יהודית (ספר יהודית)

הדמות המרכזית בספר יהודית

יהודית היא הדמות המרכזית בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים למקרא. הספר מתאר כיצד היא הורגת בעורמה את הולופרנס, שר הצבא האשורי לאחר שהסתננה למחנהו, ובכך מושיעה את עמה. דמותה של יהודית מופיעה רבות באמנות.

יהודית בספר יהודית ובמסורת היהודיתעריכה

ספר יהודיתעריכה

  ערך מורחב – ספר יהודית

הולופרנס היה שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. הוא פלש לארץ ישראל והיה כנראה בדרכו לירושלים. בדרכו צר על העיר בתוליה שנמצאת בשומרון. כאשר יבשו בורות המים פנו התושבים אל עוזיה, ראש העיר, בדרישה להיכנע. עוזיה ביקש להמתין 5 ימים ואם עד אז ה' לא יושיעם הוא יעשה כדבריהם.[1]

יהודית[2] בת מררי הייתה אלמנה יפת תואר תושבת בתוליה. היא ישבה בביתה עטופה בשק אבלים שלוש שנים וארבעה חודשים. בעלה הותיר לה כסף רב, עבדים ושפחות. כאשר שמעה על מצוקת העם ונכונות מנהיגיו להיכנע היא זימנה את עוזיה וזקני העיר אל ביתה והוכיחה אותם על חוסר אמונתם באלוהים, ובמקביל עודדה אותם והודיעה שבכוונתה לעשות מעשה.

וכך היה, יהודית זרקה אפר על ראשה והתפללה לעזרת אלוהים, ואז זרקה את שקה, רחצה עצמה, שמה צניפה על ראשה, לבשה את בגדיה ותכשיטיה היפים ביותר ויצאה מלווה בשפחתה לכיוון מחנהו של הולופרנס. כאשר פגשה בשומרי המחנה היא סיפרה להם שברחה והיא רוצה לסייע להם. הם הביאו אותה לפני הולופרנס והיא הסבירה שבני עמה חטאו שכן אחרת לא יאונה להם כל רע, ועל כן ברצונה להתפלל ערב ערב כדי להבין היכן חטאו ואז היא תספר לו ותנחה אותו כל הדרך עד ירושלים.

הולופרנס ואנשיו התרשמו מיופיה ואיפשרו לה לעשות כבקשתה. לאחר שלושה ימים הוא יזם משתה וביקש להביא את יהודית אליו במטרה לפתותה. היא עוררה בו את אש התאווה והוא שתה לשוכרה כפי שלא שתה מימיו. באישון לילה עזבו כולם את המקום והולופרנס נותר לבדו באוהל עם יהודית. והוא, שיכור מיין, נפל על מיטתו ונרדם. ואז יהודית התפללה בליבה, לקחה את חרבו מן העמוד בראש המיטה, אחזה בשערו, הכתה פעמיים בצווארו וערפה את ראשו. אחר כך היא לקחה יריעה מן העמוד, נתנה את הראש לשפחה, ציוותה להשימו בשק ושתיהן יצאו חזרה לבתוליה.

בהגיעה לבתוליה אספה יהודית את זקני העיר, הראתה להם את ראשו של הולופרנס ואת היריעה, ביקשה מהם לתלות את ראש הולופרנס על חומת העיר והציעה להם לצאת למלחמה, כי כאשר האשורים יבואו לאוהל הולופרנס וימצאוהו מת, יחרד ליבם והם ינוסו. וכך אכן קרה, כשגילו האשורים את הולופרנס כשראשו ערוף, נחרד ליבם והם נסו לנפשם בהותירם שלל רב.

לאחר מכן יהודית שרה שיר ניצחון וזכתה לברכות והילולים מבני העם, אשר חגגו את הניצחון בירושלים שלושה חודשים ויהודית עימם. כל רכושו של הולופרנס ניתן לה אך היא תרמה אותו לה'. היא שבה לביתה בבתוליה וישבה בו עד זקנתה. רבים ביקשו את ידה אך היא סירבה להינשא מחדש. היא שלחה את שפחתה לחופשי וחיה עד גיל 105. כאשר מתה נקברה לצד בעלה וכל בית ישראל התאבלו עליה שבעה ימים. וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה וגם שנים רבות אחרי מותה.[1]

