יהדות פרוסיה

היהודים הראשונים בפרוסיה התיישבו בדוכסות כמעט עם הקמתה וסביר להניח שישבו שם עוד קודם לכן. ככול שהתעצמה פרוסיה, סיפחה שטחים חדשים ופרחה כלכלית כך גדל מספר היהודים שבה, התחזק מעמדם וגברה הזדהותם עם פרוסיה וערכיה. זאת עד לנפילתם הטראגית עם עליית הנאצים והשואה, נפילה שבישרה את נפילתה וביטולה של פרוסיה עצמה.

בית הכנסת "החדש" בקינגסברג סביבות 1900. קהילת יהודי קינגסברג הייתה אחת הקהילות הגדולות בפרוסיה ובית הכנסת נחשב אחד המפוארים בה.

היסטוריהעריכה

יהדות דוכסות פרוסיהעריכה

המידע הראשון שבידינו על יהודים בפרוסיה הוא על מציאות שני רופאים יהודיים בבירת פרוסיה, קניגסברג בשנת 1540, זמן קצר אחרי הקמת דוכסות פרוסיה בשנת 1525. אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

בשנת 1618 הוקם האיחוד הפרסונלי שבו דוכסי פרוסיה ירשו גם את דוכסות ברנדרבורג שבירתו הייתה ברלין שבה לא היו יהודים מאז גירושם "לצמיתות" בשנת 1570, למעט בודדים כמו הספק הצבאי ישראל אהרון.

קהילת קינגסברג שנשארה עיר הבירה של דוכסות פרוסיה המשיכה להתפתח גם לאחר מיכן, ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל־300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון[1], בית כנסת זה היה קיים כ 200 שנה עד שחרב בשריפה שלאחריה הוקם בית הכנסת החדש, בשעה זו הייתה קהילת יהודי קניגסברג הקהילה היהודית השלישית בגודלה בגרמניה בכלל ובפרוסיה בפרט.

 
ברטה פפנהים ( 1859-1936) שתרגמה מיידיש לגרמנית את זיכרונותיה של גליקל מהמלין ( 1625-1724)ושהייתה מצאצאיותיה, לבושה כגליקל מהמלין. חייהם של שתי הנשים ממחישים את מורכבות חיי יהודי פרוסיה בשתי תקופות, ראשית העת החדשה והאימפריה הגרמנית ולאחריה. גליקול, אשת עסקים וכותבות זכרונות, גורשה מביתה בגירוש המבורג אך בחתונת בתה השתתפו בניו של הנסיך הבוחר מברדנבורג. ברטה פפנהיים ( אנה או של פרויד) נולדה בבית ששילב את התרבות היהודית עם הגרמנית והייתה מחלוצות המאבק לזכויות הנשים באירופה ובחברה היהודית, באחרית ימיה נחקרה במשטרה בעוון התבטאות מזלזלת בהיטלר ומפעלה נהרס על ידי הנאצים.

ב-1640 ירש פרידריך וילהלם הידוע כ"אלקטור הגדול" את אביו כמושל. הוא יזם מדיניות של קידום הגירה וסובלנות דתית על מנת לשקם את פרוסיה לאחר מלחמות הדת.

במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן.

ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה"[2].

יהדות ממלכת פרוסיהעריכה

עם הכתרת פרידריך הראשון ב-1701 כמלך פרוסיה הפכה ברלין לבירתה של פרוסיה. שהפכה מדוכסות לממלכה.

ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין.

בשנת 1740 במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית סיפחה פרוסיה את חבל שלזיה ובראשו העיר ברסלאו שהפכה עם השנים לביתה של הקהילה השנייה בחשיבותה בממלכה. ב-1750 העניק פרידריך השני (הגדול) מלך פרוסיה כתב פריבילגיה ליהודים, המחלק את היהודים לשני סוגים:

  • יהודי חצר (יהודי חסות), היו היהודים שמהם הפיק השלטון את התועלת הרבה ביותר.
  • יהודים נסבלים, היו אנשי הקהילה היהודית ובהם רבנים, חזנים ושוחטים. אלו היו אותם אנשים שפרנסתם הייתה על מתן שירותים לקהילה עצמה והשלטון לא חש שהוא מקבל תועלת מעבודתם. יהודים אלה לא נהנו מהזכויות שקיבלו יהודי החסות, והיו פחות מוגנים מהם.

