פתיחת התפריט הראשי

יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16

איור של ירושלים, הוצג בגרמניה, 1493

קהילת היהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16, עברה תמורות ושינויים. בראשית המאה ה-16 חלו שינויים משמעותיים בהרכב הקהילה היהודית בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, בעקבות עליית חלק ממגורשי ספרד לארץ ישראל, לצד עליית יהודים נוספים מרחבי האימפריה העות'מאנית אשר כבשה את ארץ ישראל בשנת 1517. מקהילה שהורכבה בעיקר מיהודים מוסתערבים תחת שלטון ממלוכי, הפכה קהילת יהודי ירושלים במאות 15 - 16 לקהילה מגוונת, בעלת מרכיב ספרדי ניכר, תחת שלטון עות'מאני. השינויים שחלו בתקופה זו והיחסים שהתגבשו במהלכה היו התשתית לחיי הקהילה גם במאות הבאות.

הקהילה היהודית הוותיקהעריכה

בראשית המאה ה-15 שררה מצוקה כלכלית בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. אך עליות לא פסקו, וכך גם עולי הרגל. החל מהרבע השני של המאה ה-15 התקיימה גזירת הים, שהייתה למעשה איסור בצו אפיפיורי על העברת יהודים ואולי גם סחורות של סוחרים יהודים במזרח הים התיכון מאירופה לארץ ישראל, בעקבות סכסוך על המקומות הקדושים בירושלים והמצב הגאופוליטי במזרח הים התיכון. איסור זה היה בתוקפו, לסרוגין, למעלה מיובל שנים: מ-9 במרץ 1427 עד 1467-1485‏[1]. לאחר שכבשו המוסלמים את קונסטנטינופול, השריד האחרון של האימפריה הרומית המזרחית, הייתה התעוררות בקרב מקצת מיהודי המזרח אשר עלו בעקבות כך לארץ ישראל. הייסוד הוותיק ביישוב היהודי בתקופה זו היה המוסתערבים, שכבה של יהודים ותיקים הדומים לאוכלוסייה הערבית המקומית בשפתה ובתרבותה. הידיעות לגבי המוסתערבים מעטות יחסית וחד-צדדיות באופיין הואיל ומקורן בעולים החדשים. חייהם של המוסתערבים עצמם היו פשוטים מבחינה רוחנית, ללא הנהגה רבנית מסודרת, ועל כן זכו ליחס מזלזל מצד העולים החדשים.

בסוף מאה זו ירושלים הייתה נתונה במצב ביטחוני קשה. לעיר לא היו חומות, מה שהביא לפשיטות שודדים. נוסף על כך, יהודי העיר נקלעו גם לבעיה כלכלית ולחובות בשל הריסת בית הכנסת שבנייתו יוחסה לרמב"ן (1420) ובנייתו מחדש בעזרת הלוואות בריבית ממוסלמים ומכנסיות, מכירת אביזרים שונים של בית הכנסת ועוד.

לאור המצב הגרוע, יהודים רבים ברחו מירושלים. במסגרת ניסיונות יהודי ירושלים למשוך לעיר יהודים ולגייס תרומות ניכר בשנות ה-80 של המאה ה-15 שינוי ביחס כלפי תלמידי חכמים, למשל במתן פטור ממסים. בעקבות כך חל גידול במספר העולים לירושלים. ערב הכיבוש העות'מאני (1517), פרט למוסתערבים חיו בירושלים גם אשכנזים. כמו כן, באותה תקופה כבר הייתה קהילה קטנה של ספרדים ועולים מצפון אפריקה אבל עדיין לא בקבוצות גדולות.

עליית מגורשי ספרד והכיבוש העות'מאניעריכה

  ערך מורחב – עליית מגורשי ספרד

בראשית המאה ה-16 התחוללו שינויים גדולים בכל רחבי העולם היהודי, בעקבות גירוש ספרד ב-1492 אשר הביא לנדידת רחבת היקף של יהודים. כ-200,000 יהודי ספרד נקלטו בקהילות יהודיות בעיקר באזור אגן הים התיכון, שם ניסו להשתקם מהאסונות אותם חוו ובכך נוצר לראשונה מפגש בין יוצאי ספרד לקהלים אחרים. מלבד המשמעויות הדמוגרפיות, משבר הגירוש אף יצר אתגר תאולוגי קשה להנהגה היהודית. הגולים ראו בסבלם חלק מחבלי המשיח ובתקופה זו הופיעו חישובי קץ שונים ותנועות משיחיות אשר הובילו רבים מהמגורשים לעלות לארץ ישראל. עם זאת, מרביתם השתקעו בארצות בדרך - בטורקיה, באסיה הקטנה, בסוריה ובארצות נוספות. מקרב אלה שהגיעו לארץ פנו מרביתם לירושלים.

