פתיחת התפריט הראשי

יואש צידון

פוליטיקאי ישראלי

יואש צידון (צ'אטו) (28 בנובמבר 19268 ביולי 2015) היה מפעילי ההעפלה, מראשוני טייסי הקרב בחיל האוויר וחבר הכנסת ה-12.

יואש צידון
יואש צידון
יואש צידון, 2008
לידה 28 בנובמבר 1926
פוקשאן, רומניה
פטירה 8 ביולי 2015 (בגיל 88)
תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1941
מקום קבורה בית העלמין קיבוץ שדות ים
השכלה הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, תעשיין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת צומת עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה צומת
חבר הכנסת
21 בנובמבר 198813 ביולי 1992
(3 שנים ו-33 שבועות)
כנסות 12
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
יהואש צידון בשורה העליונה, עם חניכי קורס טיס מס' 2, 1949

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

צידון נולד בעיר פוקשאן שברומניה. עלה לארץ ישראל בתחילת שנת 1941 עם אחת הקבוצות האחרונות של עליית הנוער והתגורר בקריית ביאליק. למד כתלמיד חוץ בכפר הילדים והנוער אהבה, שהועבר מגרמניה לקריית ביאליק על מוריו ותלמידיו.

כאשר הבחין פרופ' פרנץ אולנדורף מהטכניון ביכולותיו, נשלח צידון ללמוד בבית הספר הימי שליד הטכניון במגמת קשר (רדיו). הוא סיים את לימודיו במאי 1945, והיה מיועד להישלח לאירופה במסגרת המוסד לעלייה ב'.

בשנת 1943 הצטרף לחיל השדה (חי"ש) במסגרת "ההגנה". שימש תחילה כאלחוטן ברשת "אבינועם" (רשת קשר מחתרתית טריטוריאלית שקישרה בין יישובים למפקדות אזוריות ולמפקדה הארצית) בתחנה המרכזת של גליל (בימינו פיקוד) הצפון. תוך כדי לימודים ושירות ב"אבינועם" עבר קורסים שונים ובהם: קורס מפקדי כיתות בקיבוץ גבע (קיץ 1944), קורס מפקדי מחלקות / מא"זים (מפקדי אזורים) בכפר המכבי ורמת יוחנן (חורף 1944), קורס חבלה וקורס קשר (בג'וערה) וקורסים נוספים כהכנה ליציאתו לאירופה.

בפלי"םעריכה

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, כשהוקמה הפלוגה הימית (פלי"ם) של הפלמ"ח הצטרף לשורותיה. ב-1945 נמנה עם הראשונים שנשלחו לאירופה בעיקר כדי להקים ולתפעל את רשת "הגדעונים" (רשת קשר מחתרתית בינלאומית ששימשה את המוסד לעלייה ב' כדי לקשר בין המפקדות בחו"ל, מחנות המעפילים, האוניות בים ומפקדת "ההגנה" בארץ). בנוסף יצא למגוון רחב של משימות כשהוא משתמש בזהויות שונות.

היה מלווה-גדעוני של אוניות המעפילים "תל חי" (מרץ 1946, הביאה 736 מעפילים בהפלגה ראשונה שהתבצעה אחרי מלחמת העולם השנייה מצרפת) ו"כנסת ישראל" (נובמבר 1946, הביאה 3,845 מעפילים מיוגוסלביה ובהם גם כ-600 מעפילי הספינה "אבא ברדיצ'ב" שטבעה). לקראת הפלגת "כנסת ישראל", פעל בהעברת מעפילים מרומניה ליוגוסלביה, בריכוזם ואימונם בזגרב, השתתף בהכנת האונייה להובלת מעפילים ומונה כאחראי על גזרת התנגדות לקראת המפגש עם הצי הבריטי.

במחנות המעפילים בקפריסיןעריכה

בשלהי 1946 הגיע צידון למחנות המעפילים בקפריסין יחד עם מעפילי האונייה "כנסת ישראל" שנתפסה על ידי הצי הבריטי. עם הגעתו הקים במקום תחנת אלחוט מחתרתית שפעלה מתוך מחנות המעצר ואפשרה קשר עם מטה הפלמ"ח בארץ ישראל. במקביל היה ממונה על הברחת צוותי אוניות מעפילים שהיו עצורים במחנה. בסוף ינואר 1947 החליף את אריה קפלן (קיפי) כמפקד מטעם "ההגנה" על מחנות המעצר הבריטיים בקפריסין.

