יהודא ליאון אשכנזי

רב

הרב יהודא ליאון אשכנזיצרפתית: Léon (Yehouda) Askénazi; נודע בכינויו מָנִיטוּ (Manitou); ‏ 21 ביוני 1922, כ"ה בסיון תרפ"ב – 21 באוקטובר 1996, ט' בחשוון תשנ"ז) היה מחנך והוגה דעות שפעל בקרב יהדות צרפת בצרפת ובישראל.

הרב יהודא ליאון אשכנזי
Léon Askénazi
הרב יהודא ליאון אשכנזי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 21 ביוני 1922
כ"ה בסיוון ה'תרפ"ב
הרפובליקה הצרפתית השלישיתהרפובליקה הצרפתית השלישית אוראן, אלג'יריה הצרפתית
פטירה 21 באוקטובר 1996 (בגיל 74)
ט' בחשוון תשנ"ז
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה ישראלישראל הר המנוחות, ירושלים
מדינה צרפת, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת אלג'יר עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 21 באוקטובר 1996 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות ציונות דתית
תחומי עיסוק זהות יהודית, אמונה, תנ"ך, קבלה, מדרש, משנת הרב קוק
תפקידים נוספים יו"ר מכון מעיינות, יו"ר מרכז יאיר, יו"ר תנועת הצופים היהודיים בצרפת, יו"ר ארגון הסטודנטים היהודים בצרפת
רבותיו יעקב גורדין, הרב צבי יהודה הכהן קוק, אביו הרב דוד אשכנזי סבו הרב חיים טובול הרב יעקב נחמני
תלמידיו הרב אורי שרקי, פרופ׳ רות רייכלברג, פרופ' ג'ורג' מנדלבאום, הרב אליקים שמשוביץ, הרב שלמה אבינר ועוד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

נולד באוראן שבאלג'יריה בשנת 1922 לרחל ולרב דוד אשכנזי, רבה הראשי האחרון של אלג'יריה. סבו מצד אמו, הרב חיים טובול, היה מקובל ודיין בעיר אוראן. בנערותו למד במקביל בישיבה ובאוניברסיטת אלג'יר, ותקופה מסוימת השתלם בקבלה במרוקו, בעיר מרקש.[1] ב־1943 גויס ללגיון הזרים של צרפת, כיתר היהודים אזרחי צרפת שגויסו על אף שהיו בעלי אזרחות צרפתית וגרו בצרפת. היה חייל בחיל הרגלים ואף נפצע במהלך שירותו. לאחר מלחמת העולם השנייה היגר לצרפת והצטרף לתנועת הצופים היהודיים, שם קיבל את הכינוי 'מניטו' (Manitou, רוח גדולה בשפות של השבטים האינדיאנים האלגוקיאניים) בו נודע בקרב חניכיו ומאוחר יותר תלמידיו. לקריאת רובר 'קסטור' גמזון הצטרף לשנת לימודים בבית הספר אורסיי למנהיגות יהודית והתוודע למורו יעקב גורדין אשר חשף אותו לתורתו של המהר"ל. במקביל השתלם בלימודי אתנולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה בסורבון בפריז.

הרב אשכנזי מילא תפקידים מנהיגותיים וחינוכיים שונים בקהילת יהודי צרפת. עמד בראש בית הספר למנהיגות יהודית באורסיי, והחל משנת 1957 השתתף בכנסים השנתיים של האינטלקטואלים היהודים, כשיחד עם עמנואל לוינס ואנדרה נהר היה מראשי "אסכולת פריז למחשבת ישראל" (L'école de Pensée Juive de Paris), תנועה אינטלקטואלית רוחנית ששאיפתה הייתה להציג את תורת ישראל באמצעות לשון תרבותית מודרנית ואקדמאית, אוניברסלית.

בצרפת שמע שיעורים מפי מר שושני, בין היתר בספר נפש החיים.

במהלך פעילותו כיושב ראש הצופים היהודים בצרפת נפגש בישראל עם הרב צבי יהודה קוק, אשר עשה עליו רושם גדול והכיר לו את תורת אביו על גאולת ישראל. הרב אשכנזי אמר שהוא "הוריד לי את התורה לארץ".[2] המפגש עם הרב צבי יהודה קוק (1955) חידד אצלו את מרכזיותם של ארץ ישראל והמדינה העברית. במשך שנים ביקש הרב אשכנזי לעלות לארץ, אך הרב צבי יהודה קוק הורה לו להישאר בצרפת: "היהודים זקוקים לך שם יותר מאשר בארץ".