המסורת היהודיתעריכה

מכיוון שספר יהודית איננו חלק מן התנ"ך, לסיפורה של יהודית כמעט ואין זכר במסורות יהודיות קדומות. היא אינה מוזכרת במשנה, לא בתלמוד וגם לא בספרות חז"ל. החל מן המאה ה-11 חזרו מסורות כתובות המבוססות על ספר יהודית להופיע במגוון הקשרים וז'אנרים של ספרות יהודית: סיפורים עבריים על הגיבורה, פואמות ליטורגיות, פרשנויות על התלמוד ופרשנויות על קודים הלכתיים. סיפורים אלה מימי הביניים שונים משמעותית זה מזה ואף אחד מהם אינו זהה לתרגום השבעים, שנעלם מן הספרות היהודית עד התקופה המודרנית.[3]

במסורות יהודיות נכרכה דמותה של יהודית בסיפור חנוכה[4], כאשר נבוכדנצר הוחלף באנטיוכוס אפיפנס. דמותה עם ראשו של הולופרנס הופיעה על מנורות מאיטליה ומארצות אחרות.[5] סיבה אחת לכריכת יהודית עם חנוכה היא שאירועי מרד החשמונאים השפיעו על חיבורו של ספר יהודית, והיא אף מתוארת כמי שנוטלת חלק באירועים הסובבים את ניצחונות החשמונאים. סיבה נוספת היא ההקבלה בין דמותה של יהודית לדמותה של אסתר ובין חג החנוכה לחג פורים: שניהם חגים מאוחרים שלא מוזכרים בתורה, מתוארכים לתקופת בית שני ומנהגיהם נקבעו על ידי רבנים. הם גם חולקים את תפילת על הנסים. וכמו שאסתר גיבורת מגילת אסתר זוהתה עם חג הפורים, כך יהודית, גיבורת סיפורה שלעיתים נקרא "מגילת יהודית", זוהתה עם החג המקביל, חנוכה.[3]

אחת מהאגדות המפורסמות במדרשי חנוכה, הוא סיפורה של יהודית שכרתה את ראשו של ראש הצוררים. מעשה זה נחשב לאחד מהגורמים שהכריעו את המערכה נגד היוונים. בגמרא נאמר: "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג,א). ומסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (הבאות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס" (שם, ד"ה שאף הן היו באותו הנס).

סביר מאוד להניח כי רש"י הכיר את סיפורה של יהודית אך בחר לא להזכיר אותה בשמה. רשב"ם, נכדו של רש"י, מצוטט כמי שאומר כי הנס העיקרי בפורים הגיע באמצעות אסתר, ובחנוכה באמצעות יהודית. ר"ן (הרב ניסים בן ראובן) מן המאה ה-14, לא ציין אותה בשמה אלא כבתו של יוחנן הורקנוס הראשון, והוסיף שהיא נתנה לאויבה גבינה ובכך גרמה לו להשתכר ואז ערפה את ראשו, ולכן נהוג לאכול גבינות בחנוכה. התייחסות זו ליהודית, שנתנה לאויבה חלב או גבינה, מופיעה בסדרה ארוכה של מדרשים והם הבסיס למנהג לאכול מאכלי גבינה בחנוכה.[6]

השימוש בחלב כדי להרדים את הולופרנס מזכיר את סיפור יעל וסיסרא, שבו יעל השקתה את סיסרא חלב על אף שביקש רק מים, כמתואר בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ" (ספר שופטים, פרק ד', פסוק י"ט). שני הסיפורים מתרחשים באוהל וגם הולופרנס וגם סיסרא נרדמים לפני מותם.[7][8]

הסיפורים על יהודית, המכונים "מדרשי יהודית", מחולקים למספר קבוצות שלעיתים חופפות: קבוצה אחת היא סיפורים המבוססים על הוולגטה (תרגום מן המאה הרביעית של הביבליה ללטינית בידי הירונימוס) בדרך כלל בגרסה מקוצרת ומותאמת. דעת מיעוט טוענת שמקורם של המדרשים האלה הוא עברי קדום. דעה זו נדחית על ידי רוב החוקרים, הסבורים שמקורם בתרגום מימי הביניים לעברית של הוולגטה. סיפורים אלה מלמדים אותנו על התעניינות יהודית מחודשת בספרים החיצוניים אשר הובילה לתרגומם לעברית. סיפורי וולגטה אלו מקושרים לעיתים אף הם לחנוכה. קבוצה שנייה היא סיפורי עם קצרים על יהודית, שאינם מקושרים לחנוכה. סיפורים אלה הם הבסיס העלילתי של כל סיפורי יהודית שאינם על בסיס הוולגטה.[3]