כמפקד הקים צידון את "שורות המגינים" – זרוע של "ההגנה" במחנות. המשימה הראשונית של "שורות המגינים" הייתה למנוע מהמעפילים, ששבו לחיות מאחרי גדרות תיל, לחזור למעמד הסביל של פליטים. המטרה הושגה באמצעות אימונים פרה-צבאיים (ומאוחר יותר - צבאיים) בתוך המחנות, הסברה ציונית ופעילויות מדודות אנטי-בריטיות כגון הפגנות, השגת הקלות, שליטה מסוימת על התור לשחרור/עלייה והשתלטות על הסדר במחנות.

בתחילת אפריל 1947 השתתף בפעולת החבלה שבוצעה באוניית הגירוש "אושן ויגור" בעת שהייתה בקפריסין. צידון היה השייט בסירה שנשכרה כדי להוביל את החבלנים יוסף דרור (יוסל'ה) ויוסף רום (יוסקה) והמוקשים המגנטיים לביצוע הפעולה. כאשר יצאו השלושה להפלגה הצטרפה אליהם גם ראיסה שרירא, אחות ישראלית במחנות, ולימים רעייתו של צידון, וזאת כדי להטעות את הבריטים במקרה שהסירה תיתפס.

במלחמת העצמאותעריכה

צידון שב ארצה בקיץ 1947. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, בדצמבר 1947, פיקד על שיירות בדרך לירושלים. לאחר סגירת הכביש על ידי הערבים, פיקד על תחנת "אבינועם" בעיר (אז הקשר היחיד עם השפלה), ולקראת פתיחתו הצפויה של קורס טיס, הוצב כקצין קשר, מודיעין, תצפיות וקישור עם חטיבת הראל ביחידת חיל האוויר בירושלים.

בחודש יוני 1948 יצא לקורס הטיס הראשון שנערך כולו בישראל ("קורס 2"), ובמסגרתו השתתף כראש צוות מטילני אוויר שפעלו במטוסי התובלה C-46 קומנדו ומטוסי C-47 דקוטה שהוסבו למפציצים במבצע יואב ומבצע עובדה.

שירות בחיל האווירעריכה

בסוף 1950 סיים צידון את קורס הטיס במגמת קרב, והוצב בטייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר בבסיס רמת דוד (שאוישה עד אז ברובה על ידי אנשי מח"ל). במקביל לתפקידו כטייס קרב, מונה גם כקצין קישור מודיעין ומבצעים בין חיל האוויר לחיל הים.

ב-1951 התמנה לטייס הניסוי הישראלי הראשון, בטייסת (לימים יחידת תחזוקה) שפעלה בבסיס תל נוף ועסקה בשיקום/הצלה של מטוסים שונים מימי מלחמת העולם השנייה. מאז ועד שחרורו משירות מילואים הטיס כטייס קרב, כטייס ניסוי ובמסגרת פרויקטים אחרים עשרות סוגי מטוסים – מטוסי קרב, מטוסי תובלה ומסוקים.

ב-1954 עבר הסבה למטוסי הסילון הראשונים של חיל האוויר, ה"גלוסטר מטאור". ב-1955 הוטלה עליו המשימה להקים טייסת קרב לילה ומזג אוויר גרוע, דהינו קרב "אל-ראות", מונח שהוא טבע (ודן טולקובסקי אישר).

ב-1 בספטמבר 1955 השתתף (כמספר 2) בקרב אוויר שנערך בין מטוסי "מטאור" ישראלים לבין ארבעה מטוסי "ומפייר" מצריים שחדרו לשטח ישראל באזור שמצפון לרצועת עזה. שני מטוסים מצריים הופלו מעל שטח ישראל על ידי מספר 1 (אהרון יואלי). הקרב הופסק כשהמטוסים הישראלים לא קיבלו אישור לבצע מרדף בשטח מצרים.

בספטמבר 1955 יצא לבריטניה כדי להתאמן עם חיל האוויר המלכותי (RAF) ביירוט בתנאי אל-ראות. באוגוסט 1956 הקים את "טייסת העטלף" ונתן לה את סיסמתה "ביום בליל בערפל" (המבוססת על שורה מתוך אחד משירי הפלמ"ח, כזכר לימיו בתקופת ההעפלה).

ערב מבצע סיני, בליל 28 - 29 באוקטובר 1956, השתתף צידון ב"מבצע תרנגול". מטוס "מטאור" אל-ראות NF-13 שהטיס צידון (עם נווט הקרב הראשון בחיל האוויר אלישיב ברוש, "שיבי") יירט והפיל בים התיכון, במרחק רב מחופי הארץ, מטוס איליושין Il-14 מצרי ובו 16 קצינים מצריים בכירים שסיימו ביקור בסוריה (בדיעבד התברר כי הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-חכים עאמר, שהיה אמור להיות במטוס והיה היעד העיקרי של מבצע זה, לא עלה על המטוס).