באותו ביקור הכיר הרב אשכנזי בארץ גם מקובלים, בהם הרב יהודה לייב הלוי אשלג, הרב מרדכי עטיה והרב לוי סעדיה נחמני והוא הטמיע אלמנטים ממשנתם בהגותו.[3]

אחרי מלחמת ששת הימים בא הרב אשכנזי לרבו הרב צבי יהודה קוק ואמר לו שהוא לא יכול עוד להיות בגלות והוא חייב ללמוד את חכמת ארץ ישראל. ואכן הוא עלה לארץ והתגורר בירושלים. הקים את מכון מעיינות ומרכז יאיר ללימודי יהדות וארץ־ישראל. מסר שיעורים לתלמידים דוברי צרפתית במכון מאיר. הוא היה למנהיג רוחני של רבים מיוצאי צרפת בישראל. הוא המשיך לנסוע לצרפת כדי ללמד שם ובעקבותיו עלו מאות משפחות.

בשנת 1990 הוענק לו פרס יושב־ראש הכנסת לאיכות החיים.

נפטר בירושלים בט' בחשוון ה'תשנ"ז בגיל 74. נקבר בהר המנוחות בירושלים.[4]

משנתו והשפעתו עריכה

בדומה למנהיגים אחרים של יהדות צרפת בתקופה שלאחר השואה, התמקדה הגותו של הרב אשכנזי בניסיון לקשור מחדש בין היהודים המרוחקים ממסורת היהדות למורשתם על ידי חיבור בין המסורת היהודית לבין המחשבה ועולם המושגים המערבי. בפילוסופיה ראה אמצעי לביאור התורה ושאף להבהיר באמצעותה את מושגי היסוד של היהדות שהבנתם התעמעמה במשך הדורות, ובכך לאפשר הבנה מעמיקה של מסורת ישראל. כיוון שהיה מושרש במקורות היהודיים, ועם זאת בעל ידע נרחב בעולם המחשבה המערבית, היה באפשרותו לשלב מקורות רבים, שונים ואף מנוגדים וליצור דרך חשיבה המתארת ומסבירה תופעות קיומיות. בשיטתו המשיך את הרמח"ל, המהר"ל, השל"ה הקדוש, הרב אליהו בן אמוזג, ומאוחר יותר הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יהודה אשלג בעל הסולם, ובתוך כך יצר את תפיסתו העצמאית והמקורית, בה שאף להראות את חשיבותה של המסורת היהודית וממדיה, כפי שהיא משתלבת בתרבות העולמית.

תורתו הציעה זווית מקורית להבנת התורה, להבנת ההיסטוריה הלאומית והעולמית, ולהבנת המשכיות היהדות באמצעות חקירת תהליכי ההתחדשות מאברהם העברי, המשך בעם ישראל, דרך הזהות היהודית באלפיים שנות גלות, וכלה בזהות הישראלית. הרב אשכנזי הדגיש את חשיבות המעבר בימינו מיהודיות גלותית לישראליות לאומית, דרך "העבריות", בדומה לתרבות העברית שביקשה הציונות לחדש.[5]

יחד עם תפיסותיו לגבי המעבר לזהות הישראלית, ראה הרב אשכנזי בממלכתיות (דוגמת זו של רבני ישיבת מרכז הרב) צביעות, והחזיק בדיעות קיצוניות בנושאים אלו[6]. הוא ראה בנסיגה מסיני ובנסיגת אוסלו התנהגות גלותית מחפירה, ומשבר לאומי חריף. כמו כן הוא תמך בעצורי המחתרת היהודית ללא סייג.

הרב אשכנזי עודד את העלייה מצרפת. על תלמידיו הבולטים נמנים הרב שלמה אבינר, הרב יהושע צוקרמן, הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, הרב אורי שרקי, פרופ' ג'ורג' מנדלבאום, הרב דוד בן־עזרא, הרב יוסף אטון, פרופ' רות רייכלברג, הרב אליקים (פייר) שמשוביץ[7] ופרופ' אנדרה היידו.

 
מצבתו של הרב אשכנזי בהר המנוחות בירושלים

במשך שנים נותרה הגותו של הרב אשכנזי עלומה לציבור דובר העברית כיוון שנמסרה בצרפתית. לאחר פטירתו החלו תלמידיו ומכון מניטו[8] לערוך ולפרסם ספרים והקלטות מהגותו בעברית. כמה מתלמידיו הקימו מסגרות של לימודי תורה על שמו, כגון המכינה הקדם צבאית חמדת בבקעת הירדן ובית מדרש 'הרוח הגדולה' הפועל בירושלים וברשתות החברתיות.

לפי הרב אשכנזי, "המרחב המשפחתי הוא המקום לממש את תכלית השאיפה האנושית", והציווי פרו ורבו כולל גם את חובת החינוך.

