יואל הופמן

יואל הופמן
	אין תמונה חופשית
לידה	23 ביוני 1937; בראשוב, ממלכת רומניה
פטירה	25 באוגוסט 2023 (בגיל 86); ישראל
מדינה	ישראל, רומניה
שפות היצירה	עברית, יפנית, גרמנית
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (2008); פרס ביאליק (2002); פרס ניומן (1999) ;

יואל הופמן (23 ביוני 1937 – 25 באוגוסט 2023) היה סופר, משורר עברי ישראלי, חוקר ומתרגם תרבות ושירה יפנית (אנ'). הופמן היה פרופסור בחוג לספרות עברית וספרות השוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה

הופמן נולד בשנת 1937 בעיר ברשוב באזור טרנסילבניה שברומניה. בגיל שנה עלה לארץ ישראל עם משפחתו. זמן קצר אחרי העלייה, בגיל שלוש, התייתם מאמו, ואביו הפקידו בבית יתומים. הוא שהה שם עד שאביו התחתן בשנית ואז החזיר אותו לביתו. אביו עבד כמנהל מחלקת נזקים בחברת הביטוח "ציון" ואמו המאמצת פרנצה עבדה בבית החרושת לשוקולד "המרשלג". הופמן למד בתיכון חדש בתל אביב. שירת בצה"ל בחיל הים.

קריירה

בגיל צעיר נסע ליפן, בה שהה במשך שנתיים במנזר זן ולמד ספרות והגות יפנית וסינית. באמצע שנות ה-60 התיישב בצפת עם רעייתו ורדה, בת העיר, ולימד בבית הספר התיכון העיוני בעיר מקצועות פילוסופיה, ספרות ואנגלית. אחרי לימודים באוניברסיטת תל אביב, בהם סיים תואר שני בפילוסופיה בהצטיינות בשנת 1969,^[1] הוא שב ליפן על מנת לסיים את עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת תל אביב, בפילוסופיה של הדת ובודהיזם. לשם כך השתלם באוניברסיטת קיוטו (החל מ-1974). עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ' בן-עמי שרפשטיין^[א], עסקה בניתוח ההבדלים שבתפישת ה"אני" במערב ובמזרח, ונושאת את השם The idea of the ’real’ – East and West: a comparison of central concepts in Theravada Buddhism and the philosophy of David Hume. לאחר מכן היה מרצה רב-תחומי באוניברסיטת חיפה.

כתיבתו וסגנונו

הופמן פרסם את סיפורו הראשון ב-1986 בכתב העת "אגרא 2" וזכה להתעניינות רבה.

ב-1989 הוציא ספר פרוזה ראשון, ספר יוסף, שניכרים בו כבר ניצני הסגנון שעמו מזוהה הופמן כיום. הספר כולל ארבע נובלות, שאחת מהן, קצכן (בגרמנית: "חתלתול"), עובדה לדרמה טלוויזיונית.

הפרוזה של יואל הופמן (כפי שהתייצבה מאז ספרו השני, "ברנהרט") מתאפיינת בעלילה חמקמקה, ובכמה מקרים אף קשה לדבר על "עלילה" במובנה המקובל. על אף יחסו המיוחד של הופמן לתרבות מזרח אסיה, אי אפשר לקשר בצורה ישירה בין כתיבתו הרוויה להייקו המינימליסטי: תוכני כתיבתו הושפעו מילדותו בעיר ישראלית. הופמן התייחס למילה, לעיתים קרובות, כמקור לשעשוע: מילים קיבלו אצלו הגדרות שונות מהצפוי וזהות נעה, כמעין חיות בחוברת צביעה. בכמה מספריו נטה הסגנון לאבסטרקטיות ונמצא בשטח האפור שבין הפרוזה לשירה.

ויזואלית (כנגזרת לסגנון כתיבתו), בחר הופמן להשתמש בכלים מיוחדים, שחלקם שאולים מנורמות של ספרי תפילה ועיון ישנים, בהם: שורות קצרות, רווחים גדולים, ניקוד, פרקים זעירים ממוספרים, תרגומי מילים זרות בשוליים ובמקרים אחדים – הטרמה בתחתית כל עמוד של תחילת הטקסט בעמוד הבא. בנוסף, מרבית ספריו הודפסו רק בצדו האחד של הדף וכללו לעיתים ציורים או תצלומים מלווים.

אחד המאפיינים הייחודיים של הופמן היה שימוש נרחב בסוגריים. ניתן לומר שהשימוש הרווח של הופמן בסוגריים וכן גישתו הארס-פואטית (כלומר גישה שבה הכותב מפסיק את רצף העלילה כדי לומר דבר מה על עצמו, על הקורא, על הגיבורים או אף על תהליך הכתיבה), מאתגרים מאוד את ההבחנה הרווחת במערב בין עיקר לטפל. קריאה קשובה בטקסטים של הופמן מאתגרת את ההבחנה הזאת ואת עצם נחיצותה.

