יהודה לייב צירלסון

רב רוסי

הרב יהודה לייב צירלסון (כ"ח בכסלו ה'תר"ך, 24 בדצמבר 1859 - י"א בתמוז תש"א, 6 ביולי 1941) כיהן כרבו הראשי של חבל בסרביה ושל העיר קישינברוסיה ולאחר מכן ברומניה), וכחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. שימש גם כסנאטור בפרלמנט הרומני בין השנים 1920–1926[1].

יהודה לייב צירלסון
Tzirelson-YL.gif
לידה 24 בדצמבר 1859
מחוז צ'רניהיב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 ביולי 1941 (בגיל 81)
קישינב, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קישינב עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 6 ביולי 1941 עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים נוספים Mayor of Chișinău, חבר בית הנבחרים של רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כרזת בחירות של הרב צירלסון
"ספר גבול יהודה:" מערכת שאלות ותשובות בענייני ארבעת חלקי ה„שו"ע“, יהודה לייב צירלסון, 1906 פיעטרקוב. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5

קורות חייםעריכה

נולד בקוזלץ שבמחוז צ'רניגוב באוקראינה[1], לרב משה חיים, שהיה רב המקום. בגיל עשרים נתמנה לרבה של פְּרילוּקי, תפקיד שבו שימש כשלושים שנה. צירלסון היה בעל השכלה כללית והשתמש בה בדרשותיו[1]. כתב מאמרים פובליציסטיים, שהתפרסמו בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית, בהם "הפלס", "הצפירה", "המליץ" ו"המודיע". מאמריו עסקו בעיקר בנושאים קהילתיים ופוליטיים יהודיים, כמו התנגדות לאיסור על השחיטה הכשרה[2] ודרישה לדאוג לצרכיהם הדתיים של המהגרים ממזרח אירופה למושבות בארגנטינה[3]. בשנות ה-80 וה-90 התפרסמו בעיתונות מספר סיפורים על הקפדתו לבדוק קבצנים כדי לוודא שאינם רמאים[4].

בשנת 1908 נתמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב ולראש הישיבה שם[1], לאחר שבמשך כשבעים שנה לא כיהן במקום רב עיר. ב-1911, בעת משפט בייליס, ארגן עצומה נגד האנטישמיות שנחשפה במהלך המשפט. על עצומה זו חתמו כ-300 רבנים. באותה שנה זכה באזרחות כבוד מטעם האימפריה הרוסית. ב-1912 נמנה הרב צירלסון על קבוצת הרבנים והעסקנים שהקימה את "אגודת ישראל", והיה חבר במועצת גדולי התורה של התנועה. בתחילת 1914 ביקש הרב צירלסון לקבל את רבנות ראדום ונבחר פה אחד לתפקיד, אולם קהילת קישינב התנגדה לכך בתוקף[5]. הסכסוך הובא להכרעת הרב שמריה נח שניאורסון שפסק לטובת ראדום, אולם אנשי קישינב סירבו לקבל את פסק הדין[6] ולבסוף החליט הרב צירלסון להישאר בקישינב[7].

ב-1918, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, סופחה בסרביה לרומניה, והרב צירלסון נתמנה לרבה הראשי של בסרביה כולה. הוא החל בהקמת מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגילאי הגן, תלמודי תורה, ישיבות לצעירים וישיבות גבוהות. הרב צירלסון כיהן כראש ישיבת קישינב, ורבים מבוגרי מוסדותיו הפכו לימים לרבנים ולאדמו"רים. בנוסף לכך יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, הקים את הגימנסיה החרדית "מגן דוד", פעל למען רעיון הדף היומי של הרב מאיר שפירא מלובלין ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים.

בשנת 1920, לאחר שרכש הרב צירלסון ידיעה מקיפה ברומנית, הוא נבחר לשמש כסנטור בפרלמנט הרומני בבוקרשט. שנתיים לאחר מכן הוא נותר הנציג היהודי היחיד בבית הנבחרים. בתפקידו זה נקט הרב צירלסון בפעילות שתדלנית לטובת יהודי בסרביה, בעיקר בקרב שרי החינוך, הפנים והשר לענייני בסרביה. שתדלנותו אצל שר החינוך הרומני הביאה לביטול גזירת הממשלה להכריח את התלמידים היהודים בבתי הספר לכתוב בשבת.

האנטישמיות שפרחה ברומניה בשנים ההן, הכריחה אותו לזעוק ולהתריע נגדה בפני חברי הבית, אך נאומים אלו לא פורסמו בכתב העת של הפרלמנט, עקב התנגדות הצירים האנטישמיים. כתוצאה מכך התפטר צירלסון בשנת 1926 מחברותו בפרלמנט[1].

באותן שנים נמלטו רבבות יהודים מאוקראינה לבסרביה. השלטונות הרומניים החלו לרכז אותם במחנות לצורך גירושם חזרה אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון פעל למניעת הגירוש, גייס תמיכה חומרית עבור הפליטים ולאחר מכן סייע להם להיקלט ברומניה או להגר לארצות הברית או לארץ ישראל.

לאחר הסכם ריבנטרופ–מולוטוב סופחה בסרביה לברית המועצות. הקומוניסטים, שהרסו את חיי הקהילה היהודית בקישינב, החלו להצר את צעדי הרב צירלסון, והציגו אותו בעיתונות הסובייטית כסוכן אנטי-סובייטי.

