ויקיפדיה

יהושע קנז

סופר, עורך ומתרגם ישראלי

יהושע קנז (2 במרץ 1937 – 12 באוקטובר 2020) היה סופר, עורך ומתרגם ישראלי. זוכה פרס ביאליק לשנת 1997.

יהושע קנז
לידה 2 במרץ 1937
פתח תקווה, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 באוקטובר 2020 (בגיל 83)
ישראל ישראלישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין ירקון עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט אבי עתניאל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה לאמנויות של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות התגנבות יחידים, מחזיר אהבות קודמות, עלילה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1958–2020 (כ־62 שנים)
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

קנז נולד בפתח תקווה בשם יהושע גלס. למד בבית הספר התיכון ע"ש אחד העם בפתח תקווה.[1] בנעוריו הושפע מהכנענים, ובעקבות זאת שינה את שם משפחתו לשם המקראי קנז. למד פילוסופיה ושפות רומאניות באוניברסיטה העברית בירושלים וספרות צרפתית בסורבון.

הוא ידוע בעיקר בזכות הרומנים והסיפורים הקצרים שפרסם. במקביל, הרבה מהשפעתו נזקפת גם לעבודתו כעורך: בשנות השישים והשבעים היה מעורכי הרבעון הספרותי "קשת" ובשנות השמונים ערך עם יורם ברונובסקי את הירחון "מחברות לספרות". כמו כן ערך את מוסף הספרות של העיתון "הארץ", שבו גם שימש משכתב (על פי גדעון לוי, קנז "היה עונה בטלפון: 'מדבר המשכתב יהושע', בזמן שכבר היה אחד הסופרים הטובים של הארץ הזאת"[2]).

הוא חי מספר שנים בפריז. ספריו תורגמו למספר שפות והוא זכה להערכת הביקורת והממסד הספרותי בישראל. את סיפוריו הקצרים הראשונים, בראשית שנות השישים, פרסם ברבעון "קשת" תחת שמו הספרותי "אבי עתניאל", ורמז בכך לשופט המקראי עתניאל בן קנז.

קנז תרגם מצרפתית שירים וסיפורים (בהם של אונורה דה בלזאק), ומתחילת המאה ה־21 עבד על פרויקט תרגום ספריו של הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון. פורסמו (בהוצאת "עם עובד") תרגומיו לספרים: "האיש שצפה ברכבות", "מדרגות הברזל", "שעת הפעמונים", "מכתב לשופט", "מותה של בל", ו"מכת ירח".

ב־1997 זכה בפרס ביאליק. "הוא היה נחוש בסירובו לקבל את פרס ישראל לא מתוך איזו התנגדות למדינה אלא מחשש שהפרס יחשוף אותו אישית מעבר לגבולות שהציב לעצמו".[3]

קנז היה חבר מרצ ותומך שלה מימי רצ. בבחירות לכנסות ה־17, ה־18 וה־19 הוצב במקומות סמליים ברשימת מרצ לכנסת. ואולם להבדיל מסופרים אחרים, לדברי א. ב. יהושע,[3] הגם "שהייתה לו השקפת עולם ברורה ומהודקת, הוא לא ראה את עצמו מתאים להופעה בזירה הציבורית".

קנז, שמיעט להתראיין ושמר בקנאות על חייו הפרטיים, לא נישא ולא הוליד ילדים במהלך חייו.[4] בשנותיו האחרונות חלה במחלת אלצהיימר.[5] הוא נפטר ב־12 באוקטובר 2020 בן 83, לאחר שחלה במחלת הקורונה במהלך התפרצות הנגיף בישראל.[6][7] נקבר בבית העלמין ירקון.