סגנון הכתיבה יוצא הדופן של הופמן והעלילות שאינן ניתנות לאחיזה הבדילו את יצירתו מן הפרוזה המיועדת לקהל הקוראים הכללי. עם זאת, כתיבתו נהנתה מהערכת הביקורת הישראלית והעולמית, והוא נחשב לאחד הקולות הייחודיים והעצמאיים בשפה העברית.

תרגום

יחד עם פרופ' יעקב רז וד"ר איתן בולוקן, נמנה הופמן עם המתרגמים של שירת הייקו לעברית. שני קבצים של שירי הייקו בתרגומו עוררו עניין רב.

חיים אישיים

הופמן היה נשוי במשך 37 שנים לוורדה הופמן, להם שלושה ילדים, הזוג התגרש ב-1997. ורדה חזרה לגור בצפת, והיא מנהלת שם חדרי אירוח.^[2] נישא בשנית לנורית^[3].

הופמן התגורר במעלות^[3]. החל משנת 2010 התקרב לחסידות. הוא התפלל בבית כנסת אורתודוקסי באורח יומיומי ואף עלה לרגל לקברו של רבי נחמן מברסלב בעיר אומן.

הופמן נפטר ב-25 באוגוסט 2023, בן 86 היה במותו.^[4]

פרסים

ספרים

יואל הופמן חיבר ספרים גם באנגלית. ספריו תורגמו לאנגלית, איטלקית, גרמנית וצרפתית.^[5] להלן רשימת ספריו בעברית:

פרוזה

ספר יוסף, כתר ומסדה, 1988.
ברנהרט, כתר, 1989.
כריסטוס של דגים, כתר, 1991.
גוטפרשה, כתר, 1993.
מה שלומך דולורס, כתר, 1995.
הלב הוא קטמנדו, כתר, 2000.
השונרא והשמטרלינג, רישומים יואל הופמן, כתר, 2001.
אפרים, כתר, 2003.
Curriculum Vitae, איורים יואל הופמן, כתר, 2007.
מצבי רוח, כתר, 2010.
סיפורים, הוצאת כתר והוצאת פרדס, 2022.^[6]

תרגומים ואנתולוגיות

קולות האדמה, קטעים נבחרים מכתביו של החכם צ’ואנג-טסה, תרגם מסינית עם הערות ופירושים יואל הופמן, מסדה, 1977.
לאן נעלמו הקולות?, סיפורי זן ושירי הייקו, תרגום מסינית ויפנית, מבוא ופרושים מאת יואל הופמן, מסדה, 1980.
אומרי שיר על סף המוות, מבחר שירים יפניים ומסת מבוא, ליקט יואל הופמן, מסדה, 1985.
ספר הזן של ג'ושו (Radical Zen), תרגום מסינית לאנגלית, עריכה ומבוא מאת יואל הופמן, בבל, 2007 (הספר תורגם מסינית לאנגלית על ידי הופמן, ומאנגלית לעברית על ידי דרור בורשטיין).
קול היד האחת (The Sound of One Hand), תרגם והערות: יואל הופמן, הוצאת כתר, ירושלים, 2011. (הספר תורגם מיפנית לאנגלית על ידי הופמן, ומאנגלית לעברית על ידי דרור בורשטיין).

ספרי ילדים

בפברואר כדאי לקנות פילים, אייר כרמי גל, גבעתיים: מסדה, 1988. מהדורה מחודשת, אייר איתי בקין, הוצאת מודן, 2018.

לקריאה נוספת

נילי רחל גולד שרף ויגאל שוורץ, ללכת ברחובות הפנימיים - היקום של יואל הופמן, ידיעות ספרים, 2024.
חנה הרציג, "פואטיקת הפרספקטיבות של יואל הופמן", סימן קריאה, 22, 1991.
אורציון ברתנא, "יואל הופמן - 'קצכן', פילוסופיה ישראלית חדשה", אפיריון, 30, 1993.
נילי רחל גולד שרף, "הספר כנהר: עיון ב'ברנהרט' ליואל הופמן", עלי-שיח, 36, 1995.
לילי רתוק, "לתרגל את החיים מחדש", קריאה ביצירתו של יואל הופמן, ראה, גיליון מיוחד, 1999.
שי צור, "לחזור לשדה הכרוב - מן הכתיבה אל ההשראה וההתפעלות", עיון אחר ביצירתו של יואל הופמן, עלי-שיח, 42, 1999.
מיכל ארבל, מצב התרגום כמצב של גלות: "קצכן" ליואל הופמן, מאזנים, ע"ה 2, 2001, עמ' 38–42, באתר JSTOR.
רחל אלבק-גדרון, "מהי המולדת שבה מדברים הופמנ’ית? סוגה וקהיליית מוצא בלקסיקון-אפוס של יואל הופמן", צפון, ז', 2004.
מירי קובובי-מנור, "גלות במולדת: 'קצכן' ו'אפרים' ליואל הופמן", על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית, 2005.
רחל אלבק-גדרון, השלישי האפשרי: מחקר מונוגרפי על עבודתו של יואל הופמן, כנרת, זמורה-ביתן, דביר ומכון הקשרים, 2016.
נטע שטהל, הפואטיקה של יואל הופמן – קווי בריאה וציורי לב, רסלינג, 2017.
טל פרנקל אלרואי, הספר על יואל הופמן, הוצאת רסלינג, 2020
יגאל שוורץ, מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, פרדס הוצאה לאור, 2020, הפרק "נונסנס, היגיון וטראומה ביצירתו של יואל הופמן", עמ' 39–80.
יגאל שוורץ, מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, פרדס הוצאה לאור, 2020, הפרק "הביצה שהתחפשה, בפברואר כדאי לקנות פילים: דן פגיס, יואל הופמן – מודרניזם ופוסט־מודרניזם", עמ' 81–117.
רות נצר. יואל הופמן מטפל במטפלים. בתוך: נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני. כרמל. 2021
אות, רונית רפ ,סיפור "מופלא", התבוננות וסוריאליזם ב"קצכן" מאת יואל הופמן.