קבוצה שלישית מקושרת ישירות לחנוכה ובהם מופיעה דמותה של יהודית בסמוך לדמותו של יהודה המכבי על רקע אירועי חנוכה. מעשיהם של השניים מקבילים אך לא משותפים. בסיפורים מוצג יהודה בחלק הראשון: אחת הגזרות של "מלכות יון הרשע" היא "זכות הלילה הראשון" והגמון אלמוני דורש זכות זו מאחותו של יהודה העומדת להינשא. בני משפחתה של הצעירה משלימים עם רוע הגזירה אך היא מוחה, פושטת בגדיה ולובשת סמרטוטים. בני המשפחה ובראשם יהודה נוזפים בה על התנהגותה המבישה ובתגובה היא מוכיחה אותם ומדרבנת אותם לפעול נגד ההגמון. בסופו של דבר יהודה אכן פועל, הוא מוביל את אחותו המקושטת לבית ההגמון, שמזמין את יהודה אל ביתו. כאשר השניים נותרים לבדם יהודה שולף את חרבו וכורת את ראש ההגמון. אחר כך הוא מביס את הצבא היווני. כעת מגיע החלק השני ובו סיפורה של יהודית, שהוא התאמה של ספר יהודית לתקופת החשמונאים, כאשר את הולופרנס מחליף "אליפורנוס מלך יוונים" ואת צבא אשור מחליף צבא יוון.[3][9]

קל להבין מדוע מחברים מימי הביניים קשרו את יהודה ויהודית יחד. הם גיבורים של ספרים חיצוניים ועלילת סיפוריהם דומה. ישנם קווי דמיון בין מגילת אסתר, ספר יהודית וספרי המכבים (ספר מקבים א' וספר מקבים ב'). בכולם מוזכרת גזירת מלך זר, תפילת היהודים, הצלה באמצעות שליח האל, נקמה באויב וחגיגת ניצחון. אולם סיפורי המפגש של יהודה עם ניקנור ושל יהודית עם הולופרנס הם חריגים בדמיונם, כאשר שניהם מסתיימים בכריתת ראשו של האויב הראשי ותלייתו על חומת העיר. הקבלה זו אינה מקרית ומוסכם על החוקרים שהאירועים בתקופת מרד החשמונאים, ובמיוחד העימות בין יהודה לניקנור, עומדים מאחורי עלילת ספר יהודית.[9]

בשני המקרים נעשה שימוש בחרב האויב: יהודית משתמשת בחרבו של הולופרנס כדי לערוף את ראשו. יהודה, לאחר שהרג את אפולוניוס, לוקח את חרבו וזו משמשת אותו כל חייו. בשניהם מופיעות דמויות מרושעות של מלכים זרים: הולופרנס הוא שר צבאו של "נבוכדנצר מלך אשור". אמנם אנטיוכוס אפיפנס לא שלח את ניקנור אך הוא בוודאי שימש השראה לנבוכדנצר. כמו כן, קיים יסוד של מרמה הן ביחסי יהודית והולופרנס והן ביחסי יהודה וניקנור.[9]

ולבסוף, יהודה ויהודית דומים באופיים ובמעשיהם. שניהם יראי שמיים ומקפידים על קיום מצוות. שניהם מוכיחים את בני עמם על חוסר האמונה באלוהים. בשני הסיפורים מעורבים שירי ניצחון, שלמרות ההבדלים ביניהם הם בעלי מוטיבים דומים ולדעת רוב החוקרים שפתם המקורית הייתה עברית, אף ששרדו רק ביוונית. תיאור ההכנות של שני הגיבורים למפגש עם האויב: זה עוטה שריון ומתחמש, וזו מסתרקת ומתלבשת, מזכיר שני תיאורים טיפוסיים בספרות ההומרית: תיאור הכנה של לוחם דגול לפני יציאה לקרב ותיאור התייפות של אלה לפני פיתוי ורמייה. ומעניין לציין כי חוקרי הספרות ההומרית עמדו על הדמיון המלא בין שני התיאורים.[9]

יהודית בנצרותעריכה

ספר יהודית הוא אחד מספרי הברית הישנה של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית.

