יהדות פאס

קהילה יהודית שהתקיימה בפאס שבמרוקו

יהדות פאס הייתה קהילה יהודית מרכזית במרוקו, שהתקיימה בעיר פאס.

יהדות פאס
בית קפה יהודי במלאח בראשית התקופה הצרפתית
בית קפה יהודי במלאח בראשית התקופה הצרפתית
אוכלוסייה
10,496 (1931)
שפות
עברית, ערבית, חכיתיה וצרפתית
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
מגורשים ותושבים
נוסח תפילה
נוסח הספרדים ונוסח צפון אפריקה

לפי המקורות הערביים, ראשוני היהודים בפאס היו בה מעת ייסודה, בשנת 798. חלק גדול מהם הובא לשם על ידי מייסד העיר אידריס השני (אנ'). חיי היהודים ידעו עליות ומורדות, אך בתקופת תור הזהב ידעה הקהילה שגשוג בתחומים רבים, כאשר בין היתר, יוצרים מפורסמים בתחום הלשון העברית פעלו בעיר, מהם: יהודה אבן קורייש, יהודה אבן חיוג' ויהודה אבן עבאס.

בתקופת אל-מוואחידון זרועות השלטון ביצעו ביהודים מעשי טבח והמרה בכפייה לדת האסלאם (אנ'). כתוצאה מכך, רבים נאלצו להתאסלם או להימלט, ורבים אחרים מתו על קידוש השם. באותה התקופה פעלו בעיר רבי מיימון הדיין והרמב"ם בנו, אשר כתבו אגרות ליהודי המקום לצורך עידוד והנחיה. רבה של פאס, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, שלפי חלק מהמקורות היה רבו של הרמב"ם, הומת על קידוש השם.

בשלהי המאה ה-15 באו לעיר גלי הגירה מספרד ופורטוגל בעקבות גירוש ספרד, והביאו עמם שגשוג כלכלי ורוחני. באותה התקופה התחלקה העיר לשני סוגים של קהילות: קהילות המגורשים וקהילות התושבים. קהילת המגורשים בפאס השפיעה על יהודי מרוקו במספר תחומי-דת, וביניהם: נוסח התפילה, פסיקה הלכתית, מנהגים ותקנות. חכמי קהילת המגורשים בפאס יצרו את תקנות המגורשים, שהשפיעו רבות על המנהג וההלכה של יהדות מרוקו. ממשפחות המגורשים ידועות שושלות מפורסמות של חכמים מקומיים, ומהן: אבן עטר, אבן צור, הצרפתי, מנסאנו, מונסונייגו, סירירו, עוזיאל.

במפקד אוכלוסין ב-1931 מנו יהודי פאס 10,496 נפש. בשנות החמישים של המאה ה-20 היגר הרוב המוחלט של היהודים מפאס, בעיקר לצרפת ולישראל.

היסטוריהעריכה

השושלת האדריסית (788 - 974)עריכה

 
מפת השושלת האידריסית (מסומנת באדום) ושכונותיה
  ערך מורחב – השושלת האידריסית

השושלת האידריסית (788974) הייתה שושלת שיעית יזידית שטענה כי מוצאה מעלי בן אבי טאלב. מייסד השושלת אידריס הראשון (אנ') גזר גזירות קשות על היהודים וניסה לכפות עליהם את דת האסלאם, אך בנו, אידריס השני (אנ'), גילה יחס סובלני כלפי היהודים והזמין אותם להתיישב בעיר פאס שאותה ייסד והפך לבירתו. בתחילת המאה ה-9 מצוינים שני גלי הגירה יהודית גדולים שפקדו את פאס, האחד מקורדובה והשני מקירואן. בתקופה זו הוקמה אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס, והעיר הפכה למרכז רוחני ואינטלקטואלי של עולם האסלאם, וכך הפכה במקביל למרכז רוחני ואינטלקטואלי יהודי. בראשית התקופה האידריסית פעל בפאס המשורר היהודי ומחלוצי תחום הבלשנות השמית יהודה אבן קריש, ובשלהי התקופה יצאו מפאס המלומדים דונש בן לברט ויהודה אבן חיוג'. קהילת פאס קיימה בתקופה זו קשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל, שבאו לידי ביטוי בתכתובת הלכתית רבה עם רב שרירא גאון (גאון פומבדיתא), ורב שמואל בן חפני (גאון סורא).

ההגליה לאשיר בסוף המאה ה-10עריכה

במהלך המאה ה-10 איבדו האידריסים את שליטתם האפקטיבית על מרוקו, ובשלהי המאה נכבשה העיר פאס על ידי בולוגין בן זירי (אנ') בן הצנהג'ה שנתמך בעיקר על ידי השושלת הפאטמית. הוא הגלה את יהודי פאס לעיר אשיר שייסד אביו זירי אבן מנאד (אנ'). על גלות אשיר אנו למדים מתשובות שהשיב רב שרירא גאון ליהודי העיר: "לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותיבהון בפאס אשיר, דאשתניאו ממדינת פאס... [תרגום מארמית: לכל הרבנים ותלמידיהם והבתים והציבור, שמושבם בפאס אשיר, שהשתנו ממדינת פאס...]". שאלה נוספת שהפנו יהודי אשיר לרב שרירא מספרת על קשיי הסתגלותם באשיר "וששאלתם: כשהיינו במדינת פאס היו לנו מקוואות עשויות לקור ולחום וכהעת למקום הזה [-אשיר] מפני עוונותינו, עשינו מקווה והמשכנו לו מים ממקום רחוק..."[1]

הטבח בשנת 1033עריכה

  ערך מורחב – הטבח ביהודי פאס (1033)

בעקבות הדעיכה של השושלת האידריסית התערערה היציבות האזורית במגרב והחלה מלחמה בין שבטים שנלחמו מטעם השושלת הפאטמית ממצרים לבין שבטים שנלחמו מטעם אמירות קורדובה מאל-אנדלוס. אי היציבות האזורית פגע בביטחונם של יהודי פאס, וכבר בעשור הראשון של המאה ה-11 התרחש טבח ביהודי העיר. בגניזת קהיר נמצא מכתב שנשלח לקהילת פאס באותן שנים על ידי הגאון שמואל בן חפני, ראש ישיבת סורא מבבל. המכתב רומז למאורע שבו קהילת פאס נפגעה מרדיפות:

אל העדה הקדומה הדומה לאבן הראשה, המאירה בעשישה [...] היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה [...] ואכן באה שמועתם, ויחרד לבבנו, וייתר ממקומו. ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו ועל הרג בני עמנו ועל המורע לבחורינו. ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם, להרע להם ולהכות בדבר מכיהם [...] ומלפנינו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם, ולהפוך לששון אבליכם, ולשמח לבבותיכם מיגונכם.[2]