קישורים חיצוניים

יואל הופמן, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
רחל אלבק-גדרון, יואל הופמן, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
רשימת הפרסומים של יואל הופמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
יואל הופמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
הספרים של יואל הופמן, באתר "סימניה"
אריאנה מלמד, השמש (הוא חושב) כחול משהו, באתר nrg‏, 24 במרץ 2000
"צוּרָתִי הַטְּבוּעָה בָּךְ" - מחקר השוואתי על יואל הופמן
אריאנה מלמד, יואל, אתה קיפוד, באתר ynet, 8 באפריל 2003
יונתן סואן, קוריקולום ויטה של המידה הטובה: ממטאפיזיקה ל"מטאזיויקה", באתר הארץ, 14 באפריל 2008
המפלצת מדוזה, הרצאה של יואל הופמן, בכנס הזדהות עם בעלי חיים במעבדות שנערך במועדון צוותא, 17 באפריל 1997
שי גרינברג, רוני הניג, עכבר העיר אונליין, דה הופמניזציה - מסע בעקבות יואל הופמן, באתר הארץ, 15 באפריל 2010
נילי גולד, חיפה של יואל הופמן היא סוס לבן, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2014
אופיר אשרי, נשיקות על המצח, על 'סיפורים' של יואל הופמן, באתר "מעלה", 8, דצמבר 2022.
יואל הופמן, דף שער בספרייה הלאומית
יואל הופמן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

ביאורים

^ מתברר שהופמן היה לא רק תלמידו של שרפשטיין אלא גם ידידו, כפי שעולה ממכתב שכתב הופמן לשרפשטיין, ואשר נחשף בבלוג של מכון גנזים (שם גם מופקד ארכיונו האישי של שרפשטיין). לעיון בכתב היד ובתמונה משותפת ראו כאן.

הערות שוליים

^ רשימת מקבלי תארים ותעודות, מעריב, 29 ביוני 1970
^ שי גרינברג, רוני הניג, העיר תל אביב, דהופמניזיציה - מסע בעקבות יואל הופמן, באתר הארץ, 15 באפריל 2010
^ ¹ ² אלעד זרט, מותו של אמן המילים, ידיעות אחרונות גיליון מס' 25795, 27.8.2023, עמ' 18
^ הלך לעולמו הסופר והמשורר יואל הופמן, באתר ישראל היום, 25 באוגוסט 2023
^ יואל הופמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
^ אמיר רותם, זיכרונות הילדות של יואל הופמן, באתר הארץ, 30 ביוני 2022

הקודם: אהרן אלמוג, נורית זרחי, יורם קניוק	פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם חיים באר, מאיה בז'רנו, מרים רות 2002	הבא: דויד גרוסמן, אפרים סידון, חיה שנהב

[2] מתברר שהופמן היה לא רק תלמידו של שרפשטיין אלא גם ידידו, כפי שעולה ממכתב שכתב הופמן לשרפשטיין, ואשר נחשף בבלוג של מכון גנזים (שם גם מופקד ארכיונו האישי של שרפשטיין). לעיון בכתב היד ובתמונה משותפת ראו כאן.

[1] רשימת מקבלי תארים ותעודות, מעריב, 29 ביוני 1970

[3] שי גרינברג, רוני הניג, העיר תל אביב, דהופמניזיציה - מסע בעקבות יואל הופמן, באתר הארץ, 15 באפריל 2010

[:0-4] ¹ ² אלעד זרט, מותו של אמן המילים, ידיעות אחרונות גיליון מס' 25795, 27.8.2023, עמ' 18

[5] הלך לעולמו הסופר והמשורר יואל הופמן, באתר ישראל היום, 25 באוגוסט 2023

[6] יואל הופמן, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)

[7] אמיר רותם, זיכרונות הילדות של יואל הופמן, באתר הארץ, 30 ביוני 2022

[1]

[א]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

אין תמונה חופשית
לידה	23 ביוני 1937 בראשוב, ממלכת רומניה
פטירה	25 באוגוסט 2023 (בגיל 86) ישראל
מדינה	ישראל, רומניה
שפות היצירה	עברית, יפנית, גרמנית
פרסים והוקרה	פרס היצירה לסופרים עבריים (2008) פרס ביאליק (2002) פרס ניומן (1999)