הספר היה חלק מתרגום השבעים ויהודית תוארה כבר על ידי האפיפיור קלמנס הראשון בסוף המאה הראשונה כדוגמה לאהבה ואחריות קהילתית. על כן דימויים של יהודית היו מקובלים כמו אלה של נשים תנ"כיות.[10] הספר התקבע במסורת הנוצרית בעקבות הכללתו בתרגום הוולגטה של הירונימוס, אשר הדגיש את מאפיין הצניעות בדמותה של יהודית וזוהי התכונה אשר מבדילה בין סיפורי יהודית בוולגטה ובתרגום השבעים. הוולגטה מדגיש את סירובה להינשא מחדש ואת חיי הפרישות שלה בביתה בבתוליה. צניעות זו הייתה הבסיס להשוואתה בזמן הנצרות המוקדמת למרים, אם ישו.[11]

בימי הביניים כבר החלו להישאל שאלות לגבי מידת הקאנונית של ספר יהודית ולפיכך של דמות יהודית, אך התפיסה הרווחת התייחסה אליה כאל דמות מן הביבליה.[12] עם זאת, בשנת 1644 בעקבות הרפורמציה הפרוטסטנטית הספר הוצא מן הברית הישנה של הנצרות הפרוטסטנטית. דחייתו של ספר יהודית אפשרה גם את דחיית דמותה של יהודית, כפי שנקבעה בידי הירונימוס, על ידי הפרוטסטנטים.[11] מחלוקת תאולוגית זו בין קתולים לפרוטסטנטים הייתה בעלת השפעה עמוקה על התיאור האיקונוגרפי של יהודית. התמה של יהודית הפכה לחילונית כבר במאה ה-19 אבל הכנסייה הקתולית המשיכה להפיץ את המשמעות הקאנונית בטקסים ובדרשות של האפיפיור.[10]

יהודית באמנותעריכה

 
מיכלאנג'לו, תקרת הקפלה הסיסטינית. משמאל יהודית והולופרנס, מימין דוד וגוליית (ביניהם זכריה הנביא). יהודית ודוד נחשבו במסורת של פירנצה כקוטלי עריצים וכמגיני העיר.
 
ג'ורג'ונה, יהודית עם ראש הולופרנס, 1505 לערך. ציור המציין את המעבר בין דמותה של יהודית מלוחמת ענווה, לדמות של אישה מפתה

ההתייחסות הראשונה, הניתנת לזיהוי, ליהודית באמנות הנוצרית מיוחסת לפרסקו מהמאה החמישית בנאפולי, ולפרסקאות מהמאה השמינית בכנסיית "סנטה מריה ענתיקה" (אנ') ברומא. גרסאות איקונוגרפיות שלה טופחו בידי כתבי יד מאויירים כגון "ביבליית וינצ'סטר" (אנ') מן המאה ה-12.[13]

מתקופת הרנסאנס ואילך, "יהודית" היה נושא יסוד שתואר באופן קבוע.[13] ההצגות החזותיות הידועות ביותר של יהודית הן מן התקופה המודרנית המוקדמת. מבין האיטלקים ציירו את הנושא דונטלו, סנדרו בוטיצ'לי, מיכלאנג'לו, אנדראה מנטניה, ג'ורג'ונה, קאראווג'ו ארטמיזיה ג'נטילסקי ועוד, כאשר מצפון לאלפים בין היתר פטר פאול רובנס, הנס בלדונג ולוקאס קראנאך האב. ההעדפה שהייתה קיימת עוד מימי הביניים לייצוג רגע השיא בסיפור, שבו יהודית עורפת את ראש הולופרנס, קיבלה דגש הן מקתולים והן מפרוטסטנטים. היה זה קאראווג'ו שזעזע את המוסכמות בתיאור מצמרר של רגע העריפה ממש. עם זאת, אמני הרנסאנס והבארוק תיארו מדי פעם סצנות נוספות כגון: יהודית ושפחתה נמצאות בדרכן אל אוהלו של הולופרנס או חוזרות ממנו (למשל, בוטוצ'לי 1470),[14] יהודית מציגה עצמה בפני הולופרנס (למשל, אנטוניו ג'יונימה (אנ') 1720),[15] המשתה באוהל הולופרנס (למשל, כחלק מסדרת ציורים של לוקאס קראנאך האב), גילוי גופתו ערופת הראש של הולופרנס (למשל, בוטוצ'לי 1470),[16] או הקרב הסופי.[17]

בהקשרים חילוניים, סיפורה של יהודית עוצב מחדש באמנות עם קונוטציות שונות להפליא, מיזוגניות, ארוטיות, אנטישמיות, פטריוטיות, לאומניות ופמיניסטיות.[10]