בשנת 1033 נכבשה פאס על ידי כוחות מוסלמיים בני שבט הבנו-איפרן (המשתייכים לשבטי הזנאטה), בהובלת המנהיג אבו כמאל תמים, שהנהיג מדיניות אנטי-יהודית בשם האסלאם ברחבי הטריטוריה של השבט.[3] זאת לאחר מלחמה ממושכת בינם לבין שליטי העיר הקודמים, בני שבט המע'רווה. בני שבט הבנו-איפרן, בראשות אבו כמאל תמים, הרגו למעלה מ-6000 יהודים תושבי העיר, הפקיעו את הרכוש היהודי, ולקחו לעצמם נשים יהודיות רבות.[4][5][6] הטבח התרחש בחודש ג'ומאדא אל-ת'אניה של שנת 424 ללוח השנה המוסלמי (במאי-יוני של שנת 1033 לספירה הנוצרית).[5]

פריחה רוחנית במהלך המאה ה-10עריכה

כחלק מהפריחה הרוחנית במגרב במאה ה-10, הייתה פאס למרכז תורני חשוב שהקנה לחכמי המקום עצמאות מהנהגת גאוני בבל. ממרכז זה יצא רבי שלמה בן יהודה גאון אלפאסי והיה לראש ישיבת ישיבת ארץ ישראל, שעד סמוך לאותה התקופה הונהגה על ידי גאונים בני משפחות ארצישראליות בעלות ייחוס.

אל-מוראביטון (1070 - 1145)עריכה

 
מפת האימפריה המוראביטונית בשיא התפשטותה
  ערך מורחב – אל-מוראביטון

באמצע המאה ה-11 שושלת אל-מוראביטון השתלטה על מרוקו ואל-אנדלוס. ימי שלטונה של שושלת אל-מוראביטון היו תקופה של ביטחון יחסי עבור היהודים שנמשכה עד אמצע המאה ה-12. מספר יהודים מונו לתפקיד של וזיר, מספר רופאים יהודים עבדו בחצר המלוכה, ומשוררים ואנשי רוח יהודים רבים פעלו בתקופתם. כשהיה צורך להרחיב את גודלו של מסגד קרוויין המפורסם בעיר פאס הבתים היהודים ששכנו קרוב אליו הופקעו, אך בעליהם קיבלו כנראה פיצוי הוגן עבור נכסיהם.[7]

כחלק מהפריחה הרוחנית באזור, עלה מעמדם של יהודי צפון אפריקה בקרב התפוצה היהודית בעולם. על היהודים בפאס בתקופה זו כותב ההיסטוריון האנדלוסי המוסלמי אל-בכרי: "היהודים היו רבים יותר בפאס מאשר בכל עיר אחרת במגרב. משם הם יצאו למסעות מסחר לכל ארץ בעולם".[8] בשלהי התקופה חי בפאס החכם המשורר רבי יהודה אבן עבאס, מחברם של פיוטים רבים וביניהם הפיוט המפורסם עת שערי רצון להפתח.

לפי חלק מהדעות, רבי יצחק אלפאסי (המכונה: הרי"ף) חי ופעל בעיר ויסד בה ישיבה. הנחה זו נסמכת גם על פירוש השם "אלפאסי" בעברית: הפאסי - בן העיר פאס. אך דעות אחרות דוחות את ההנחה שהרי"ף חי ופעל בפאס, בעיקר בשל דבריו של אברהם אבן דאוד שמזכיר כי הרי"ף נולד ופעל בקלעא חמאד.[9] ר"י מיגאש, תלמידו הגדול של הרי"ף, ביקר בעיר פאס ועמד בקשרים עם חכמיה, בתשובה לחכמי פאס הוא כותב: "וכשהיינו אצלכם בפאס זכרו לנו שנמצא זה בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז"ל, או לאחר מהגאונים ז"ל, ושמחנו בזה"[10]

עם זאת, לצד הביטחון היחסי שהיה ליהודים בתקופה זו, חלה גם התדרדרות הדרגתית במעמדו של המיעוט היהודי. במכתב של סוחר יהודי מהתקופה הוא כותב ששנאת יהודים נפוצה מאוד בעיר פאס.[11] השליט יוסוף בן תאשפין הטיל על היהודים מס גדול לתשלום וכנראה גם החרים מרכושם. אותו שליט גם אסר על היהודים להתיישב בעיר מרקש שייסד אביו והורה שכל יהודי שייתפס בה בשעות הלילה יומת ורכוש משפחתו יילקח.

התעוררות משיחית בהובלת רבי משה דרעיעריכה

בשנת 1125 לערך, קם חכם בשם רבי משה דרעי[12] ועורר על בואו של המשיח. על תסיסה משיחית זו ועל מאורעות שבאו בעקבותיה מספר הרמב"ם באיגרת תימן: "וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס, היום ארבעים ושמונה שנה, ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה, ולא יצא דברו לאור, והתחדשו לישראל בגללו צרות. והודיעני הדבר הזה מי שהיה מצוי בכל." בגרסה המורחבת של האגרת מרחיב הרמב"ם על המאורע: "איש חסיד ונעלה, אחד מחכמי ישראל הנודע בשמו מר משה דרעי, בא מדרעא לארץ אנדלוס, ללמוד תורה מרבי יוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש אשר שמעו הטוב הגיע אליך. מר משה שב אחרי כן למרכז ארץ המערב, היינו עיר פאס, והעם התקבץ אליו מפני חסידותו, מעלתו ותורתו. הוא הודיע להם שהמשיח נתגלה ושה' הודיע לו את זה בחלום, אבל לא החזיק את עצמו למשיח כמשוגע הנ"ל, הוא רק טען שהמשיח כבר הופיע."

אל-מוואחידון (1145 - 1269)עריכה

 
השטח שבשליטת אל-מווחידון בשיא התפשטותו
  ערכים מורחבים – אל-מוואחידון, אהה ירד עלי ספרד

תקופת המוראביטון השקטה יחסית באה לסיומה עם עליית שושלת אל-מוואחידון ששלטה במגרב ועל חלקים מספרד החל משנת 1145 ועד 1269. קבוצה מוסלמית קנאית זו שאפה להכניס מתחת לכנפי האסלאם את כל בני המיעוטים במגרב, ובעיקר את היהודים. דינם של מי שלא התאסלמו היה מוות ואילו גזר דינם של אלו שאכן התאסלמו היה אפליה כלכלית וחברתית, שכן הכנות של ההתאסלמות שלהם הוטלה בספק, ולכן הם המשיכו להיות נתונים לגזרות והגבלות. בשנת 1145 נכבשה פאס ואלפי יהודיה נהרגו במהלך הכיבוש, רבים הקריבו עצמם על קידוש השם. אחרים התאסלמו באמת או למראית עין בלבד, ויהודים רבים ברחו לארצות אחרות. בכתבי הגניזה הקהירית נמצא מכתב של סוחר יהודי בשם רבי שלמה הכהן מסיג'ילמסה שבמרוקו הכותב לאביו רבי יהודה הכהן מפוסטאט במצרים על מאורעות התקופה. הוא מתאר בין השאר על טבח של עשרות אלפי יהודים בערים תלמסאן, פאס ומרקש ועל התאסלמות השאר. בדבריו על פאס הוא כותב "כבש את פאס והרג בה מאה אלף נפשות ובמראכש הרג מאה ועשרים אלף נפש. הודעתיך זאת לא מפי השמועה, אלא מפי מי שנכח במקום" בהמשך מכתבו הוא מספר על יהודים עשירים ונכבדים מפאס שהיגרו למצרים חסרי כל.[1]