ליהודי החצר הותר להעביר את זכות החסות לאחד מילדיהם לפי בחירתם, אולם לילד אחד בלבד. שאר ילדיהם, אם הורשו להישאר בעיר עברו למעמד של יהודים נסבלים.

כך כתב יעקב יעקובסון על תקנות אלה: "כמו בכל מקום בגרמניה, גם תקנות ראשיות אלה נועדו להגביל את מספר היהודים המתגוררים בארץ, להתיר להם פעילות מוגדרת בלבד בתוך המערכת הכלכלית הלאומית ולהטיל עליהם מיסים גבוהים ככל האפשר על הבטחת ביטחונם ועל טולרנטיות לנוכחותם[3].

בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763–1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג ואפרים היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה.

ב 1772 החל התהליך של חלוקת פולין, מלך פרוסיה שהיה פעם וואסל של מלך פולין החל להשתלט על אדמות פולין ובכל חלוקה שכזו נכנסו יהודים חדשים תחת שלטונו.

 
ארמונו של פייטל היינה אפריםגרמנית: Veitel Heine Ephraim; 17031775) הארמון נבנה בין השנים 1762–1766, נהרס בשנת 1936 ושוחזר בין השנים 1985–1987 כיום הוא חלק ממוזיאון העיר ברלין.

בשנת 1797 התמנה דניאל איציג לבנקאי החצר של פרוסיה ועוד קודם לכן התמנה כמנהל המטבעה המלכותית ביחד עם שותפו. פייטל היינה אפרים.

ב-11 במרץ 1812 פרסם המלך פרידריך וילהלם השלישי את ה"צו לענייני יחסים אזרחיים" (בגרמנית: Edikt betreffend die bürgerlichen Verhältnisse der Juden in dem Preußischen Staate), הידוע בכינויו "צו האמנציפציה". צו מלכותי זה הכיר ביהודים כאזרחים שווים של ממלכת פרוסיה, עם כל הזכויות הנובעות ממעמד זה. החל מאותה עת יהודי פרוסיה נקראו "אזרחי המדינה" (בגרמנית: Staatsbürger) או "ילידים" (בגרמנית: Inländer).

התנאי לקבלת אזרחות פרוסית היה אימוץ שם ושם משפחה גרמניים ושימוש בשפה הגרמנית. כאישור על קבלת זכויות אזרח מלאות, ניתנו ליהודים אישורים מיוחדים.

על פי צו זה הייתה ליהודים הזכות לחופש מגורים, חופש עיסוק, חופש פולחן דתי והזכות לרכוש נדל"ן בחופשיות.

מאותה עת ואילך, היהודים היו חופשיים ללמוד באוניברסיטאות ולעבוד במשרות אקדמיות.

זכויות האזרח הטילו עליהם את חובת השירות הצבאי (החל משנת 1813 הם היו חייבים בגיוס).

המלך שמר לעצמו את הזכות להחליט על העסקתם של יהודים באדמיניסטרציה הלאומית של פרוסיה.

תקנות משפטיות חדשות בטלו את בתי המשפט היהודיים והכירו בקהילות היהודיות כאגודות הנתונות תחת המשפט הפרטי.

לדברי סלמה שטרן (Selma Stern-Täubler) חוקרת יהודי פרוסיה, "פרידריך הגדול פתח, כנראה בעל כורחו, את הדרך לאמנציפציה כלכלית ותרבותית וכן, בשלב מאוחר יותר, לאמנציפציה פוליטית של היהודים"[4]

חוק זה היה חלקי ולא העניק זכויות מלאות ליהודים. החוק בוטל לאחר מכן.

היהודים נלחמו בבתי דין להשגת זכויותיהם. אדוארד גאנז, ממייסדי האגודה לתרבות ולמדע של היהודים, נלחם שנים בבתי הדין כדי לקבל אישור לעבוד כמרצה באוניברסיטה בפרוסיה, אך נכשל שוב ושוב. לבסוף לא עמד לו כוחו והוא התנצר.

 
פרעות הפ הפ בפרנקפורט 1819, פרנקפורט עצמה סופחה לפרוסיה מאוחר יותר. שימו לב לאיש הלבוש היטב (בורגני או משכיל) המכה סוחר יהודי בצד ימין ולהשתתפות הנשים בפרעות.

