יהדות ברית המועצות
יהדות ברית המועצות מתייחסת ליהודים שהתגוררו בשטחי המדינה הסובייטית בתקופת קיומה בין 1922 ל-1991. היא מנתה קהילות רבות ושונות במנהגיהן ובמסורות התפילה שלהן – הן מנו אשכנזים במוצאם, שהיוו למעלה מ-90%, לצד בוכרים, ג'והורים, גאורגים, קרימצ'קים וקראים – אך חוויית החיים וההשפעות התרבותיות הסובייטיות היו משותפות לכלל האוכלוסייה היהודית. המשטר הקומוניסטי דיכא גילויי דת כמדיניות כללית, ולאורך מרבית שנותיו ניהל מדיניות אנטישמית למעשה ויחסיו עם מדינת ישראל היו עוינים.
פעילות השלטונות כנגד הדת היהודיתעריכה
כחלק מהאידאולוגיה של הפרדת דת ומדינה בה נקטו הקומוניסטים, עוד לפני התבססותה של ברית המועצות כיישות מדינית ולאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, נקטו הרשויות במדיניות אנטי-יהודית במובן הדתי של המילה יהדות, וזאת אף על פי שלנין עצמו הביע התנגדות לאנטישמיות. ב-1919 כחלק ממדיניות כוללת נגד ארגוני דת ביטלו הרשויות את ארגונן של מועצות הקהילות היהודיות, שהיו אחראיות על תחזוקת בתי כנסת. במפלגה השלטת הוקמה מחלקה יהודית מיוחדת - היבסקציה, שתפקידה היה טיפול והפקת תעמולה נגד היהדות כדת, ונגד הרבנים ואנשי הדת. כ-5,000 בתי כנסת היו קיימים טרם המהפכה הבולשוויקית בשטח שתפסה ברית המועצות, וכמעט כולם נסגרו עד לתקופת הטיהורים הגדולים של סטלין. בשנת 1927 נעצר הרב יוסף יצחק שניאורסון שהיה אחד הלוחמים המרכזיים לשימור היהדות בברית המועצות. הוא שוחרר בעקבות לחץ בינלאומי ועזב את ברית המועצות לקראת סוף 1927. בעקבות מחאות בפולין על רדיפת היהדות בברית המועצות, במרץ 1928 החתימו הג.פ.או. שלושים ואחד רבנים על איגרת שטענה שאין רדיפות של היהדות ברוסיה[1]. לאחר שפורסם מחוץ לברית המועצות שהאיגרת נחתמה תחת איומים[2], שבו והחתימו מספר רבנים בסוף 1928 על איגרת שהכחישה שהחתימה הקודמת ניתנה תחת לחץ[3].
במהלך התקופה פעלו בתי כנסת ספורים שהיו בפיקוח ומעקב מצד השלטונות ונעשו ניסיונות, לרוב במחתרת, לשמר הווי דתי יהודי.
פעילות השלטונות כנגד הציונותעריכה
מתוך ראיית עולם של מדינה חילונית המאגדת את כל אזרחיה במסגרות מחייבות, ועל מנת לדכא שאיפות ציוניות, פעלה ברית המועצות הן באמצעות דיכוי פוליטי (משפטי ראווה, מעצרים, הגליות לסיביר וכדומה) והן באמצעות ניסיון ליצור ישות פוליטית יהודית, תחת חסותה וכנפיה של המדינה הסובייטית ובשטחה. ב-1930 התקבלה החלטה להקים את המחוז היהודי האוטונומי, וב-1934 הוקם המחוז שבירתו בירוביג'ן. הוחלט כי השפה הרשמית במחוז תהיה יידיש (גם כניסיון להניא את יהדות ברית המועצות מלפנות לעברית)[4]. למרות מאמצי המשטר, מעולם לא גדל אחוז היהודים שהתגוררו במחוז את גבול 30% מסך התושבים, ולאחר התפרקותה של ברית המועצות נפלה האוכלוסייה לרמה של 1.2% יהודים ב-2003.
מסעות הטיהורים של סטליןעריכה
באמצע שנות ה-30 החל סטלין במסע טיהורים במפלגה הקומוניסטית ובחברה הסובייטית, שבמוקדו עמדו גם יהודים רבים. מנהיגים רבים נרצחו או הוגלו, וארגונים תרבותיים ודתיים נסגרו.
יהודי ברית המועצות במלחמת העולם השנייה ובשואהעריכה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולמרות טיהורי סטלין, הצטרפו יהודים רבים לצבא האדום. ליהדות ברית המועצות התווספו יהודים שנמלטו מפני הנאצים מגרמניה וממדינות אחרות, רובם יהודים קומוניסטים.
עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, החלה גם שואת יהודי ברית המועצות, שבמהלכה החלו ארבע עוצבות המבצע (איינזצגרופן) של האס-אס ומסייעיהן מקרב האוכלוסייה המקומית, בעיקר אוקראינים, ליטאים ולטבים לרצוח יהודים בשטחים הכבושים, בעיקר בבורות ירי.
בסוף 1941, נוכח הצורך בכוח אדם, החליטו הגרמנים להשאיר יהודים בחיים כעובדי כפייה במפעלי נשק, תחמושת וציוד. חלק מהיהודים נכלאו בגטאות כדי לנצל אותם כעובדי כפייה, ורבים מהם נספו בגטאות ובמפעלים, עקב תנאי המחיה הקשים.
בתחילת 1942 התחדשו הרציחות ההמוניות בבורות הירי. בין הגדולים שבהם היו הבורות במאלי טרוסטינץ, בבאבי יאר ובפונאר. כשני מיליון יהודים שהתגוררו בשטחי ברית המועצות אותם כבש הוורמאכט, נספו בשואה.
קהילות יהודיות בברית המועצותעריכה
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- מרדכי אלטשולר, יהדות במכבש הסובייטי – בין דת לזהות יהודית בברית-המועצות 1964-1941, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007[5].
- מרדכי אלטשולר, הקיבוץ היהודי בברית המועצות בימינו, הוצאת מאגנס, תש"ם.
- מרטין גילברט, יהודי התקווה: יהדות ברית המועצות היום, ירושלים: הוצאת דומינו, 1984.
- בנימין פינקוס, סופה של תקופה: יהודי ברית-המועצות בעידן גורבצ'וב 1991-1986, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1999.
- בנימין פינקוס, יהודי רוסיה וברית-המועצות – תולדות מיעוט לאומי, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1986.
- יצחק ארד, בצל הדגל האדום, יהודי ברית-המועצות בלחימה נגד גרמניה הנאצית, ירושלים: הוצאת יד ושם, ותל אביב: הוצאת משרד הביטחון ויד לשריון, 2008.
- זאב חנין, בוריס מורוזוב, בוגדים במולדת, ההגירה היהודית בעיני השלטון הסובייטי, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2005
- גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, אוניברסיטת חיפה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
- עורכת: רחל שנולד: יהודי המאבק - התנועה היהודית הלאומית בברית המועצות, 1967 - 1989, קטלוג התערוכה., בית התפוצות 2007,
מאמרים
- דימיטרי שומסקי, ההיסטוריוגרפיה על יהודי ברית המועצות כשטח הפקר של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית: הרהורים בעקבות 'העידן היהודי', ציון, 72,(4), 2008, עמ' 457–470.
קישורים חיצונייםעריכה
- יואל רפל (עורך), שלושה מיליון - השואה בברית המועצות (משואה כ"ט), תשס"א
- בנימין פינקוס, דת ולאומיות ביהדות ברית-המועצות: תופעת החזרה בתשובה לאחר סטלין, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 410-378
- יצחק ארד, הכנסיות הנוצריות ורדיפת היהודים בשטחים הכבושים של ברית-המועצות, משואה י"ד, 1986, עמ' 63-55
- ליטל לוין, היום לפני 50 שנה: תרבות היידיש מתעוררת בברית המועצות, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2011
- ורד קלנר, הקשר בין ברין מגוגל, לבצ'ין מפייפאל וקום מווטסאפ, באתר גלובס, 16 באפריל 2014
- הפלישה לברית המועצות ותחילת הרצח ההמוני, באתר יד ושם
- גטאות ברית המועצות – תחנה קצרה בדרך לרצח? הרצאה מצולמת של שלומית שולחני באתר יד ושם
- אנה וינוגרדוב, Religion and Nationality: The Transformation of Jewish Identity in the Soviet Union, Penn History Review, סתיו 2010.
- אליסה במפורד, Defying Authority in the Pale: The Making of Soviet Jewish Rituals and the Emergence of Folk Legitimacy.
- Anna Verschik, Jewish Russian and the field of ethnolect study. Language in Society, כרך 36, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' 2007.
הערות שולייםעריכה
- ^ ממשלת הסובייטים מכריחה להכחיש, הארץ, 14 במרץ 1928
מחאות רבנים נגד רבנים, דבר, 25 במרץ 1928
סדנא דארעא, הארץ, 28 במרץ 1928
מסביב למחאת הרבנים הסובייטים, הצפירה, 10 באפריל 1928
מחאת ל"א הרבנים, הצפירה, 3 באפריל 1928 - ^ איך מחתימים רבנים בס.ס.ס.ר., הארץ, 15 באוקטובר 1928
- ^ "על חטא" של רבנים, הארץ, 13 בינואר 1929
- ^ ראו למשל: שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ט 1969, עמ' 262-247.
- ^ ביקורת: דוד אליהו פישמן, [ביקורת], ציון 76 (2), 2011, עמ' 254-250.