יהודית באמנות הרנסאנסעריכה

יהודית, בפסל הארד המפורסם של דונטלו יהודית והולופרנס, נושאת את הסאבטקסט האלגורי המרומז שהיה בלתי ניתן להימנע ממנו בפירנצה הקדומה, זה של אומץ הקהילה כנגד עריצות. הסיפור שלה היה סמלי עבור בני העיר פירנצה שנלחמו כדי להגן על הרפובליקה שלהם כנגד מעצמות זרות, ועבור בית מדיצ'י במיוחד, ששמרו על גאוות העיר. העניין בה נבע לא רק מפעולתה במחנה אשור, שתוארה בצורה כל כך גרפית על ידי דונטלו, אלא גם מהתנהגותה הענווה אחרי חזרתה לבתוליה.[18] כך ציין הכיתוב אשר נחרט ככל הנראה על כן הפסל: "ראו צוואר הגאווה אשר נכרת ביד הענווה". הפסל הוצב במקור בפאלאצו מדיצ'י-ריקארדי לצד פסל דוד של דונטלו, שני הפסלים הוצבו זה לצד זה כשלושים שנה ונחשבו בפועל כזוג. גם יהודית וגם דוד במאבקו מול גוליית נתפסו כקוטלי עריצים ושניהם נחשבו כמגיני העיר כנגד תוקפנות חיצונית.[19][20]

דימויים מוקדמים של יהודית נוטים לתאר אותה כלבושה ולא מינית. מלבד הפסל של דונטלו, מדובר בדמותה בציורו של סנדרו בוטיצ'לי שובה של יהודית לבתוליה (1470), שבו יהודית ושפחתה נראות בדרכן חזרה לבתוליה.[14] (בוטיצ'לי צייר במקביל סצנה אחרת מהסיפור: גילוי גופתו של הולופרנס).[16] תיאור דומה קיים גם בציוריהם של אנדראה מנטניה ומיכלאנג'לו שבהם יהודית ושפחתה נראות עם ראשו של הולופרנס ליד אוהלו, זמן קצר לאחר עריפת ראשו.[21] הציור יהודית ושפחתה עם ראש הולופרנס של מנטניה (1495–1500), מציג אותה בתנוחת קונטרה פוסטו כאילו הייתה פסל קלאסי.[22] הפרסקו יהודית והולופרנס של מיכלאנג'לו, בפנדנטיבה בתקרת הקפלה הסיסטינית (1508–1512), מציג את יהודית ממול לתיאור דוד וגוליית, תוך השוואה בינה לדוד, בדיוק כמו שנעשה עם פסליו של דונטלו בפירנצה.

הציור יהודית עם ראש הולופרנס של ג'ורג'ונה (1505 לערך) מציין את המעבר בין דמותה של יהודית מלוחמת ענווה, לדמות של אישה מפתה. לחרב אותה היא מחזיקה יש צורת צלב, מה שמזכיר לצופה את האבירים הנוצריים ומסעי הצלב. הציור מראה את הגיבורה ברגע ניצחונה, דורכת על ראשו המעוות של הולופרנס. אבל במיצג הזה של טוהר יש פגם, ג'ורג'ונה מכניס שינוי משמעותי: הופעתה של הרגל החטובה של יהודית דרך חריץ מיוחד בשמלתה מעוררת ארוטיקה, מעידה על דו משמעות והיא הרמז הראשון למהפך העתידי בדמותה של יהודית: מדמות המקבילה למרים, אם ישו היא הופכת לחוה, מלוחמת לפאם פאטאל. כל עוד דמותה של יהודית סימלה ענווה או גבורה היא הייתה לבושה. באמנות הנוצרית אישה בעלת מעלות טובות היא לבושה. אישה עירומה אינה רק דמות אירוטית, היא פתיינית וחוטאת, היא התגלמות חוה.[23]

החל מתחילת המאה ה-15 החל להתפתח עניין בגרסה נשית של תשעת המכובדים, כדי להתאים לתפאורה הגברית המסורתית. דמותה של יהודית הפכה יותר אקטיבית והיא השוותה עם הדמויות המקראיות יעל ואסתר. בו בעת, השוואה זו הפכה את דמותה המוסרית לדו משמעית, היא הושוותה גם לחוה ודלילה ועל כן הולופרנס זוהה עם אדם ושמשון: גבר שנפל קורבן לעורמה נשית.[18] כמו סיפור אונס לוקרטיה, יהודית הייתה נושא למספר גדול של "הדפסי מופת ישנים" (אנ'), שלעיתים הציגו אותה בעירום. אמנים כמו סבלד באהם ואחיו ברטל באהם יצרו תחריטים בנושא והאמן האיטלקי פארמיג'אנינו יצר הדפסים.