רבי אברהם אבן עזרא כתב קינה מפורסמת בשם אהה ירד עלי ספרד על האירועים תחת שושלת אל-מוואחידון, בקינה זו הוא מציין את הקהילות היהודיות שנחרבו בספרד ובמגרב. על חורבנה של פאס הוא כותב: "אֲהָהּ אָפֵס / קְהַל פֵּאס / יוֹם נִתְּנוּ לִמְשִׁסָּה". בגרסה מורחבת של הקינה הקדיש האבן עזרא, או אולי משורר אחר, מספר שורות לקהילת פאס, כיאה להיותה מרכז תורה נכבד:

אוי אפס / כל קהל פאס / וחיש אבדו מהרה
עיר תורה / והמקרא / והמשנה והגמרא
עיר חכמים / מחוכמים / בסוגיה ובסברה
ותלמידים / וחרדים / במצות אל ברה
ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא
ומדרשות / מאין חשות / ולא תמוש התורה
וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה

משפחת הרמב"ם בפאסעריכה

 
ביתו של הרמב"ם בפאס.

בתקופת השמד (משנת 1159 ועד לשנת 1165) חיה בפאס משפחת הרמב"ם. אביו, רבי מיימון הדיין, כתב לבני העיר "אגרת הנחמה". הרמב"ם עצמו יצר בפאס את פירושו למשנה וכתב אף הוא אגרת לבני העיר בשם איגרת השמד, בה הוא מורה על ההתמודדות הראויה לדעתו עם גזרות אל-מוואחידון. לפי כמה מסורות, רבו של הרמב"ם בתקופה זו היה רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, ראש החכמים התלמודיים בפאס שהיה בין אלו שבחרו למות על קידוש השם. לפי אותם מקורות, משפחת הרמב"ם עזבה את העיר בעקבות הריגתו של אבן סוסאן ב-1165.[13] באותה התקופה פעל בפאס הפילוסוף רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין, מידידיו הקרובים של הרמב"ם. חכם נוסף שפעל בפאס היה המתרגם והמשורר נחום מערבי, בין יתר עבודותיו מפורסם תרגומו לאגרת תימן שכתבה הרמב"ם.

השושלת המרינית (1269 - 1465)עריכה

 
מגילת אסתר מפאס שמתוארכת למאה ה-13 או ה-14
  ערך מורחב – השושלת המרינית

כאשר עלה לשלטון אבו יוסף יעקוב (1269-1286), מייסד השושלת המרינית ששלטה עד 1465, בוטלו הגזירות שהוטלו על היהודים והקהילות היהודיות במגרב החלו להשתקם מהמאורעות שעברו עליהן. תחת השושלת המרינית היהודים נהנו מיחס משופר מצד השלטון, שראה בהם כמגשרים בינו לבין השושלות השולטות בספרד. היהודים גם לקחו חלק בסחר בזהב לאורך מדבר הסהרה. המרינים פיתחו רבות את מרוקו ובמיוחד את העיר פאס אותה קבעו כבירתם, ובתקופתם אף נהפכה לעיר הגדולה בעולם לתקופה קצרה, ובשגשוג זה לקחו חלק גם יהודים. בפאס פעל מתמטיקאי יהודי שנחשב לאחד מגדולי המתמטיקאים בזמנו, וכן מלומדים רבים נוספים.[14] פאס חזרה למעמדה גם כמרכז דתי ואיטלקטואלי חשוב, וכך למשל הפילוסוף ופרשן המקרא הספרדי רבי יוסף אבן כספי כותב בספרו כי בחיפושיו אחר לימוד החכמה הפילוסופית הוא עבר בפאס "ואעבור פאס כי שמעתי שמה כסאות לחכמים" (עשרה כלי כסף, ספר המוסר, עמ' 60), בהמשך הספר (עמ' 70) הוא כותב: "היהודים עוזבים את ספר המורה שכל האי עצמו להביא מופתים [-הוכחות] על מציאות אלהינו... והנוצרים יכבדוהו, וכל שכן הישמעאלים בפאס ובשאר ארצות, קבעו שם מדרשות ללמוד ספר המורה מפי סופרי היהודים".

מתקופה זו ידועים הרבנים רבי דוד בן זכרי שנפטר בשנת ה'מ"ז (1287) ורבי משה בן זכרי, שניהם החליפו מכתבים עם הרשב"א שהיה מגדולי התורה בספרד.[15] במאה ה-14 חיו בפאס הרבנים: נסים בן מלכא - מחבר ספר קבלי בשם "צניף מלוכה", בנו רבי יהודה בן מלכא - מחבר פירושים על פרקי דרבי אליעזר וספר יצירה, רבי יוסף הכהן אבן סוסאן הדיין, מצאצאיו של רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, רבי יהודה אלכרסאני מחבר הספר "ארון עדות", שנחשב לתלמידו של אבן סוסאן.[16]

לאחר גזירות קנ"א (1391) הקהילה בפאס נודעה בחכמים ובבתי-דין מעולים. רבי שמעון בן צמח דוראן, שנחשב אחד מגדולי הפוסקים של תקופתו, כותב לחכמי פאס: "האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ, להם הגלגל קורא להם גודרי פרץ... ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמ' והתבונה והכל לפניכם כשולחן ערוך...".[17] הוא מזכיר בכתביו חכם מפאס בשם רבי יצחק בן נחמיאש.[18]

מאורעות טבח בשלהי התקופה המריניתעריכה

 
שער המלאח של פאס
  ערך מורחב – הטבח ביהודי פאס (1465)

עם היחלשות המרינים החלה התדרדרות במצבם של היהודים ובשנת 1437 התרחשו פרעות ביהודי פאס בעקבות התפרצות דתית בעיר.[19] בעקבות הטבח בנה הסולטן המריני רובע מסוגר ליהודים באזור פאס אל-ג'דיד, המלאח של פאס (אנ'), שהיה המלאח הראשון במרוקו. ההעברה למלאח הרעה את המצב מבחינה ביטחונית, במהלך המרד שהפיל את השושלת המרינית בשנת 1465 נערך טבח גדול ביהדות פאס.[20] תחילה נערך טבח המוני בכלל יהודי פאס כך שמקהילה בת אלפי נפשות נותרו שורדים בודדים (6 נשים ו-5 גברים), ולאחר מכן הוצאו להורג הסולטן המריני והוזיר היהודי רב ההשפעה שלו.[21] על פי עדות של סוחר מצרי בן התקופה, עבד אל-באסט, פרעות דומות נערכו באותה שנה כנגד יהודים ברחבי מרוקו.[21]