ספריו

עריכה

תרגומיו (רשימה חלקית)

עריכה
  • הקפיטן, מאת מישל זבאקו, מזרחי, 1963
  • החיים הכפולים של ארסאן לופאן, מאת מוריס לאבלאן, מזרחי, תל אביב, 1964
  • מזיפי המטבעות, מאת אנדרה ז'יד, תל אביב מפעלים אוניברסיטאיים, 1977
  • הנשיקה למצורע, מאת פרנסואה מוריאק, עם עובד, תל אביב תשמ"א–1981
  • האדום והשחור, כרוניקה של המאה התשע־עשרה, מצרפתית, מאת סטנדאל, אנרי בל, תרגם מצרפתית יהושע קנז, הוסיפה הקדמה והערות לנה שילוני, זמורה ביתן 1981
  • אינטימיות, מאת ז'אן-פול סארטר, מצרפתית, הדר, תל אביב, 1982
  • מחכים לברברים, מאת ג'ון מקסוול קוטזי, מאנגלית, עם עובד, תשמ"ה–1984
  • בן החולות, מאת טאהר בן ג'לון, מצרפתית, עם עובד תל אביב, תשמ"ט–1988
  • העדרו המסנוור של האור, מאת טאהר בן ג'לון, מצרפתית א' עתניאל, עם עובד תל אביב, תשס"ב–2002
  • פרנסואה העזובי, מאת ז'ורז' סאנד, תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג- 1993.
  • בובאר ופקושה, מאת גוסטב פלובר, תרגם מצרפתית, והוסיף הערות ואחרית־דבר יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, תשנ"ז–1997
  • האיש שצפה ברכבות, האיש הקטן מארחנגלסק, מאת ז'ורז' סימנון, מצרפתית, עם עובד, תל אביב, תשס"א–2001
  • אני רוצה לישון!,[9] מאת כריסטין דאווניה (צר'), נוסח עברי – יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, תשס"א–2001
  • מדרגות הברזל; אלמונים בבית, מאת ז’ורז’ סימנון, תל אביב עם עובד, תשס"ג–2003
  • חרפות וגידופים, מאת אמלי נותומב, תרגם מצרפתית והוסיף הערות יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, תשס"ד–2004
  • מכתב לשופט; הילד שבחלון, מאת ז’ורז’ סימנון, עם עובד, תל אביב, תשס"ה–2005
  • הסוד המשותף; הכלב הצהוב, מאת ז’ורז’ סימנון, עם עובד, תל אביב, תשס"ו–2006
  • מותה של בל; מכת ירח, מאת ז'ורז' סימנון, עם עובד, תל אביב, תשס"ח–2008.