אמני הרנסאנס המאוחר, ובמיוחד לוקאס קראנאך האב, שצייר בבית המלאכה שלו לפחות שמונה ציורי "יהודית", הציגו אותה מינית יותר, מעין מתנקשת-מפתה ש"לבושה כדי להרוג".[24] "הבגדים שהוכנסו לאיקונוגרפיה כדי להדגיש את צניעותה הופכים טעונים מינית כאשר היא חושפת את הראש הערוף בפני הצופה ההמום אך המרותק", כדברי מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס.[25] מעבר למיניות, אפשר לראות בציור זה קריאת תיגר פרוטסטנטית של לוקאס קראנאך האב, שהיה ידיד קרוב של מרטין לותר, כנגד המסורת הקתולית ובמיוחד כנגד קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.[26]

יהודית באמנות הבארוקעריכה

במאות הראשונות של האמנות הנוצרית יהודית תוארה כדמות בתולה מתפללת, או כמייצגת הכנסייה, או כדמות שרומסת את השטן ופוגעת בגיהנום. היא אמנם השוותה לדמויות אלימות, כגון יעל, אבל יצוגה מעולם לא עורר חרדה או דו משמעות. דמותה נותרה לא מציאותית, מופרדת ממיניות אמיתית וכך מוגנת.[27] הפסלים והציורים שהחלו להופיע בסביבות שנת 1600 שונים משמעותית. ציורים הכוללים סצנות עריפה אלימות החלו להופיע, ובמיוחד כאמור יהודית והולופרנס של קאראווג'ו, המוצג בגלריה הלאומית האיטלקית לאמנות עתיקה ברומא ומתאר את רגע העריפה בריאליזם מרהיב ובוטה כפי שלא תואר מעולם. הציור, המתוארך לסביבות 1599, הוא חשוב מבחינה סגנונית ותמטית: זו היצירה ההיסטורית הראשונה של קרוואג'יו, ומסמנת את תחילת השלב של שינויי אור וצל חזקים מאוד ביצירתו.[28]

הציור יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, של ארטמיזיה ג'נטילסקי המוצג בגלריה אופיצי, נעשה בהשראת הציור של קאראווג'ו, שאביה הצייר אורציו ג'נטילסקי היה ממכריו בתקופתו ברומא, וכמוהו מראה את רגע ההריגה בפועל. ציור זה מייצג גם את סיפורה האנושי והמקצועי של אישה שבחרה להיות אמנית בעידן שנשלט על ידי גברים. בכך היא הצליחה, והפכה לבסוף לאישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לאמנות ועיצוב בפירנצה.[29] האופן הייחודי שבו ארטמיסיה ג'נטילסקי מתארת את יהודית הביא חוקרים לחשוב שהיא הזדהתה איתה באופן עמוק יותר מעמיתיה הגברים.[30] זוהי הגרסה השנייה מבין שתי גרסאות שציירה ג'נטילסקי, הגרסה הראשונה נמצאת ב-Museo di Capodimonte בנאפולי.

יהודית של ג'ורג'ונה עומדת בסביבה טבעית ופורחת, מטפורה לתחייה מחדש של עירה בתוליה. ציירים מאוחרים יותר כמו קאראווג'ו העבירו את זירת הפעולה לחדר מיטות סגור וחשוך. הלוחמת הגברית של דונטלו ומנטניה מפנה מקום לדמות נשית בסגנון הדמויות המפתות מן התנ"ך, והטבע הפורח מפנה מקום למתחם סגור המזכיר בית בושת. דמות השפחה הזקנה והמכוערת, לצידה של יהודית היפה והצעירה, עוזרת ליצור ניגודיות ודו משמעות בדמותה של יהודית: יש בה גם קדושה וגם רשע. עם זאת, דמותה היפה של יהודית אינה נוטפת אירוטיקה כמו דמותה העירומה או העירומה למחצה בציורי הרנסאנס הצפוני או בתקופות שלאחר מכן.[23]

בעוד שרבים מהציורים לעיל נבעו מחסויות פרטיות, ציורים חשובים נעשו גם בהזמנת הכנסייה ונועדו לקדם קריאה אלגורית חדשה של הסיפור: יהודית מביסה את הכפירה הפרוטסטנטית. זו תקופת הקונטרה-רפורמציה ותמונות רבות (כולל סדרת ציורי פרסקו בארמון הלטראנו שהוזמנו על ידי האפיפיור סיקסטוס החמישי ותוכננו על ידי ג'ובאני גררה וסזארה נביה) מעידות על ניכוס יהודית בידי הכנסייה הקתולית נגד "הכפירות" של הפרוטסטנטיות.[13] יהודית הצילה את עמה בכך שהיא מנצחת יריב שהיא תיארה כנציג "כל הלא מאמינים" ככתוב: "ברוך ה' אלוהים עושה שמים וארץ, אשר ידו הייתה אתך לכרות ראש שונאנו" (ספר יהודית פרק יג, פסוק כז),[1] כך היא עמדה כסוכנת אידיאלית לתעמולה אנטי-פרוטסטנטית.