השושלת הווטאסית (1472 - 1554)עריכה

 
צו הגירוש משנת 1492
  ערך מורחב – השושלת הווטאסית

לאחר גירוש ספרדעריכה

  ערך מורחב – גירוש ספרד

עלייתה של השושלת הווטאסית (1472-1554) הסתמנה בשיקום הקהילות היהודיות. באותה תקופה התרחש גירוש ספרד (1492) וגירוש פורטוגל (1497) ובעקבותיו פקדו את מרוקו גלי של הגירה של יהודים מספרד. מסע ההגירה היה רווי תלאות, החל מהגיעם לנמל ועד להתכנסותם בפאס ובמקומות אחרים בצפון המדינה, בגיבוי מלא של המלך הווטאסי מוחמד א-שייח'.

רבי אברהם אדרוטיל, שהיה מהמגורשים שבאו למרוקו, מספר על מסע התלאות שעברו חלק מהמגורשים מעת שעגנו במרוקו עד להתיישבותם בפאס:

לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים, שנכנסו מקצתם למדינת פאס ע"י המלך הגדול, חסיד מחסידי אומות העולם, מולאי אלשיך שקיבל את היהודים בכל מלכותו ועשה עמהם טובה. ויש מהם שנכנסו לסאלי הישובת בקצה ים המערב, ושם עברו עליהם צרות רבות ע"י הערל טומאש והערל גליאן, ושלחו ידים בבנות ישראל ועינו אותן, ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא נהיה כמוהם עד שבאו למדינת פאס... ומהם שנכנסו למדינת ארזילא... ביסורים גדולים ועינוים אכזרים, הוא הטמא שליש מלך פורטוגל ממונה על ארזילא, קונדי דו בורבא... וכשרצו לבוא למלך אלקצר אלכביר, יצאו עליהם הערבים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם, והניחום ערומים, אנשים נשים וטף קהל גדול... ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור, ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו למדינת פאס בממונם וכל אשר להם... ומהם שנכנסו לאלעראייש והזמן חזרתם לאלקצר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים... ומהם מתו בצמא, ומהם אכלו האריות... ושארית הפליטה הנשארת באה למדינת פאס, ונאספו שמה כל העדרים יחד, גדולים וקטנים, חכמים ונבונים.

רבי אברהם מספר עוד כי בחודש תמוז ה'רנ"ג (1493) פרצה שרפה בפאס, ממנה ניצל רבי אברהם שהיה אז בן אחת עשרה. מיד לאחר השרפה פקד את העיר רעב ולאחריו מגפה. רבי חיים גאגין, יליד פאס שהיגר לספרד ושב למולדתו בעקבות הגירוש, מספר גם הוא על בצורת ומגפה בשנת ה'רנ"ד. הוא מספר כי רבים מהמגורשים לא עמדו בקשיים ושבו לקסטיליה כשהם נאלצים להמיר בה את דתם, לפחות למראית עין. לדבריו החלו קהילות בפאס להתבסס רק החל משנת ה'רנ"ח (1498). מאז והלאה בנו היהודים בתים יפים, ייסדו ישיבות שהתמלאו בתלמידים, ובתי כנסת שהצטיינו ביופיים, ובהם היו "ספרי תורה מלובשים בגדי שש משי ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל."

בשנת 1516 אב ובנו, גולים מפורטוגל, ייסדו בפאס את בית הדפוס הראשון בצפון אפריקה. בית הדפוס לא האריך ימים ורק ספרים מעטים נדפסו בו.[22]

תושבים ומגורשיםעריכה
 
שער סידור "אהבת הקדמונים", בנוסח קהילות התושבים בפאס (ירושלים, תרמ"ט)
  ערכים מורחבים – תושבים, מגורשים, פולמוס הנפיחה, תקנות המגורשים

בעקבות הגעתם של מגורשי ספרד ופורטוגל למרוקו נוצרו בקרב האוכלוסייה היהודית שתי קהילות: קהילות התושבים - אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו, אליהם נוספו יהודים מסבילה וממקומות אחרים בספרד, וקהילות המגורשים - שהורכבו מיהודי קסטליה והיו הרוב של יהדות פאס, לפחות בשנים שלאחר הגירוש.[23] התושבים דיברו בערבית והמגורשים דיבר בשפת החכיתיה במאות הראשנות לאחר הגירוש.

היו הבדלים בין שתי הקהילות גם במנהגים הדתיים: בנוסח התפילה - המגורשים התפללו בנוסח הספרדים והתושבים בנוסח צפון אפריקה. לעיתים פרצו מחלוקות בין התושבים והמגורשים, אולם אחת מן החריפות שבהן הייתה המחלוקת על היתר הנפיחה שאותו הנהיגו המגורשים. במחלוקת על הנפיחה נטל רבי חיים גאגין חלק משמעותי ומוביל מצדם של התושבים, וספרו "עץ חיים" משמש המקור היחיד המתעד ומתאר את הפולמוס לפרטי פרטים. המחלוקת התעוררה מפעם לפעם בשנים שלאחר גירוש ספרד (ה'ר"ס 1500ה'רצ"ה 1535).

החל מגירוש ספרד יצרו רבני המגורשים בפאס, בשיתוף עם מנהיגי קהילותיהם, תקנות במגוון נושאים, תקנות אלו מכונות תקנות המגורשים. התקנות נהפכו במשך הזמן לקודקס ההלכתי של רובה של יהדות מרוקו והן גישרו בין המגורשים לתושבים.[24]

רבנים בדור הראשון לאחר גירוש ספרדעריכה

הרבנים הראשונים שישבו כמנהיגים רוחניים בקהילתת פאס וחתמו על התקנה הראשונה בפאס בי"ב בסיון שנת ה'רנ"ד (1494), היו: רבי משה אלברהניץ, רבי משה ממון, רבי יצחק צרויה ורבי בנימין גבאי. בין הרבנים הנוספים שהיגרו מספרד לפאס ופעלו בה בשנים שאחרי הגירוש, נמנים: רבי יעקב בירב - רבו של רבי יוסף קארו, רבי יהודה חלאוה, רבי משה חלאוה - רבם של המגורשים בעשורים שאחרי הגירוש, רבי שם טוב לארמה שהיה מגדולי הפוסקים בקהילת המגורשים, רבי יעקב לואל, רבי יהודה עוזיאל, רבי אברהם עוזיאל, רבי אברהם סבע - הוגה ומקובל, דוד אבן זמרה שמאוחר יותר נחשב לפוסק הגדול במצרים, רבי חיים בן חביב שסידר את תשובות הרשב"א הארוכות, שנותרו בכתב יד, וקראן בשם "ספר הבתים",[25] רבי שלמה אדרוטיל - ראש ישבה, ובנו רבי אברהם אדרוטיל, רבי שמואל חגיז פוסק חשוב ואבי שושלת של חכמים בעיר, והמקובלים רבי שמעון לביא ויהודה חייט.