המאבק לזכויות היהודים נתקל בהתנגדות של חלקים בצמרת האינטלקטואלית הלאומית-נוצרית הגרמנית. על רקע זה ועל רקע משבר כלכלי משנת 1816 פרצו ב-1819 פרעות "הֶפּ-הֶפּ". הם נקראו כך על שם הקריאות שהשמיע ההמון בעת התנפלותו על מוסדות ציבור ודת ועל עסקים פרטיים של יהודים.

למרות זאת, מאותה תקופה ואילך גברה הזדהותם של יהודי פרוסיה עם מדינתם, מנהגיה וערכיה.

המתח בין הזהות היהודית, הזהות הפרוסית-גרמנית, מרחב האפשריות המוגבל העומד לרשות היהודים למרות צו 1812 הביא לכמה תהליכים מקבילים: הקמת זרמים דתיים נפרדים אשר ניסו בדרכם לענות על המתח בין הזהויות השונות, המרת דת, נישואי תערובת, הגירה לארצות הברית וטמיעה אשר התמצתה במונח "גרמני בן דת משה".

הקמת הזרם הרפורמי שבתחילה ניסחו מענה משלהם באמצעות שינוי אסתטי בתפילות ולאחר מיכן שינו שינוי עמוק ויסודי את סדרי הפולחן ומוקד הזהות היהודית מההלכה לפרשנות האישית ומבחירת עם ישראל על ידי ה' אל התגלות אוניברסלית.

מול הרפורמים התייצבו מחד הפוזיטיבים-היסטוריים (קונסרבטיבים) בראשות זכריה פרנקל, שחתרו לשימור ההלכה כסמכות מחייבת אך ראו אותה במידה רבה כיצירה אנושית, והנאו-אורתודוקסים בהנהגת רש"ר הירש ועזריאל הילדסהיימר, ששאפו לפשרה עם העולם המודרני ולאימוץ ערכיו אך עמדו על אמונה מוחלטת בתורה מן השמים. חיי הדת המסורתיים שקדמו לאמנציפציה נכחדו כמעט כליל. רק באזור פוזן, שבמזרח, ובמובלעות זעירות ספורות כמו פיורדא[5] שבבוואריה הוסיף לשרוד חינוך יהודי מהסוג הישן.

בנובמבר 1847 פרסם המלך פרידריך וילהלם הרביעי את הצו Die Verhättnisse der Juden אשר השווה את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות של האוכלוסייה היהודית עם אלה של האוכלוסייה הנוצרית.

המרות דת ונישואי תערובת, התרחשו במידה כזו שב-1933, 44% מכלל היהודים התחתנו בנישואי תערובת ויש המעריכים שבמלחמת העולם השנייה שרתו בצבא הנאצי 150,000 יהודים "בני תערובת", כלומר גרמני שאחד או שנים מסביו נחשבו יהודים.

הגירה לארצות הברית התעצמה ומעריכים שבין השנים 1830–1889, היגרו כ-200,000 יהודים מגרמניה לארצות הברית.

 
תפילת יום הכיפורים בשדה הקרב במץ 1870.יהודים בדתם אך גרמנים פרוסים בלאומיותם כך רצו לראות את עצמם יהודי פרוסיה.

שיאה הסמלי של טמיעת היהודים בפרוסיה היה תפילת יום הכיפורים בשדה הקרב במץ במלחמת צרפת-פרוסיה, אף על פי שהמיתוס על תפילת מאות חיילים ביהודיים בשדה הקרב הופרך ו"הרב ו"ג פלאוט שניתח את אי התאמתה לעדויות המקוריות הגדיר אותה כ"תרמית חסודה" פטריוטית, אולם ....(התמונה שהנציחה את התפילה) איננה מסמך היסטורי על שדה הקרב במץ. היא מצביעה כיצד רצתה הקהילה היהודית בגרמניה לראות את עצמה בקרב סביבתה[6]".

בקיסרות הגרמניתעריכה

לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה הוכתר מלך פרוסיה כקיסר גרמניה באולם המראות של מלכי צרפת בוורסאי הכבושה, פרוסיה הייתה בשיאה.