הרב צירלסון נהרג במלחמת העולם השנייה ביום ראשון, י"א בתמוז ה'תש"א (6 ביולי 1941), בהפצצה אווירית שהונחתה על קישינב על ידי הגרמנים. הובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר. בשנת ה'תשי"א החליטו השלטונות להניח מסילת ברזל וגופתו הועברה למקום אחר בבית העלמין. לאחר שנים ספורות החליטה עיריית קישינב להקים במקום פארק שעשועים, וגופת הרב צירלסון הועברה בשנית. מקום מנוחתו הסופי הוא מתחת לאנדרטה הענקית שהוקמה על קברם של הרוגי פרעות קישינב. בניסן תשפ"ב נחשפה מצבתו בבית הקברות היהודי בקישינב[8].

על שמו רחובות בבני ברק, נתניה, רמת השרון ובשכונת חסידוף בפתח תקווה ובית כנסת "היכל יהודה" בגבעת שמואל. ב-1954 נקרא על שמו רחוב בתל אביב. גם בקישינב קרוי על שמו הרחוב שבו מצויים שרידי המבנים של בית הכנסת ותלמוד התורה שלו.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית[9].

יחסו לתנועה הציוניתעריכה

הרב צירלסון תמך ביישוב ארץ ישראל ובחובבי ציון. הוא יצא בקריאה לרכוש את אתרוגי ארץ ישראל ולא את אתרוגי קורפו[10]. בשנת 1895 כתב שהרבנים היו הראשונים לעורר את יישוב הארץ[11].

הקונגרס הציוני הראשון גרם לרב צירלסון חשש מפני מגמות אנטי-דתיות של ראשי התנועה הציונית. עמדתו כלפי הציונות הייתה מורכבת: הוא תמך ברעיונות הציונות, אך התנגד למה שנתפס בעיניו "לאומיות מלאכותית" שמבוססת אך ורק על תפיסת הלאומיות האירופית ('רוח הזמן'), ללא יסודות דתיים. ב-1898 השתתף בוועידת הציונים הרוסיים (שנערכה לקראת הקונגרס הציוני השני) ותבע לקבל החלטה על הענקת אוטונומיה דתית. בעקבות דחיית דרישתו פרש מהתנועה הציונית[1]. עם זאת, הוא המשיך לתמוך במגביות הציוניות ופרסם מכתב תמיכה במגבית של הקק"ל.

במאי 1898 פרסם הרב צירלסון סדרת מאמרים בעיתון המליץ שבהם שלל את הטענה שהרבנים מתנגדים לציונות בשל ציפייה לגאולה "שמימית". הוא טען כי יש להפריד בין הציונות לבין הגאולה העתידה. ב-1901 פרסם בהפלס מאמר בו קרא לייסד תנועה דתית מקבילה לתנועה הציונית שתפעל להגשמת מטרותיה הלאומיות של הציונות על יסודות דתיים, ובשנת 1912 נמנה עם מקימי אגודת ישראל. לאחר הקמת אגודת ישראל כיהן הרב צירלסון נשיא ועידת המפלגה בשלוש האספות הראשונות ואף נמנה עם חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל[1].

בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל בתרצ"ז עמד הרב צירלסון בראש המחנה שתמך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל[12].

עמד בקשרי מכתבים רציפים עם תלמידו הרב יעקב ברוורמן, רבה של סאן פאולו, שגם נסמך על ידו. הלה העריצו והרבה לשאול אותו בהלכה, תוך שהוא מתארו כרשכבה"ג - רבן של כל בני הגולה.[13] גם הרב ישעיהו יוסף מרגולין, אב"ד 'תורה אנשי חסד' בברוקלין, העריצו וכתב עליו: "הרב הגאון חכם וסופר איש אשכולות רשכבנה"ג מר"ן ר' יהודה ליב צירלסאן... וידוע שמשנתו הוא קו ונקי".[14]

ספריועריכה

  • דרך סלולה, קובץ מאמרים ושירים שנדפסו בעיתונות ובמאספים שונים. פרילוקי תרס"ב.
  • גבול יהודה, ספר שו"ת בארבעת חלקי השו"ע. פיעטרקוב, תרס"ו. נדפס בשנית בתרע"ב.
  • עצי הלבנון, ספר שו"ת, קלוז' תרפ"ב.
  • הגיון לב, דרשות, קישינוב תרפ"ט.
  • מערכי לב, ספר שו"ת ודרשות, קישינוב תרצ"ב.
  • לב יהודה, ספר שו"ת ודרשות, קישינוב, תרצ"ו. הספר נדפס בשנית בירושלים תשכ"ב.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מספריו ומאמריו

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 הרב יהודה לייב צירלסון, "קוץ שבקץ" המליץ, מאי 1898; הוצאה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת אהוביה גורן, השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
  2. ^ תלמידי בלעם בתור רחמנים, המליץ, 16 ביוני 1891; המשך
  3. ^ ארוכת בת עמי, המליץ, 18 באוקטובר 1892; המשך
  4. ^ פרילוקי, הצפירה, 23 בנובמבר 1886
    עזרת סופרים, המליץ, 12 באוגוסט 1887
    תקנתא לרמאי, הצפירה, 26 בינואר 1891
  5. ^ דוד גרינברג, טלגרמה מיוחדת להזמן, הזמן, 25 בפברואר 1914
  6. ^ בעולמנו, הצפירה, 16 במרץ 1914
  7. ^ בעולמנו, הצפירה, 31 במרץ 1914
  8. ^ זחל במערה חשוכה במולדובה כדי לחשוף מצבות, ערוץ 7
  9. ^ ארכיון יהודה לייב צירלסון (V 696), באתר הספרייה הלאומית.
  10. ^ משמרת למשמרת, המליץ, 7 ביוני 1892
  11. ^ חטאת הקהל, המליץ, 24 בדצמבר 1895; המשך
  12. ^ יוסף פונד, פירוד או השתתפות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ט, עמ' 114
  13. ^ הרב יעקב ברוורמן, חלק יעקב, עמ' קלח
  14. ^ קבוצי אפרים, כרך ז' חוברת ט-י, עמ' 52