את ההנהגה הרבנית בפאס תפסו מספר שושלות מבני קהילת המגורשים, ובהן המשפחות: אבן צור, אדרוטיל, הצרפתי, חגיז, מונסונייגו, סירירו, עוזיאל. קהילת התושבים בפאס, שתפסה אף היא משום חשוב בהנהגה הרוחנית, בפאס ובמרוקו כולה, הונהגה אף היא על ידי רבנים בכירים. ביניהם היו רבי חיים גאגין, רבי יחיא בן חמו ורבי שאול דנינו ורבני משפחת אבן דנאן.

השושלת הסעדית (1554 - 1650)עריכה

  ערך מורחב – השושלת הסעדית

מתחילת המאה ה-16 הסעדים הרחיבו את אחיזתם בערי מרוקו, אך בשנת 1554 נערך קרב מכריע בין הצבא הווטאסי לצבאו של מוחמד א-שייח' (אנ') הסעדי. הסעדים נצחו בקרב ובכך שמו קץ לשלטון הווטאסים. כמיעוט יהודי תחת שלטון מוסלמי נאלצו יהודי פאס להעלות מיסים כבדים שהוטלו עליהם לרגל הוצאות המלחמה.

בשנת 1576 כבש עבד אל מליכ (אנ') הסעדי את העיר פאס, בסיוע של צבא עות'מאני רב, מידי אחיו עבדאללה אל גאליב (אנ'). מיד לאחר הכיבוש הטיל אל מליכ מס על היהודים בסך עצום של 140,000 אוקיות למימון הוצאות המלחמה. חלק משמעותי מהסכום הוטל על נגיד המגורשים, רבי אברהם רותי, שהיה עשיר מופלג. אל גאליב נמלט לפורטוגל ושכנע את סבסטיאו מלך פורטוגל להלחם עם אל מליכ, ובשנת ה'של"ח (1578) יצא סבסטיאו לקרב הגדול שכונה קרב שלושת המלכים. הקרב הסתיים בתבוסת הפורטוגלים, אך שלושת המלכים מתו במהלכו ואת מקום של אל מליכ במלכות פאס מילא אחיו אחמד אל-מנסור. אל-מנסור ישב על כיסא המלוכה בפאס עד 1603. ניצחון המוסלמים צוין על ידי היהודים בפאס בחגיגת יום א' באלול, שכונה על ידם פורים דה לוס כריסיטיאנוס. תבוסת צבא פורטוגל נתפסה על ידי צאצאי יהודי ספרד ופורטוגל בצפון מרוקו כהצלה, בגלל פחדם שרדיפות האינקוויזיציה יישנו גם בארץ גלותם החדשה.[26]

בשנת ה'שנ"ט (1599) מבטל המלך את סמכות הרבנים לאסור את הפוליגמיה. הרבנים שסברו כי ההיתר מעיב על שלום הבית, הצליחו לפעול שהיתר זה יוגבל למקבלי רישיון מיוחד, שיונפק ליחידים על ידי הרבנים.

לאחר מות אל-מנסור התערערה היציבות במרוקו. הכלכלה ירדה פלאים ומדי פעם אירעו מלחמות שונות שבמימונם נטלו היהודים חלק נכבד בהיטלי מס כבדים. משנת ה'שס"ד (1604) עד לכסלו שנת ה'שס"ו (1605), שררה בצורת קשה שבמהלכה מתו קרוב לשמונה מאות בני אדם. רבים מהיהודים להמיר את דתם בצל הרעב והייאוש שבא בעקבותיו.

בתחילת המאה ה-17 מלך על מרוקו זידאן אבו מעלי (אנ'). זידאן נהנה משירותיו של דיפלומט יהודי בשם רבי שמואל פלאג'י, שרקם עבורו קשרים משמעותים עם ממלכת הולנד. בשבת שובה ה'שע"א 1610 הטיל זידאן מס על סך של 10,000 אוקיות על הקהילה היהודית בפאס, בתואנה שהציל אותה משוד. הוא איים על הקהילה שאם כל הסכום לא יובא באותו היום הוא יוכפל. המשימה הייתה בלתי אפשרית עבור יהודי פאס, ואת הסכום שהוכפל להם הם נאלצו לאסוף בעיצומו של יום הכיפורים מחשש להקשיית הגזרות. לפי תיאור כותב הקורות, רבי שאול סירירו, באותו יום הכיפורים היו "החכמים בוכים ומיללים, זעקה בבוקר ותרועה בצהרים, ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה". למחרת יום הכיפורים כבש את פאס אחיו עבדאללה אל גאליב השני (אנ') וכמעשה אחיו הטיל אף הוא 20,000 אוקיות על יהודי פאס הנאנקים תחת מצוקות המס.

בשנת ה'שע"ד (1614) שוב פקדה בצורת את העיר פאס, על כך כתב רבי שאול סירירו "כי כבד הרעב מאוד ומתו מישראל יותר ממאה וחמישים נפשות ומאומות העולם עוד יותר מז' אלפים, והנס מהרעב יפול בחרב, כי כל הדרכים בסכנה. והרעב שהיה בשנת שס"ו לא התמיד כל כך כמו הרעב שהיה בשנת שע"ד הנז'. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו במסים וארנוניות. השי"ת יחמול על שארית עמו ישראל..."[27]

הריסת בתי הכנסת והישיבות בשנת 1646עריכה

 
בית הכנסת אבן דנאן, נבנה במהלך המאה ה-17

בשלהי התקופה הסעדית מוכרות בהיסטוריה של מרוקו כארבעים שנים של בלבול ומלחמות בין מלכי השושלת, ובמהלכן פגע פרץ של קנאות דתית בחופש הדת של היהודים בפאס. פקיה (משפטן) מוסלמי בשם מוחמד אלחאג', הוציא ביום י"א באלול ה'ת"ו (1646) צו סגירה לכל בתי הכנסת, תלמודי התורה והישיבות בפאס. המלך מוחמד א-שייח' אזריר (המכונה גם: מוחמד ה-13) (אנ') הורה על קיום הצו ומספר ימים לאחר מכן החל המון פורעים בהחרבה של בתי הכנסת ותלמודי התורה. רבי שאול סירירו שהיה עד לאירועים כותב: "יום ח"י לאלול נהרס בעונותינו הרבים והגדולים הבית הגדול של בית הכנסת של התושבים. ויום כ"ג לאלול נהרס בית הכנסת של המגורשים. וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם. ונטלו כל תשמישי בתי כנסיות, זולת ספרי תורה שהצלנום בכמה שוחדות." רבי סעדיה אבן דנאן השני, שהיה אף הוא עד לאירועים, כותב: "על איזה מהם אבכה, על איזה מהם אקונן. בעונותינו הרבים שרבו, הקב"ה ינקום נקמתינו בקרוב. ונשארנו בעונותינו הרבים בלי תורה, בלא תפילה ובלא מצוה. אפילו הבל של תינוקות של בית רבן שהעולם עומד עליו נתבטל. הקול קול יעקב והידים ידי עשו... ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש... ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בית הכנסת של מו"ה (-מורנו הרב) סעדיה אבן רבוח זלה"ה, ובית הכנסת של הנגיד כמ"ה יעקב רותי יצ"ו (-ישמרהו צורו)..."[28]

