יהודה מוסקאטו

רבי יהודה אריה (בן יוסף) מוסקאטו (נודע בשם "המוסקאטו", נולד: 1530 (לערך), באוזימו, אנקונה איטליה - נפטר: 30 בספטמבר 1589, במנטובה) היה רב, פילוסוף, משורר, דרשן, ומוזיקאי. מחבר הפירוש קול יהודה על ספר הכוזרי.

ביוגרפיה עריכה

מוסקאטו נולד באסימו שבאנקונה, אך בסביבות גיל 24, לאחר שהאפיפיור פאולוס הרביעי פרסם את בולת הגזירות קום נימיס אבסורדום, העתיק את מגוריו למנטובה, והתגורר בבית קרוב משפחתו 'מינצי ביריטארו'. במנטובה חבר לקבוצת חכמים, בהם בני משפחת פרובינצאלי, ובמיוחד לאח הבכור רבי משה פרובינצאלי, שהפך להיות רבו המובהק. ממנו למד תורה, אך ממנו גם קיבל את התמריץ, להשתלם בחוכמות החיצוניות, אשר רבי משה עצמו היה בעל ידע רב בהן.

מוסקאטו השקיע עצמו בלימוד, ובקיאותו בשפות, וידיעותיו בספרי הפילוסופיה ההיסטוריה היו לשם דבר. הוא שלט שליטה מליאה בעברית, ארמית, לטינית, איטלקית, יוונית וכן בתורת המוזיקה.

משמעות השם מוסקאטו עריכה

השם "מוסקאטו" (או: מוסקטו) הוא שם איטלקי ידוע, כשמו של שר ההשכלה והחינוך בימי נפוליאון בונפרטה, גראף פייטרו מוסקאטו. לרוב כינוי המוסף לשמו של חכם, בא לציין, את שם עירו, מולדתו או את עיסוקו. השם "מוסקאטו" אינו מזכיר כל מקום שהוא, מעברו של רבי יהודה. לפיכך הוצעו מספר סיבות להוספת השם "מוסקאטו" לשמו.

משמעות המילה מוסקאטו, היא זבוב (mosca), כך בחר רבי יהודה להביע את מידת הענווה.
או אולי להצביע, על שמות צמחים שלפירותיהם או פרחיהם ריח טוב (Malva moschata).
או אולי העובדה שהיה מומחה בתורת המוזיקה.

דרשנות עריכה

את עיקר פרסומו קיבל מוסקאטו בזכות יכולותיו כדרשן, וכמורה לדרשנים. אכן במאה ה-17, נודעו ביהדות איטליה, דרשנים חשובים כרבי יהודה אריה מודינה, רבי שמחה לוצאטו, ורבי עזריה פיגו, אך מוסקאטו היה ראש וראשון להם. הוא הפך את הדרוש למערכת רעיונות מתודית, אשר עד היום משמש ככלי הכנה, והדרכה, לדרשן היהודי המודרני. בספרו "נפוצות יהודה" הוא פרסם 52 דרשות, כמניין שבועות השנה, ודרשנים רבים משתמשים בדרשותיו, כבסיס לדרשותיהם. מוסקאטו שילב בדרשותיו את ידיעותיו התורניות הרבות, בצד השכלתו הרחבה, הוא השתמש באוצר מילים עשיר, ובלשון נופל על לשון.

בדרשתו ה-12, מורה יהודה מוסקאטו לדרשן, את ערכם של המילים המובחרות, לפי דבריו של שלמה המלך בשיר השירים.

”וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן, יוֹרֶה עַל הַמִּלּוֹת הַמֻּבְחָרוֹת, אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת מְזֻקָּקוֹת, אֲשֶׁר הֵם לְבוּשׁ לַדְּבָרִים הַמְּחֻשָּׁבִים, מַעֲטֶה אוֹר הָעִנְיָן הַהוּא, אֲשֶׁר צָרַר הַשֵּׂכֶל בִּכְנָפָיו כִּשְׁלֹמֹה”.

בדרשתו ה-6, מצטט רבי יהודה מתוך מדרש שיר השירים, ”רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּרַבִּים, וְאֵינָם עֲרֵבִים עַל שֹׁמְעֵיהֶם כִּדְבַשׁ זֶה, הַבָּא בְּצוּף דְּבַשׁ, נֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא אָמַרָן”. ועל כך הוא מוסיף: ”וּבֵאוּרוֹ אֶצְלִי: עַל מְתִיקוּת הַדְּבָרִים כִּדְבַשׁ, וְעַל עֲרֵבוּת הַסֵּדֶר הַנָּאוֹת, כְּמוֹ שֶׁבְּצוּף דְּבַשׁ יִמְצָא סֵדֶר גָּדוֹל, וְתַחְבּוּלָה מִן הַטֶּבַע, רַבָּה מְאֹד עַד לְהַפְלִיא”.

עזריה מן האדומים עריכה

רבי יהודה היה איש אשכולות ורב צדדי בנטייתו ובידיעותיו. הוא שאף למזג בקרבו את האהבה העמוקה לתורת ישראל יחד עם חכמת העמים שחיבב. נטייה זו התבטאה גם בפולמוס סביב הספר מאור עיניים לרבי עזריה מן האדומים. בעוד חכמים רבים מאותה תקופה שלחו לר' עזריה אגרות מלאות השגות חריפות, וחלקם אף אסרו על קריאת הספר, הסתפק רבי יהודה בהבעת ביקורת מתונה והסתייגות מכמה מן הדעות שהובאו בספר, את הדברים הגיש לר' עזריה בתוך מכתב ידידותי ששלח לו.

מוזיקה עריכה

הירושלמי, מביא את סיפור האגדה הבא על דוד המלך. ”אָמַר רַבִּי לֵוִי, כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד, וְהָיָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בַּלַּיְלָה, וּמְנַפְנֶפֶת בּוֹ, וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו”^[1].

את אהבתו של מוסקאטו למוזיקה, ניתן לראות בעובדה שהקדיש את הדרשה הראשונה שבספר הדרושים שלו 'נפוצות יהודה' ("היגיון בכינור"), לפירוש אגדה זו^[2].

בפירושו לספר הכוזרי, הוא מתייחס לחלוקה שעשה ריה"ל בין חכמת המוזיקה (התאוריה), לבין מלאכת המוזיקה (המעשה). התייחסותו זאת, תואמת את התפיסה המקובלת בתרבות ימי הביניים, לפיה הידיעה התאורטית, חשובה מהידיעה המעשית .