כיבוש ארץ ישראל וסוריה בשנת 1517 על ידי סלים הראשון, שליט האימפריה העות'מאנית, הביא לגידול בעליות לארץ ישראל. כמו כן חל גידול גם בהגירת נוצרים ומוסלמים לעיר. למעשה, לאורך המאה ה-16 גדלה האוכלוסייה היהודית בירושלים פי 2, אולם האוכלוסייה המוסלמית בעיר גדלה פי 4.

לאחר הכיבוש העות'מאני השתנה גם חתך העולים לארץ, והחלו להגיע יותר ויותר אנשים צעירים, משפחות וכן רבנים ידועים שמשכו אחריהם גלי עליה נוספים.[דרוש מקור] הגיוון באוכלוסיית העולים, נוסף על הגיוון לעומת הקהילה הוותיקה הביאו ליצירת קהילות יהודיות קטנות ונבדלות אלו מאלו, כאשר לכל קהילה היה בית כנסת ומוסדות משלה. עם זאת, במהלך המאה החלו הקהילות הקטנות להיטמע בתוך הקהילה הספרדית הגדולה אשר פרנסיה שימשו כנציגי היהודים בכלל, זאת למעט הקהל האשכנזי אשר שמר על קיומו הנפרד.

יחסים בין יהודים לשאינם יהודיםעריכה

יחסי יהודים-מוסלמיםעריכה

העות'מאנים מינו, על פי המלצת הקהילה, נציג (לרוב מוסתערבי) אשר יתווך בין הקהילה לשלטונות. נציג זה כונה "שיח אל יהוד" ומינויו לא הוגבל בזמן אך לעיתים התלוננו היהודים בפני השלטונות על תפקודו. מבחינה משפטית פנו יהודים לא אחת דווקא לשיפוט מוסלמי, במיוחד נשים אשר דיני הירושה המוסלמיים נוטים יותר לטובתן. יהודים אף היו בעלי קשרים כלכליים עם מוסלמים, מכוח חברות משותפת בגילדות מקצועיות כגון גילדת החלפנים.

מבחינה תרבותית הושפעו היהודים מסביבתם המוסלמית בלבוש, במאכלים, במוזיקה ועוד.

יחסי יהודים-נוצריםעריכה

מגעים בין יהודים לנוצרים בארץ ישראל התקיימו בעיקר בירושלים. נקודת מפגש אחת ביניהם הייתה בעסקי הלוואה בריבית. נקודות מחלוקת בין שתי הקבוצות נגעה למקומות הקדושים ובהם הר ציון אשר שני הצדדים ראו בו אתר מקודש - היהודים בשל קבר דוד המלך, והנוצרים בשל חדר הסעודה האחרונה. במידה רבה יריבות זו באה אל סופה בהפגנת כוח וריבונות מצד השלטון המוסלמי ובהקמת מסגד במקום במאה ה-16. בשנת 1534 הוצא צו האוסר על היהודים להתקרב למקומות הקדושים לנוצרים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יצחק בן צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, מהדורה שנייה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, התשכ"ז 1967.
  • אברהם דוד, "לתולדות הקהילה האשכנזית בירושלים במאה הט"ז", ותיקין, מחקרים בתולדות היישוב, רמת גן ה'תשל"ה
  • אברהם דוד, עלייה והתיישבות בארץ-ישראל במאה הט"ז, ירושלים ה'תשנ"ג
  • אברהם דוד, "עלייתם של מגורשי ספרד לארץ ישראל והשפעתם על היישוב היהודי בירושלים", בתוך: יוסף דן (עורך), תרבות והיסטוריה, ירושלים ה'תשמ"ז.
  • אברהם חיים, "תעודות נוספות על יחסיה של עדת הספרדים עם השלטונות העות'מאניים ועם האוכלוסייה הערבית בירושלים", פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, ב, ירושלים ה'תשל"ו
  • אמנון כהן, יהודים בשלטון האסלאם, קהילת ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, ירושלים, ה'תשמ"ב
  • דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
  • ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962, עמ' 101.