רבנים בולטים בתקופה הסעדיתעריכה

בין הדיינים והרבנים הבולטים בתקופה זו נמנים: ורבי שמואל בנו - רבנים בקהילת התושבים בפאס ודיינים מפורסמים, רבי סעדיה אבן רבוח, רבי יוסף ורבי בנימין נהון, רבי יוסף אלמושנינו - נגיד, אב"ד וראש ישיבה בקהילת המגורשים ושימש גם כרופא, רבי יהודה עוזיאל אב"ד, רבי אהרן אבן חיים מחבר הספרים "קרבן אהרן" על תורת כהנים ו"לב אהרן" על נ"ך, רבי יעקב חאגיז הראשון, רבי יצחק חאגיז ורבי שמואל חאגיז חכם בישיבה של משפחת חגיז ומחבר ספרים, בנו רבי ישראל יעקב חגיז מחבר "עץ החיים" ו"הלכות קטנות" וראש ישיבת בית יעקב בירושלים, רבי וידאל הצרפתי ובנו רבי יצחק הצרפתי השני, רבי שאול שמואל סירירו, רבי יצחק פלאג'י, סעדיה אבן דנאן השני, רבי שמואל בן חביב, רבי יצחק בן צור, המקובל הנודע רבי אברהם אזולאי מחברון ומחברם של ספרים רבים.

במהלך המאה ה-16 חיו בצפת שני חכמים מהעיר פאס: רבי סולימאן אוחנה - מחבר ביאורים על מדרשי הלכה וכשהיגר לצפת היה בקשרים עם האר"י, ורבי יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחבר הספר "תיקון יששכר", שכיהן כראש קהילת המערביים בצפת ועמד בקשרים עם רבי יוסף קארו.

השושלת העלאווית (1666 - 1912)עריכה

  ערך מורחב – השושלת העלווית

לאחר עשרות שנים של בלבול חזרו היציבות והשפע לפאס עם מלכות מולאי ארשיד, הראשון במלכי השושלת העלווית. בשנת ה'תל"ב (1672) מת המלך מפגיעה בעץ במהלך רכיבתו על סוס. מיד לאחר מותו המליכו את אחיו מולאי איסמאעיל.

המאה ה-18עריכה

בניסן ה'תס"א (1701) הטיל מולאי איסמאעיל 100 ככר כסף על היהודים, ומרוב הצער רבים מהיהודים לא חגגו את חג הפסח וחג השבועות. גזרות המס התחדשו שוב בשנת ה'תס"ד (1703 - 1704). בשלהי שנת ה'תס"ו כעס המלך על אברהם מימראן נגיד קהילת יהודי מקנס ובתגובה הטיל קנס עצום על כל קהילות מרוקו. רבי שמואל אבן דנאן הרביעי מסכם את התקופה משנת ה'תס"א ועד לשלהי שנת ה'תס"ה: "סוף דבר, משנת ה'תס"א ליצירה, אין לך יוום שאין קללתו מרובה יותר מחבירו, מה שלא יכולתי לכתוב ולהעלות על ספר, את כל התלאות והמרורות והצרות אשר עברו עלינו בחמש שנים, שנה אחרי שנה, צרות תכופות זו לזו. לא שלונו, לא שקטנו ולא נחנו. לא תקום פעמיים צרה."[29]

משנת ה'תפ"א החלה בצורת קשה שהורגשה בעליית מחירי החיטה. בכ"ד בטבת ה'תפ"ד (בשלהי 1723) התחזקה הבצורת ובכל יום מתו מספר נפשות בעיר. בין המתים היו גם יהודים רבים, יהודים רבים אף המירו את דתם מתוך הייאוש. בשנת ה'תצ"ח (1738) פקדה שוב בצורת קשה, והערבים היו מחריבים בתים וחצרות ומוכרים את תכולתם.

בשנת 1757 מלך מולאי מוחמד בן עבדאללה (אנ'), בתקופתו ידעו היהודים שלוה ושקט ובשל כך הם כינו אותו בתואר "החסיד". בשנת 1790 מת מוחמד ומלך מולאי יזיד עד לשנת 1790. הוא הטיל על היהודים מיסים כבדים ושלל מהם את המגורשים במלאח. לאחר מותו בשנת 1792, מלך מולאי סלימאן (אנ'), בנו של מוחמד החסיד, שהשיב את המלאח ליהודים.

רבנים בולטים בתקופה העלווית - עד סוף המאה ה-18עריכה

בין הרבנים בפאס באותה התקופה היו רבי סעדיה אבן דנאן הנזכר, רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו, רבי עמנואל סירירו, רבי שמואל הצרפתי מחבר הספר "נימוקי שמואל", רבי יהודה אבן עטר אב"ד קהילת המגורשים מחבר הספרים "מנחת יהודה" ושו"ת רבי יהודה בן עטר", רבי יעקב אבן צור אב"ד קהילת המגורשים ומחבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", רבי שמואל אבן אלבאז ראש ישיבה ומחבר ספרות ענפה שעיקרה על התלמוד, רבי חיים אבן עטר מחבר ספרים על תורה והתלמוד וראש ישיבת כנסת ישראל בירושלים, רבי יעקב בן מלכא, רבי יוסף הצרפתי, רבי שמואל בן זקן מחבר הספר "גפן פוריה" על התלמוד, ורבי אברהם מנסאנו מחבר פורה, רבי חיים מנסאנו, רבי אליהו מנאסנו, רבי ידידיה מונסונייגו הראשון, רבי שמואל שאול אבן דנאן, רבי אפרים מונסונייגו, רבי רפאל עובד אבן צור, רבי שמואל אבן צור, רבי אליהו הצרפתי אב"ד פאס ומחבר ספרים רבים, רבי אברהם אלנקאר דיין בליבורנו ומשורר, מחבר הספר "מחזור קטן" והגהות לתיקוני זוהר, רבי יוסף בן סאמון דיין בליבורנו ומחבר הספר "עדות ביהוסף", רבי יעקב חיים בן נאים מחבר הספר "זרע יעקב" וספרים נוספים.