עיבודים לסרטים

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • נורית גרץ, "האשה הגדולה מן החלומות" ליהושע קנז, סימן קריאה, 5, 1976.
  • נורית גוברין, "פתח-תקווה - זירת ההתרחשות", בתוך: 'כתיבת הארץ: ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, 1998, במיוחד עמודים: 158 - 160. על: 'אחרי החגים'.
  • אורציון ברתנא, מה ידוע להם שלא ידוע לנו?, מאזנים, ס"ו, 2, תשנ"ב–1992 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  • יוסף אורן, מאבק על צלם אנוש, נתיב, תשנ"ב–1992.
  • ניצה בן־דב, ספרטה וילדיה האבודים: על מקומו של המקום בכתבי יהושע קנז ובהתגנבות יחידים, עלי־שיח 33 (תשנ"ד) 113–119, 1993.
  • ניצה בן-דב, "בְּזוּת, ידידות ותשוקה בהתגנבות יחידים של יהושע קנז", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (שוקן, 2016), עמ' 141–179. (הספר בקטלוג ULI)
  • יצחק לאור, ההטרוגניות היא הגיהנום: איום, מין ותרבות בנובלה "בדרך אל החתולים" מאת יהושע קנז, אנו כותבים אותך מולדת, תשנ"ה–1995.
  • נילי לוי, חזרה לתבניות קודמות, עיתון 77, 217, 1998.
  • יוסף אורן, קרבנות הכיסופים ל"חיים האמיתיים", על ספרו של יהושע קנז, "מחזיר אהבות קודמות", מאזנים, ע"ב, 6, 2000.
  • חיה שחם, להתפכח מחלום, להיפרד מחזון – שלושה היבטים של חניכה ארץ ישראלית, על "אדון לוי" מאת עמוס עוז, "משחקים בחורף" מאת יצחק בן־נר, ו"סודו של הנריק" מאת יהושע קנז, מחקרי ירושלים בספרות עברית, י"ח, תשס"א–2001 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
  • חנה סקרה, בין צחוק לדמע" היבטים גרוטסקיים ברומן האשה הגדולה מן החלומות מאת יהושע קנז, מניפה, 6 באפריל 2021
  • קציעה עלון, האמן והערבי: "האחר האולטימטיבי" בספרו של יהושע קנז "נוף עם שלושה עצים", אלפיים 26, תשס"ד–2004.
  • נורית גוברין. "פרפרים ופרחים: חינוך מיני לנוער בארץ-ישראל - ההתחלות". בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, 2008, במיוחד עמודים 398 - 400. על הסיפור: "נוף עם שלושה עצים".
  • צליל אברהם, "העסק הזה של בני אדם יותר מדי קשה לי" (פתיחת הראיון), מוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות, עמודים 22–24, 22 בפברואר 2013.
  • שני סמאי־מוסקוביץ, הקווים מנגנים מעצמם: קריאה בסיפור ׳התרנגולת בעלת שלוש הרגליים׳ מאת יהושע קנז לאור מושג ההיעשות של דלז וגואטרי. מארג, כרך ד׳, 2013.
  • נעמה צאל, הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז, הוצאת מאגנס, 2016.[10] (הספר בקטלוג ULI)
  • חן שטרס, קרן דותן (עורכות), יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז, עם עובד, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
  • אתי סרוסי, "אחרי החגים" – אחרי מות, באתר "דיומא", 18 באוקטובר 2020.
  • דרור משעני, "כיון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין", מוסף תרבות וספרות, הארץ, 22 ביוני 2021.[11]

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: יהושע קנז
  ציטוטים בוויקיציטוט: הם דיברו בלשונם

שנה למותו של יהושע קנז

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עמנואל בן עזר, חדשות בן עזר, 5 באוקטובר 2006
  2. ^   גדעון לוי, 70 דברים שגדעון לוי אוהב בישראל. בעצם 67, באתר הארץ, 15 באפריל 2018
  3. ^ 1 2   א. ב. יהושע, יהושע קנז, 2020-1937 | כתיבה ריאליסטית מדויקת ואכזרית, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2020
  4. ^   ליאו זנג, יהושע קנז, 2020-1937 | אני לא נשוי, אין לי ילדים. איזה עולם נפלא, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2020
  5. ^   אלעד זרט, סופו של סיפור ישראלי, באתר "ידיעות אחרונות", 12 באוקטובר 2020
  6. ^ עופר אדרת ואיתמר זהר, הסופר והמתרגם יהושע קנז מת מקורונה בגיל 83, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2020
  7. ^ יובל פלוטקין, הסופר יהושע קנז הלך לעולמו בגיל 83, באתר ynet, 12 באוקטובר 2020
  8. ^ יפה ברלוביץ, ארבעים שנה אחרי החגים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2007
  9. ^ בצרפתית: "J'ai sommeil!"
  10. ^   יפתח אשכנזי, "הם דיברו בלשונם": הייחודיות של יהושע קנז, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2016
  11. ^   דרור משעני, כיוון שעלה החום עד 34 מעלות, היה בולבאר בורדון שמם לחלוטין, באתר הארץ, 22 ביוני 2021


הקודם:
יעקב אורלנד, יהודית הנדל 		פרס ביאליק לספרות יפה
1997 		הבא:
נורית גוברין, אריה סיון, אפרים קישון

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יהושע_קנז&oldid=40660534"