טמיעתם והזדהותם של היהודים עם המדינה והאומה הפרוסית המשיכו וככול שנקפו השנים כך גם טיפסו במעלות החברה הגרמנית, תהליך שהתעצם עם התיעוש שעברה גרמניה ושהיהודים הובילו בו אם כי תמיד היו זרמי עומק אנטישמים רבי עוצמה, זרמי עומק שמצאו את ביטויים באמירתו המפורסמת של איינשטיין ערב התצפית שאמורה הייתה לאשר או להפריך את תורתו כי "אם יוכח שצדקתי יאמרו הצרפתים שאני אזרח העולם והגרמנים יאמרו שאני גרמני. אם יסתבר שטעיתי יאמרו הצרפתים שאני גרמני, והגרמנים יאמרו שאני יהודי"[7]

התהליך הגיע בתקופה שקדמה לנאציזים לשיאו הטרגי במלחמת העולם הראשונה ובתחילת רפובליקת ווימאר.

12,000 חיילים יהודיים נפלו במלחמה בעוד משרד ההגנה הפרוסי מבצע מפקד של חיילים יהודים על מנת להוכיח כי הם משתמטים מהשרות[8].

בסיומה של המלחמה התאבד ידידו היהודי של קיסר גרמניה אלברט באלין משום שלא יכול לשאת את התבוסה.

 
חשיפת לוח הזיכרון לוולטר רתנאו, שר החוץ ואדריכל כלכלת המלחמה בגרמניה במלחמת העולם הראשונה, בחזית הקנצלר לשעבר Dr. Wirth ושר הביטחון וראש המטה הכללי האחרון של הצבא הקיסרי לשעבר גרנר. 15 שנה אחר כך נוכחות של קנצלר ושר הביטחון בטקס לזכרו של יהודי שנרצח לא הייתה עולה על הדעת שלא לדבר על הבאתם לדין של הרוצחים.

לאחר נפילת הקיסרות הגרמנית (תקופת ווימאר-התקופה הנאצית)עריכה

בתקופת רפובליקת ווימאר שירת שר החוץ וולטר רטנאו שהיה "התגלמות האידיאה היודו-גרמנית בשיאה" ש"גדל לתוך עושר מופלג באחוזה המפוארת של המשפחה בפרברי ברלין, מוקף משרתים ואומנות, מורים פרטיים ויצירות אמנות.... שלח ידו בציור, פיסול וספרות...שהתנכר בנעוריו למוצאו היהודי ו שעתו הגדולה הגיעה במלחמת העולם הראשונה, כשמונה כמתאם-על לענייני כלכלה בזמן המלחמה ואיפשר במידה לא מועטה את הישרדותה הכלכלית של גרמניה." אך תמיד היה מי שהזכיר לו שהוא אינו גרמני וסופו שנרצח בידי לאומנים גרמניים על רקע מוצאו[9].

 
ורנר גולדברג מי שזכה לתואר "החיל הנאצי המושלם" והוורמאכט השתמש בתמונתו בכרזות גיוס, היה למעשה יהודי למחצה (מישלינג). ורנר עצמו לא ידע על מוצאו היהודי עד עליית הנאצים לשלטון. מאוחר יותר גורש מהוורמאכט על רקע מוצאו היהודי. ורנר עצמו הצליח להציל את אביו, היחיד ששרד ממשפחתו. בערוב ימיו זכה לתואר "זקן העיר ברלין".

סופו של התהליך בא לידי סיום בגרמניה של היטלר, אולם אפילו אז, תוך כדי מלחמת העולם השנייה שרתו עשרות אלפי חיילים יהודיים למחצה בצבאו של היטלר[10], בעוד, כפי שהגדירו זאת, "הסבתות שלהם נשלחות לאושוויץ"[11], בין החיילים היו ורנר גולדברג שאף תואר כחייל הנאצי המושלם (חיצונית)[12] קנצלר גרמניה לעתיד הלמוט שמיט, כמו גם פלדמרשל (לופטוואפה) מילך, אדמירל רוגה וקולונל הלמוט ווילברג (לופטוואפה).

פרוסיה עצמה בוטלה לאחר מלחמת העולם השנייה בידי בעלות הברית שראו בה את מקור הרע.

מורשתעריכה

יהדות פרוסיה גורשו מן החברה הפרוסית, הושפלו ונרצחו, פרוסיה עצמה חדלה מלהתקיים, אבל אלו ששרדו לא יכלו להינתק מהערכים שעליהם גדלו, מהשפה והתרבות הגרמניים[13].