המאה ה-19עריכה

בשנת ה'תק"פ נפוצה שמועת שווא שמולאי סלימאן מת. הערבים משבט "לורייא" שהאמינו לשמועה נכנסו למלאח והרגו ביהודים ובזזו את רכושם. אותו מאורע שב על עצמו בשנת ה'תקפ"ב (1822), אז מת מולאי סלימאן. בשנת ה'תקפ"ו פקדה בצורת קשה ומתו מאות רבות מן היהודים.

בשנת ה'תקצ"א מרדו שבט לורייא במלך עבד אל רחמן מלך מרוקו (אנ'), המלך ברח למקנס והטיל מצור על פאס. כשנודע למלך כי בני השבט מתחבאים במלאח הוא שלח פצצות לשם וכתוצאה מכך מתו יהודים רבים. בכ"ב בכסלו ה'תקצ"ג (שלהי 1832) הכריע המלך את בני השבט ופיזר אותם במספר מקומות. בעקבות המאורע יש שציינו בפאס את יום כ"ב בכסלו בחגיגה המכונה פורים דלכור.

הריגת סוליקה חגואל (1834)עריכה
 
המצבה על קברה של סול חגואל
  ערך מורחב – סול חגואל

סוליקה חגואל הייתה נערה יהודיה שנולדה בטנג'יר ב-1817. מסיבות בלתי ברורות היא נתבעה על ידי מוסלמים להיכנס לאמונה המוסלמית, ומשסירבה היא הובאה בפני בית המשפט המוסלמי בפאס שדן אותה למיתה. בקיימם את צו בית המשפט הרגו אותה הערבים בחוצות בעיר פאס בשנת 1834, לעיניהם של היהודים ההמומים. יהודי פאס ערכו מגבית כדי לפדות את שרידי גופתה.

---

 
ציור מ-1879 של בית כנסת בפאס, בעל דמיון מובהק ל"צלאת אל פאסיין"

בשנת ה'תקצ"ה פקדה את פאס מגפת הכולרה. גם בשנים ה'תרט"ז וה'תרי"ז פקדה את פאס כולרה, אלפים חלו ומתו מאות רבות. בשנת ה'תרכ"ח (1868) פקדה בצורת קשה ויהודי פאס לא מת אחד, בשל סיוע כספי שהגיע אליהם מג'יברלטר ומערי אירופה. בשנת ה'תרל"ח (1878) פקדה שוב כולירה את פאס. בשנת ה'תרל"ט (1879) התייקר המזון שוב ויהודי פאס פנו לעזרה אל יהדות התפוצות. הם קיבלו סיוע מחברת כל ישראל חברים, ומהנדיב היהודי מוריס הירש (הברון הירש).[30]

בחורף ה'תרמ"ד (1883/4) הורה המלך חסן הראשון על העתקת בית העלמין אל מקום הנקרא "ג'נאנאת דיל בן תאהילה". על המקום הישן שהיה שייך למשפחת אבן דנאן, הרחיב המלך את המתחם בו ארמון ומסגד עתיקים, הנקרא "דאר אל מכזאן" (אנ').

הפרעות בשנת 1912עריכה

 
רחוב הכניסה למלאח לאחר הפרעות
  ערך מורחב – התריתל

באפריל 1912 היו סדרת פרעות אנטי-יהודיות בפאס שכונו "התריתל". הפרעות בתרחשו בין 17 ל-19 באפריל 1912 (ל' בניסן - ב' באייר התרע"ב), שבוע לאחר חג פסח וחגיגות המימונה, בעקבות כישלונם של מורדים מוסלמים מתנגדי הסכם פאס, לפגוע בנכסים צרפתיים שונים בעיר. במהלך הפרעות פרצו אלפי חיילים מוסלמים והמונים מתושבי העיר פאס למלאח (הרובע היהודי) של העיר, בזזו אותו ותקפו את תושביו היהודים. בפרעות נהרגו 51 יהודים, הועלו באש חלקים גדולים מהמלאח, ו-12,000 תושביו נאלצו להימלט ונותרו ללא קורת גג למשך שבועות ארוכים.

רבנים בולטים מראשית המאה ה-19 ועד ל-1912עריכה

בין הדיינים והרבנים הבולטים בשלהי התקופה העלווית: רבי שלמה אבן צור, רבי וידאל הצרפתי, רבי רפאל אהרן מונסונייגו, אבנר ישראל הצרפתי, רבי יצחק אבן דנאן, רבי שלמה אבן דנאן, רבי רפאל אבן צור.

תחת חסות צרפת (1912 - 1956)עריכה

על ההשפעה הצרפתית על מצב היהודים כתב רבי שמעון הכהן, מהחכמים בפאס באותה התקופה:

מיום זרח אור שמש ממשלת החופש הצרפתית הרוממה על שמי ממשלת מרוקו, שונה לטובה מצב היהודים בכל ערי מרוקו, וענני הבערות אשר כיסו מני אז את שמי מרוקו נתפזרו עתה במרבית חוג השמים, ורוח החופש והדרור נשבה על פני כל הארץ, ואז היהודים שאפו לאפם נשמת רוח חיים, כידוע לכל אשר עיני בשר לו

דוד עובדיה (מהדיר), פאס וחכמיה, כרך א, עמ' 243, ירושלים, תשל"ט.

בתחילת חודש טבת ה'תרע"ט, אורגנה הרבנות הראשית למרוקו מטעם הממשל הצרפתי. קהילת פאס נפרדה מרבה, רבי שלמה אבן דנאן, שהתקבל כחבר בית הדין לערעורים של ברבאט. ב-23 בינואר 1919 מונו חברי בית הדין של פאס מטעם הצרפתים: רבי וידאל הצרפתי יושב הראש, רבי מתתיה סירירו ורבי אהרן בוטבול.

המלאחעריכה

לחצו כדי להקטין חזרה
אוניברסיטת אל-קרווייןמגדל סודקסבה שרארדההגנים המרינייםמגדל נודפאס החדשהגני אגדלפאס אל ג'דידפאס אל-באליהארמון המלכותי של פאסהמלאח של פאסשער באו ג'טשער אגדלנהר פאסמתחם הבורסקאים של פאסרובע מולאי עבדאללהשעון המים של פאסמפעל הנשק המלכותי של פאסגני ג'נאן סבילשער חדיד (פאס)שער אל חמרה (פאס)שער ג'דיד (פאס)מגדל סידי באו נאפא'מגדל טוויל (פאס)מגדל שייח' אחמד (פאס)שער פ'תוח (פאס)שער באו סידי ג'ידהרחבת המסדר המלכותי החדשהרחבת המסדר המלכותי הישנה (פאס)שער באו ג'ולד (פאס) 
אודות התמונה

מפת העיר פאס
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.

  ערכים מורחבים – המלאח של פאס (אנ')

השכונה שבה התגורר היהודים בפאס נקראה מלאח, כמו במקומות אחרים במרוקו. המלאח של פאס נבנה על ידי הסולטן המריני בעקבות הטבח ב-1437, והיה למלאח הראשון במרוקו. למרות הכוונה הטובה, המלאח לא הגן על היהודים מהפרעות שבוצעו בהם ב-1465, במהלך המרד שהפיל את השושלת המרינית.