התייחסותו לשואה עריכה

הרב אשכנזי התוודע לשואה דרך אשתו אסתר פפרמן, שכל משפחתה נרצחה בשואה, והעיד על עצמו שהמפגש עם צלקות השואה השפיע רבות על הגותו.[9] הוא התייחס לשאלה התאולוגית של השואה ולתשובות השונות שניתנו לשאלה זו, בפרט במאמרו "ויהי באחרית הימים".[10]

הוא דחה את הרעיון של "פגאניזם בסגנון עברי", לפיה השואה הייתה רגע שבו כוחות הרוע גברו על כוחות הטוב שבאל. כמו כן, הוא דחה את התפיסה של "השואה כעולה" במובן של Holocaust, לפיה השואה התרחשה על מנת להוות כפרה לחטאי האנושות, כמעין "עקדה". גם הרעיון שהשואה היא עונש על חטאי עם ישראל נדחה על ידו, מתוך הכרה באמונה הפשטנית העומדת בבסיסה ובחוסר המידיות ביחס שבין החטא לחומרת העונש. גם הרעיון שהשואה היא המחיר שהיה צריך לשלם כדי להגיע לתקומה ולהקמת מדינת ישראל או הרעיון ההפוך שהיא הייתה עונש על "עוון הציונות" נדחו על ידו מכל וכל.[9][10]

לעומת זאת, הרעיון שחופש הבחירה של האדם הוא מוחלט, ובכוחה של האנושות לחולל זוועות כמו השואה, התקבל אצלו כרעיון עוצמתי. עם זאת, הוא עצמו ראה בשואה אירוע חריג, הנתפס כהפרת הברית בין האל לעם ישראל והקורא לחשיבה מחודשת אודות קשר זה.

בסוף מאמרו, ובעקבות ספרו של הרב מרדכי עטיה, "סוד השבועה", הרב אשכנזי הסביר שלדעתו, השואה התחוללה כתוצאה של היעדרותה של ההשגחה האלוקית, דווקא בתקופה זו, כאשר עם ישראל נותר בגלות, אף על פי שהגיע זמן הגאולה, והעם עצמו היה אמור לפעול להגשמתה. גישה זו מטילה את אחריות השואה על האדם, ובפרט על רבני התקופה שלא ידעו לזהות את טיבה של התקופה ולצפות לגאולה.[10][9]

השפעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק על תורתו של הרב אשכנזי עריכה

הרב קוק בזמנו עמד מול שתי תופעות ייחודיות, ששינו את פניה של היהדות: החילונות והציונות. הרב קוק הבחין ששתי תופעות אלו אינן מקריות, ושהן מהוות שלב ראשון של הגאולה, ושייכות לעיניינה הפנימי של היהדות. יש, אם כן להבהיר את שורשי יסודות הקודש והחול בישראל, ואת המתח הפנימי ביניהם, הקיים מראשית היווסד האומה, כשלכל אחד תפקיד שונה: האחד לביניין הגוף הלאומי, והשני להפחת נשמה בקרבו. רק שיתוף פעולה בין שתי המגמות המשיחיות יכול להביא לגאולה שלמה. על בסיס תורת הרב קוק, הגיע הרב אשכנזי להבנה שהקרע העמוק הקיים בחברה הישראלית נובע מהעדר בירור תורני מעמיק של מעמדה של הציונות.[11]

יחסו לממלכתיות מבית ישיבת מרכז הרב עריכה

בממלכתיות של רבנים בהשראת ישיבת מרכז הרב הוא ראה צביעות[6]. הוא גרס כי מדינת ישראל מתנהלת בצורה גלותית ושפלה, ובמשבר סיני ובמשבר אוסלו הוא ראה אסון לאומי. לדעתו על מדינת ישראל היה להיות ריבונה בתקיפות ובלי כל היסוס, ולא לסגת בשום דבר. כשהמחתרת היהודית נקטה יוזמה להשיב את גאון ישראל, הוא תמך בעצורי המחתרת, גילה כלפיהם סימפתיה רבה, והיה נוכח מאוד בליווי התהליכים איתם.