יהודית באמנות הציור המודרניתעריכה

אופיה האלגורי והמרגש של סצנת יהודית והולופרנס המשיך להיות מקור השראה לאמנים. בתחילת המאה ה-19 צייר פרנסיסקו דה גויה על קיר ביתו, כחלק מהציורים השחורים את יהודית והולופרנס, לצד סטורן טורף אחד מבניו. הנושא של יהודית כבר נקשר לסטורן בתקופת הרנסאנס, כאשר נושאים מן הביבליה שולבו עם נושאים מיתולוגיים. בשני המקרים הם קשורים לפחד מאיבוד השלטון.[31]

שני ציורים בולטים של יהודית נוצרו על ידי גוסטב קלימט. הסיפור היה פופולרי למדי בקרב קלימט ובני דורו, והוא צייר את יהודית והולופרנס ("יהודית הראשונה") בשנת 1901, כאישה חולמנית וחושנית עם חולצה פתוחה. הציור "יהודית השנייה" שלו (1909) פחות ארוטי ויותר מצמרר. המוות בשני ציוריו של קלימט קשור לארוטיקה, לנשים ולאופן שבו הן מאיימות על גברים. גיבורת הביבליה שהצילה את עמה מידי הגבר התוקפני הופכת לדמות ארוטית שמעשיה מתרחש באמצעו של רגע אורגזמי. הציורים מציעים "משבר של האגו הגברי", פחדים ופנטזיות אלימות, כולם מסובכים במוות ארוטי, אשר נשים ומיניות עוררו אצל לפחות חלק מהגברים סביב תחילת המאה ה-20.[32] בשנת 1999 ציירה האמנית האמריקאית טינה בלונדל בצבעי מים ציור שמושפע באופן מפורש מ"יהודית הראשונה" של קלימט.[33]

ציורים מודרניים של הסצנה מתארים לרוב את יהודית בעירום, כפי שכבר סימן קלימט. ב"יהודית" של פרנץ סטוק (אנ') משנת 1928 היא "השליחה של עמה" אשר עומדת עירומה ואוחזת בחרב לצד הספה עליה הולופרנס, מכוסה למחצה על ידי סדינים כחולים. מי שהטקסט של ספר יהודית מציג כאלמנה יראת אלוהים וטהורה, הופכת בידי פרנץ סטוק, תוך גילוי עירום מסנוור, לגולת הכותרת של פיתוי מושחת.

יהודית במוזיקה במחזות ובקולנועעריכה

  • מילות המוטט הידוע בארבעים קולות "Spem in alium" (אנ')לטינית: "אין לי תקווה באחר"), מאת המלחין האנגלי תומאס טאליס (1568 לערך), מבוססות על תפילת יהודית לפני צאתה למחנה הולופרנס (פרק 9 בספר יהודית).[34]
  • אלסנדרו סקרלטי כתב את האורטוריה "לה ג'ידיטה" (אנ') בשנת 1693 עבור קהל פרטי ברומא. הוא העריך אותה כטובה מבין האורטוריות שלו והיא כוללת מעברי סצנות מרשימים בין מחנה הולופרנס לבין עיר הנצורה בתוליה.[35]
  • האורטוריה "ג'ודיטה טריומפאנס" (אנ') (RV644) נכתבה על ידי אנטוניו ויוואלדי בשנת 1716.
  • מוצרט חיבר בשנת 1771 את "La Betulia liberata" (רשימת קכל 118) עבור "בתוליה ליברטה" (אנ') מאת פייטרו מטסטאזיו.

סיפורה של יהודית היה גם נושא פופולרי לסרטים ומחזות:

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יהודית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 תרגם מיוונית: יצחק זעקיל פרענקיל, ‏ספר יהודית, מהדורת ווארשא 1885, באתר "דעת"
  2. ^ ביוונית: Ιουδίθ. במקרא השם "יהודית" מופיע רק פעם אחת כשמה של אשה (ולא כשמה של שפה), כשם נכרי, ללא קשר ליהודה או ליהודים. בספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ל"ד הייתה זו אשתו של עשו: "יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי".
  3. ^ 1 2 3 4 Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 29-33 (דבורה לוין גרא)
  4. ^ מדרש מעשה יהודית. שאלתות רבי אחאי וישלח כו. פיוטי יוצר לשבת חנוכה.
  5. ^ "גלויה עם ציור של יהודית מחזיקה בראשו של הולופרנס". הספרייה הלאומית. 
  6. ^ Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 35 (דבורה לוין גרא)
  7. ^ Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 100 (סוזן ויינגרטן)
  8. ^ שמואל מייזליש, בין יעל ליהודית, אתר מקראנט
  9. ^ 1 2 3 4 דבורה לוין גרא (2009). ישראל בארצו, קובץ מאמרים ליובלו של ישראל שצמן (יהודה ויהודית). האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 25. ISBN 978-965-06-1052-4. 
  10. ^ 1 2 3 Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 14
  11. ^ 1 2 Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 45
  12. ^ Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 53
  13. ^ 1 2 3 Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 18-19
  14. ^ 1 2 "BOTTICELLI, Sandro, The Return of Judith to Bethulia". Web Gallery of Art.  (באנגלית)
  15. ^ "Judith Presenting Herself to Holofernes". artsmia.org.  (באנגלית)
  16. ^ 1 2 "BOTTICELLI, Sandro, The Discovery of the Murder of Holofernes". Web Gallery of Art.  (באנגלית)
  17. ^ Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 55-56
  18. ^ 1 2 Brine, Ciletti, Lähnemann. p. 58–59
  19. ^ Crum, Roger J. (2001). "Donatello's "Judith and Holofernes" and the Recollection of Albizzi Shame in Medicean Florence". JSTOR.  (באנגלית)
  20. ^ Sarah Blake McHam (2001). "Donatello's Bronze "David" and "Judith" as Metaphors of Medici Rule in Florence". JSTOR.  (באנגלית)
  21. ^ "Judith and Holofernes". Artble.  (באנגלית)
  22. ^ "Andrea Mantegna, Judith with the Head of Holofernes". הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון.  (באנגלית)
  23. ^ 1 2 Peters, Renate (2001). "The Metamorphoses of Judith in Literature and Art: War by Other Means". in Andrew Monnickendam. Dressing Up for War: Transformations of Gender and Genre in the Discourse and Literature of War. Amsterdam: Rodopi. עמ' 111–26. ISBN 978-90-420-1367-4.  (באנגלית)
  24. ^ "Judith with the Head of Holofernes". מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.  (באנגלית)
  25. ^ ג'ונתן ג'ונס (10 בינואר 2004). "Judith with the Head of Holofernes, Lucas Cranach the Elder". הגרדיאן.  (באנגלית)
  26. ^ Dr. Beth Harris and Dr. Steven Zucker. "Cranach the Elder, Judith with the Head of Holofernes". אקדמיית קהאן.  (באנגלית)
  27. ^ Wills, Lawrence Mitchell (1995). "The Judith Novel". The Jewish Novel in the Ancient World. Ithaca: Cornell UP. ISBN 978-0-8014-3075-6.  (באנגלית)
  28. ^ "CARAVAGGIO, Judith Beheading Holofernes". הגלריה הלאומית האיטלקית לאמנות עתיקה.  (באנגלית)
  29. ^ "Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holofernes". גלריית אופיצי.  (באנגלית)
  30. ^ Dr. Esperança Camara. "Gentileschi, Judith Slaying Holofernes". אקדמיית קהאן.  (באנגלית)
  31. ^ "Judith y Holofernes". מוזיאון הפראדו.  (באנגלית)
  32. ^ Whalen, Robert Weldon (2007). Sacred Spring: God and the Birth of Modernism in Fin de Siècle Vienna. Eerdmans. עמ' 80–81. ISBN 978-0-8028-3216-0.  (באנגלית)
  33. ^ "I'll Make You Shorter by a Head (Judith I)". Minneapolis Institute of Art.  (באנגלית)
  34. ^ Long, Siobhán Dowling; Sawyer, John F. A. (2015). "Spem in Alium". The Bible in Music: A Dictionary of Songs, Works, and More. Rowman & Littlefield. עמ' 226. ISBN 978-08-1088-452-6.  (באנגלית)
  35. ^ Tim Ashley (14 באפריל 2006). "Scarlatti, La Giuditta". הגרדיאן.  (באנגלית)
  36. ^ "Judith of Bethulia (1914)". A Cinema History.  (באנגלית)
  37. ^ הלחמי, יוסי (2004). "גריפית ו"יהודית מבתוליה"". סינמטק תל אביב. עמ' 16. 
  38. ^ "יהודית של המצורעים - משה שמיר - חלק א'". תאגיד השידור הישראלי. 1983. 
  39. ^ "יהודית של המצורעים - משה שמיר - חלק ב'". תאגיד השידור הישראלי. 1983.