בית העלמיןעריכה

בחורף ה'תרמ"ד (1883/4) הורה המלך חסן הראשון על העתקת בית העלמין אל מקום הנקרא "ג'נאנאת דיל בן תאהילה".

בתי כנסתעריכה

  • בית הכנסת מנסאנו
  • בית כנסת של רבי יהודה בן עטר
  • בית כנסת של רבי חיים כהן
  • בית הכנסת של חיים אבן צור
  • בית הכנסת גוזלן
  • בית הכנסת בית הכנסת אבן דנאן
  • בית הכנסת צלאת אל פאסיין
  • בית הכנסת בר יוחאי

גלריהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יהדות פאס בוויקישיתוף

  יהדות פאס, בביצוע תיעוד מקהילת פאס, 1978, כתבה באתר יוטיוב

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 מרים פרנקל, "קווים לדמותה של קהילת פאס בתקופה הטרום מווחידית" באתר: הפקולטה למדעי הרוח - אוניברסיטת תל אביב.
  2. ^ שמואל בן חפני גאון, איגרת ליהודי פאס (המאה ה-10), כתב יד אוקספורד, בולדיאנה, Heb. f. 24. fol. 44b.
  3. ^ Relations judéo-musulmanes au Marocperceptions et réalités, Michel Abitbol Michel Abitbol, Relations judéo-musulmanes au Maroc: perceptions et réalités, Stavit, 1997. (בצרפתית)
  4. ^ E.J. Brill's First Encyclopaedia of Islam, 1913-1936, M. Th Houtsma, pp. 76-78.
  5. ^ 1 2 Assaleh, Abu-Mohammed (1828). Historia dos soberanos mohametanos: das primeiras quatro dysnastias e de parte da quinta, que reinarao na Mauritania. Jozé de Santo Antonio Moura (trans.). Lisbon: Academia Real das Sciencias de Lisboa. עמ' 117. בדיקה אחרונה ב-30 במרץ 2011. 
  6. ^ Moura, Jozé de Santo Antonio (1827). "Memoria sobre as dinastias mohammetanas, que tem reinado na Mauritania, com a serie chronologica dos soberanos de cada huma dellas". Memórias de Academia das Ciências de Lisboa. Lisbon: Academia Real das Sciencias de Lisboa. עמ' 47–140. בדיקה אחרונה ב-30 במרץ 2011. 
  7. ^ חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו כרך 1, עמ' 88, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה.
  8. ^ David Corcos, The Jews of Morocco under the Marinides, The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 54, No. 4 (Apr., 1964), p. 277
  9. ^ ראו: יעקב משה טולידאנו, נר המערב, עמ' 22 ואילך, ירושלים, תרע"א; חיים זאב הירשברג, שלוש הערות לשלושה מאמרים / שלוש הערות לשלוח מאמרים: בתרביץ, מא (תשל"ב), חוברת ב.
  10. ^ שו"ת הר"י מיגאש סימן עה.
  11. ^ Norman Roth, Jews, Visigoths, and Muslims in Medieval Spain: Cooperation and Conflict, Brill, 1994, pp.113-116.
  12. ^ הרמב"ם התבסס עליו בתשובתו לחכמי פרובינצה ראו שו"ת הרמב"ם סימן כו באתר: sefaria. וראו עוד: חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ב, עמ' 86 - 89; הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, עמ' קסד ואילך, ירושלים, תשנ"ה.
  13. ^ דעות החוקרים על מסורת זו מפורטות בדף יהודה הכהן אבן סוסאן.
  14. ^ David Corcos, "The Jews of Morocco under the Marinides", The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 55, No. 1 (Jul., 1964), pp. 77-78, note 108.
  15. ^ ראו: שו"ת הרשב"א חלק ב סימן רל וחלק ג סימן רכח; אריה ליב פלדמן, חידושי הרשב"א - חידושי האגדות, עמ' קב הערה 155, מוסד הרב קוק, תשס"ט. התכתבות נוספת בין השניים הובאה בספר הבתים לרשב"א בכתב יד, ראו: יוסף חיים בן סאמון, עדות ביהוסף חלק ב, סימן ב, ליבורנו, תק"ס.
  16. ^ ראו: יעקב משה טולידאנו, נר המערב, עמ' 42, ירושלים, תרע"א.
  17. ^ שו"ת תשב"ץ חלק ג ענין רפה.
  18. ^ תשב"ץ חלק ב עניין קסט, רכד.
  19. ^ Jane S. Gerber, Jewish Society in Fez 1450-1700, Brill, 1980, p.19.
  20. ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands: A History and Source Book, Jewish Publication Society, 1979, p.81
  21. ^ 1 2 חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, כרך 1, 291-298, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה.
  22. ^ הירשברג, חיים. זאב, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965, מימי הכיבושים העותמאניים ועד זמננו, כרך 2, עמ' 161,158.
  23. ^ כך כותב רבי אברהם אבן טואה מגדולי החכמים בשנים שאחרי גירוש ספרד: "כבר ידוע למעלת כבודך כי בעיר פאס הם חלוקים לשתי כתות, המיעוט שהם הבלאדיא אין עושין נפיחה, והרוב שהם הקאשטיליאן הם עושין נפיחה". ראו: "ספר נופך", בתוך: התשב"ץ, חלק ד, עמ' תו, מכון ירושלים, ירושלים, תשס"ג.
  24. ^ מנחם אלון, 'מעמד האישה: משפט ושיפוט, מסורת ותמורה - ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, מרכז זלמן שזר, 2005, עמ' 424.
  25. ^ ראו אודותיו: יעקב משה טולידאנו, נר המערב, עמ' 86, ירושלים, תרע"א.
  26. ^ אהבת הקדמונים, ירושלים תרמ"ט, באתר אוצר החכמה.
  27. ^ ראו: מאיר בניהו (מהדיר), דברי הימים של פאס, עמ' 81, תל-אביב, תשנ"ג.
  28. ^ ראו: מאיר בניהו (מהדיר), דברי הימים של פאס, עמ': 89 - 90, 94 - 96, תל-אביב, תשנ"ג; חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, כרך 2, עמ' 245 - 254, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ"ה; אליעזר בשן, פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו, עמ' מא - מג, לוד, תש"ע.
  29. ^ ראו: מאיר בניהו (מהדיר), דברי הימים של פאס, עמ' 101 -126, תל-אביב, תשנ"ג.
  30. ^ על קורות המאה ה-19 עד לשנת ה'תרל"ט, ראו: אבנר ישראל הצרפתי, "אגרת יחס פאס", בתוך: דוד עובדיה, פאס וחכמיה א, עמ' 150 - 151, ירושלים, תשל"ט.