ספריו עריכה

  • עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, בהוצאת נוצר חסד ליהודה, תשס"ב
  • פירורים משולחן גבוה - פנינים מתורתו של הרב יהודא לאון אשכנזי, בעריכת הרב שלמה אבינר, ספריית חוה
  • תקופת העומר - היבטים חדשים על תקופת פסח, העומר, חג העצמאות ושבועות, הוצאת נוצר חסד ליהודה, תשנ"ט
  • סוד העברי - יסודות האמונה לאור פסוקי התורה. כתבה ד"ר גבריאלה בן שמואל, בעריכת ישראל פיבקו. עד עתה יצאו שני כרכים מתוך חמישה מתוכננים, ספריית חוה, בית אל, תשס"ה-תשס"ט.
  • מספד למשיח?!, בעריכת הרב אליקים (פייר) שמשוביץ, ישראל פיבקו ואיתי אשכנזי, ספריית חוה, בית אל תשס"ו
  • סוד לשון הקודש, יסודות הקבלה הספרדית לפי ספר שערי אורה לר' חיים יוסף ג'יקטיליה, חלק א', בעריכת הרב שלמה בן נעים, ישראל פיבקו ואיתי אשכנזי, ספריית חוה, תשס"ו. חלק ב', בעריכת ישראל פיבקו, ספריית חווה, תשע"ח
  • סוד מדרש התולדות, שמונה כרכים, בעריכת חיים רוטנברג, ספריית חוה, תשע"ב-תשפ"א
  • מדרש בסוד ההפכים - מאמרים על זהות עברית־מוסרית, בעריכת איתי אשכנזי, בהוצאת ידיעות אחרונות ובית מורשה, תשס"ט
  • המאמין והפילוסוף - בירור "יסודות אמונתנו, בדרך אמונית עמוקה טהורה, ומתוך כך ממליא נדחה החושך של הכפירה, הפילוסופיה, הנצרות, האסלאם, והבודהיזם" (מתוך פתח הדבר). בעריכת הרב שלמה אבינר, ספריית חווה, תשע"ב
  • צהר לרזים - מבא לקבלה (מתוך הרצאות) ספריית חווה, תשע"ד
  • שערי דמעה - שיעורים על התפילה, בעריכת חיים רוטנברג. עד כה יצאו שני כרכים בהוצאת ספריית חוה, תשע"ז-תשע"ח
  • תפסתם את זה - ציטוטים מובחרים ממניטו, בעריכת הרב ספי גלדצהלר, בהוצאה עצמית. תשע"ח
  • מענה לשון: אסופת מאמרים - חלק א, תרגום: הרב אורי שרקי, הוצאת עמותת ברית עולם. תשפ"ב.

חיבורים נוספים שלו יצאו בצרפתית.

לקריאה נוספת עריכה

  • זכריה זרמתי, קבלה של אמ"ת - לימוד הסוד באלג'יריה על פי תורת הרב יהודה אשכנזי, מכון תורת אמ"ת, ירושלים, 2001
  • יצחק שוראקי, מסורת בעידן המודרני: חכמים ספרדים בדורות אחרונים, מבחר מכתביו, עמודים 289–335, סדרת עם הספר, הוצאת משכל, תל אביב, 2009
  • רוני קליין, אות, גוף, קהילה - עיונים בהגות יהודית־צרפתית בת זמננו, רסלינג, 2014, הפרק "תולדות ישראל כווקטור של האוניברסלי בהגותו של הרב ליאון אשכנזי", עמ' 139–150
  • הרב ספי גלדצהלר, מסע בראשית - אל הזהות, ההיסטוריה והאנושות על פי משנת מניטו, דברי שיר, 2018
  • ד"ר יוסף שרביט, עבריות ומעבר לה - דיוקן אינטלקטואלי של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), אדרא, 2018
  • הרב אוריאל עיטם, שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), הוצאת קורן (מגיד), 2021

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ סוד מדרש התולדות 7: מבוא - מצופיות לציונות - מכון מניטו - הרב יהודא לאון אשכנזי ז"ל, באתר manitou.org.il
  2. ^ חיים רוטנברג, כרך ו, סוד מדרש התולדות, ישראל: ספריית חוה, תשע"ח, עמ' 12
  3. ^ גבריאלה בן שמואל, ההגות ההיסטוריוסופית והיסודות הקבליים בפרשנותו התנ"כית של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, שער שני, עמ' 19.
  4. ^ לביוגרפיה המלאה ראה ספרו של מישל קוז'ינסקי, עברי ממוצא יהודי. Koginsky, Michel. Un Hébreu D'origine Juive. Hommage Au Rav Yehouda Léon Askénazi, Jérusalem 1998.
  5. ^ ציפי חוטובלי, בין מכירת הארץ לעקידת יצחק, nrg יהדות, 13 בנובמבר 2008.
  6. ^ 1 2 עדותו של דן בארי, ראיון לאיתי קולין, 6 בנוב׳ 2022, הערוץ של מכון מניטו ביוטיוב. החל מדקה 3:25.
  7. ^ תלמידי מניטו - הרב אליקים שמשוביץ, באתר מכון מניטו(הקישור אינו פעיל, 6.9.2021)
  8. ^ אתר המכון(הקישור אינו פעיל, 6.9.2021).
  9. ^ 1 2 3 הקב"ה מתיר בשרם כהפקר | אלדד וייל, באתר מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות, ‏2017-01-08
  10. ^ 1 2 3 הרב יהודא לאון אשכנזי, מספד למשיח - פרק 2: ויהי באחרית הימים, באתר מכון מניטו
  11. ^ אורי שרקי, "מניטו קורא את הראי"ה", מבוא ל"מספד למשיח?", קריית ארבע: ספריית חוה, 2006