פתיחת התפריט הראשי

העלילהעריכה

המחזה מתייחס להתרחשויות המתוארות בשני פרקים בתנ"ך: ט' וי' בספר מלכים ב'.

חוץ מדמותו של יהוא המופיע בפרקים אלה, שאר הדמויות ועיקרה של הדרמה הינן יצירי דמיונו של עברון.

המאורעות מתרחשים מעט אחרי מלכותם של אחאב ואיזבל. יהוא, קצין בצבא ישראל, מובא למשפט כפושע מלחמה המשתולל בהרים שבשליטת ממלכת ישראל ורוצח תושבי כפרים כבושים. עזגד מפקד הצבא תובע מזיף ראש השרים להוציא להורג את יהוא. אבל דמותו הפראית והכריזמטית של יהוא מפתה את זיף ובמקום לחתום על גזר הדין, הוא בוחר ל"תרבת" את הקצין הפרוע וללמד אותו התנהגות נאותה וסגנון של בן תרבות. יהוא אמנם לומד את הסגנון, אבל אינו משנה את דרכיו ובהזדמנות הראשונה הוא חוזר בראש צבא, מחסל את יהורם, מלך ישראל, אונס את זילפה אלמנתו, ומהחלון משליך אל הכלבים את איזבל אשת המלך הקודם. הוא ממליך את עצמו למלך ישראל וקורא לזיף ועזגד הנמצאים בעיר אחרת לצאת ולהילחם נגדו. במקביל לעלייתו הרצחנית של יהוא לשלטון המחזה מתאר את תהליך התפוררותו הנפשית והמוסרית של ראש השרים זיף שאין בו את גדלות הנפש והכוח לצאת מול יהוא. הוא מעדיף להתרפס ואף לכרות את ראשיהם של 70 מבני משפחת המלוכה ולהביאם בדודים אל יהוא. עזגד, שר הצבא, שאינו מוכן להשתתף בכניעה זו בוחר להתאבד עם אשתו. זיף שמוצא עצמו ניצב מול הראשים הכרותים למול ציבור גדול, ולמול האירוניה המקברית של יהוא, מידרדר ומאבד את שפיותו וזכרונו.

עלילת המחזה נתונה במסגרת של ניסיונה של קטורה, בתו של זיף, להחזיר לזיף את זיכרונו. כך מאיים ודורש ממנה יהוא, המבקש בתום הרציחות להתרווח בארמון המלוכה וליהנות בניחותא משיחות עם זיף, מורהו הגדול לסגנון. כשנדמה לרגע ששפיותו של זיף אמנם שבה אליו, הוא מתאבד, כמי שאינו מסוגל לעמוד מול תוצאת חידלון מעשיו. יהוא נותר לבדו עם שני חיילים רצחניים, נושאי דברו. "אלה הכי מפחידים אותי" הוא אומר "העתיד".

פרופסור שמעון לוי כתב על המחזה:

"יהוא, שאחרי חתירתו הנמרצת והברוטאלית אל כס השלטון, מבקש ליהנות ממנעמיו ולהגות ברומם של דברים, אבל הוא מוקף בצללי אנשים שבורים שעוותו על ידו, והם מחזירים לו כמראה את פשר מעשיו, ואין לו אפשרות עוד לשאול שאלה ולהיחלץ מתוך עצמו." [1]

ההצגה זכתה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית המחזה המקורי הטוב ביותר לשנת 2015.

הפקת 1992עריכה

ההפקה הראשונה של המחזה עלתה ב-23 במאי 1992, בדיוק 30 יום לפני מערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימה ב-23 ביוני 1992. הכתבות על ההצגה התחילו להתפרסם לפני עלייתה והיו מי שפירשו אותה כביקורת על שר הביטחון שרון (יהוא בהצגה) ועל ראש הממשלה בגין (זיף בהצגה) שמסתגר בביתו.

כתבה בטלוויזיה על ההצגה נאסרה לשידור בתואנה של התערבות במערכת הבחירות. הפרסום הרב אודות כך היקנה להצגה כותרות בעיתונים וסייע לפרסומה. ההצגה הוצגה 173 פעמים.

ההצגה שוחקה על במה משופעת, ריקה ופתוחה שרצפה דמוית שיש, כשהשחקנים יושבים סביבה על כיסאות, קמים מהם כדי לשחק וחוזרים לשבת עם סיום משחקם או עם מותם, כשכיסוי על ראשם.

הבמאי חנן שניר פיתח שפה בימתית שאינה ריאליסטית, המדגישה את הטקסי, ומשתמשת בסגנון מוקפד של תנועות ומחוות מיוחדים כדי לייצור חוויה של עולם שאורחותיו דומים לאלה שלנו, אך גם שונים מהנהוג בימינו. כך גם היה לבושם של השחקנים שחלקם עטו כיסויי גוף אקספרסיביים שהקצינו ועיוותו את גופם. שפת המחזה בה דיברו השחקנים הייתה שילוב מסוגנן בין השפה העכשווית לשפה התנ"כית.

פרופסור שמעון לוי כתב על המחזה:

"המחזה מעלה את שדות האלימות והכוח המצויים מתחת או מעבר לכיסויי המולת היום יום, ייצוגם המסוגנן, באמצעות ההרחקה התנ"כית מאפשר לזהות אותם במבנים הפוליטיים וביחסים בין אנשים, וכך המרחק של הטקס והסגנון מאפשר דווקא קרבה." [2]

העלאת המחזה בתיאטרון הישראליעריכה

1. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 23 במאי 1992

2. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 14 במאי 2015

  • יוצרים: במאי - אילן רונן, תפאורה - ניב מנור, תלבושות - נטשה טוכמן-פוליאק, מוזיקה - אורי וידיסלבסקי, תנועה - מירי לזר, תאורה - זיו וולושין, שפה ודיבור - אסי אשד

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמעון לוי, "מכאן אני כותב", בתוך: גלעד עברון, "שישה מחזות", קובץ מחזות, הוצאת ספרא, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 14.
  2. ^ שמעון לוי, "מכאן אני כותב", בתוך: גלעד עברון, "שישה מחזות", קובץ מחזות, הוצאת ספרא, אוניברסיטת תל אביב, 2007, עמ' 10.