יהודים אלו שכונו "יקה" וחלקם היו גאים על " שום הערכים המיוחדים שהם מסמלים, הערכים המערב-אירופיים, שעיקרם סדר, דיוק, אחריות, מהימנות, יחס ליפה ולאסתטי" וחלקם כאבו את "אי-ידיעתם את השפה העברית וקשיי קליטתה של זו." [14]כמו גם את תדמיתם כיהודים קשי הבנה, עקשנים ודבקים בחוק ובמוסכמות (שבהלצה הוצע שהכינוי יקה הם ראשי תיבות יהודי קשה הבנה)[15].

היקים שהגיעו לישראל תרמו בהקמת מערכת המשפט (פנחס רוזן שר המשפטים הראשון), כמו גם במערכת החינוך (ארתור בירם מייסד הראלי[25] היה אחד מהם וכך גם טוני הלה[26] מייסדת תיכון חדש, דר זיגפריד להמן מייסד כפר הנוער בן שמן ורחה פריאר מייסדת עליית הנוער שמטרתה ראשונית הייתה הצלת ילדים יהודיים מגרמניה הנאצית) ובהקמת קונצרנים כלכליים.

ייקים אחרים שהגיעו לארצות הברית נקלטו שם במערכת ההשכלה הגבוה ובין המפורסמים שבהם אלברט איינשטיין. שיצא נגד המיליטריזם הגרמני וויתר במחאה על אזרחותו הגרמנית אך גם היה מנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט בברלין ונבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים.

 
מורשת, אבן נגף שהונחה לזכרה של מרתה ליברמן שבחרה להתאבד לפני גירושה מביתה בברלין לאושוויץ, מרתה הייתה אשתו של מקס ליברמן, צייר אימפרסיוניסט וראש האקדמיה לציור הפרוסית שהתפטר ממשרתו בעקבות עליית הנאצים לשלטון.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

ארכיון מערכת הביטחון - מלחמת העולם הראשונה - לוחמים יהודים בצבא גרמניה.

יד ושם יומנים 1933 - 1945 - ויקטור קלמפרר

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קהילת יהודי קניגסברג, בית התפוצות
  2. ^ ברלין, בית התפוצות
  3. ^ קטוביץ-היסטוריה, בתוך שטעטל וירטואלית בערך קטוביץ
  4. ^ קטוביץ, שטעטל וירטואלית
  5. ^ יעקב מאור, פירוט על טיול יומי בפוּרְט, ותוליכנו בשלום, ‏25 בינואר 2018
  6. ^ מוטי בן ארי, תפילת כל נדרי במצור על העיר מץ, 1870, יד יצחק בן צבי
  7. ^ מאת דוד פולישוק, ביוגרפיה קצרה של אלברט איינשטיין, אוניברסיטת ת"א
  8. ^ מלחמת העולם הראשונה - לוחמים יהודים בצבא גרמניה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  9. ^ על ידי אושי דרמן, ייסורי ולטר הצעיר: שר החוץ היהודי הנשכח של רפובליקת ויימאר, בית התפוצות
  10. ^ היסטוריון: 150 אלף יהודים שירתו בצבא הנאצי, הידען
  11. ^ [https://www.haaretz.co.il/misc/1.920803 "החיילים שירתו בצבא הנאצי, ואיבדו את אמם באושוויץ" שואה / מחקר: 150 אלף חיילי הצבא הגרמניהיו יהודים למחצה], הארץ, ‏30.10.2003 23:00 עודכן ב: 23.08.2011 11:34
  12. ^ שי לוי, החיילים היהודים של היטלר, mako, ‏פורסם 12/04/18
  13. ^ רות אלמוג, אני חושב כגרמני, אני גרמני. לא בחרתי בזה, איני יכול לעקור זאת מתוכי בתוך יומנים 1933–1945, מבחר, מאת ויקטור קלמפרר,, הארץ, ‏פורסם ב-09.03.05 עודכן ב-11.03.05
  14. ^ ד"ר מרים גטר, [https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=19571 העלייה מגרמניה בשנים 1933–1939: היישוב: דימוי ומציאות מחברת:], מט"ח
  15. ^ מאת זאב גלילי, "יקה" מקור השם, משמעותו, בדיחותיו וגילגוליו, הגיון בשגעון, ‏פורסם בתאריך 12 במאי 2006