוצולו (ll cimitero ebraico di Bozzolo).

במרץ 2009 נחתם הסכם עם ממשלת מחוז לומברדיה לפיו בתי החולים במילאנו יאפשרו לחולים היהודים: ארוחות כשרות, ביקור של רב, התייעצות עם רופא "ידיד" וכניסת מתנדבים יהודים של הקהילה. מוקד - בטאון יהודי איטליה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Shlomo Simonsohn, The Jews in the Duchy of Milan, Gerusalemme, 1982; Antoniazzi Anna, “Ebrei in Lombardia: quattrocento anni di storia”, in Bollettino della comunità ebraica di Milano, n.5/1987, pp.25-26; Attilio Milano, “Ebrei in Italia nei secoli XI-XII”, in Rassegna mensile di Israel, vol.XLIII, 1977, pp.563-637.
  2. ^ le sovrane prescrizioni sulla tolleranza cristiana in materia di religione non comprendevano gli ebrei