במלחמה עצמה לא הייתה תוכנית להפעיל את טייסת העטלף (באותה עת היו בה רק שלושה מטוסים). צידון ביצע סיורים בטווח רחוק כדי לנסות לאתר משלוחים מוטסים סובייטיים למצרים.

תוך כדי שירותו כמפקד "טייסת העטלף", מונה צידון כראש פרויקט מטוס הקרב הכבד הצרפתי החדש מסוג "ווטור" שהחיל רכש. משימה זו כללה ניסויי פיתוח חימוש ואת מרבית העברות המטוסים דרך תוניסיה או אלג'יריה (אז עדיין מושבות צרפתיות מורדות), דבר שחייב שהיות תכופות בצרפת.

ב-1959 יצא ללימודים טכנולוגיים בטכניון ובהמשכם יצא להשתלמות בצרפת ב-Ecole Superieure de Guerre Aerienne (סיים ב-1962).

לאחר תקופה קצרה שבה שימש סגן מפקד בסיס תל נוף, הוטל עליו, ב-1963, לרכז את תחילת תהליך הקליטה של טילי הנ"מ מדגם "הוק", הנשק הראשון שקיבלה ישראל מהממשל בארצות הברית.

בהמשך לפרויקט ה"הוק" מונה כראש ענף במפקדת חיל האוויר (ענף אויר/2), שהיה מופקד על תכנון חיל האוויר, על פיתוח אמצעי לחימה (אמל"ח), על המודיעין הטכני, על ניסויי טיסה ועל חקר הביצועים גם יחד. בין העבודות שביצע הענף באותה עת היו תכנוני החיל לקראת מלחמה, הגדרת מטוס התקיפה העתידי של החיל, פיתוחי חימוש, הנהגת חקר ביצועים מבצעי ועוד. את תפקידו זה סיים כשהשתחרר משירות קבע בסוף 1966.

צידון המשיך לטוס ולשרת כקצין תיאום אוויר גם במילואים:

  • במלחמת ששת הימים טס כוותיק הטייסת על מטוס "ווטור" במסגרת מבצע מוקד. מרבית משימותיו בוצעו נגד סוללות טילי קרקע-אוויר מדגם SA-2.
  • במלחמת יום הכיפורים גויס תחילה לטייסת ה"ווטורים" לשעבר, שמטוסיה הוחלפו במטוסי "סקייהוק". בתקופת ההסבה למטוסי ה"סקייהוק" נשלח לשמש כקצין תיאום אוויר בכוח שהיה מיועד לבצע פשיטה עמוקה במצרים מבצע אור ירוק. כשבוטל "אור ירוק" צורף כקצין תיאום אוויר לאוגדת אריק שרון. בגמר הלחימה מונה כראש הצוות שתחקר את השתתפות חיל האוויר בקרב היבשה. במהלך הלחימה ואחריה שירת צידון במילואים במשך 11 חודשים.
  • המטוס האחרון שעליו הוסמך, ב-1976, היה הA-4 סקייהוק, המצויד במערכת נשק מהדור החדש.

צידון שוחרר משירות מילואים פעיל ב-1984 בדרגת אלוף-משנה, לאחר שהשלים 41 שנות שירות מבצעי.

פעילות עסקית בתעשייהעריכה

אחרי שחרורו משירות הקבע פנה צידון לתעשייה. הוא שימש תחילה מנכ"ל חברת "בליס ישראל", שעסקה בעיקר בייצור מכבשים כבדים לעיבוד מתכת[1]. ב-1968 העניק לו נשיא המדינה זלמן שזר את התואר "יצואן מצטיין".

ב-1970 יזם והקים את מפעל "ציקלון מוצרי תעופה" (כיום "סייקלון אוויאיישן פרודקטס" בשליטת "אלביט מערכות") על גבעה מבודדת בין עכו לכרמיאל, המוכרת כיום כפארק תעשיות בר-לב[2]. המפעל התמחה בייצור תת-מרכבים של מטוסים ובשיפוץ מסוקים. ב-1974 מכר את חלקו ב"ציקלון" ופנה להקמת מפעל פרטי קטן של מארזים תעופתיים, "קונטאוויר", בקריית גת, אך המיזם נכשל.

מ-1976 עד 1984 עסק בקידום יצוא תעשייתי של התעשייה האווירית ומפעלים אחרים באמריקה הלטינית. מ-1984 עד 1987 שהה בדרום-אפריקה, כמנכ"ל חברה שהטמיעה בבתי הספר היסודיים שם מערכת הדרכה באמצעות מחשבים שפותחה בישראל במרכז לטכנולוגיה חינוכית.

מאז שעזב את הכנסת (1992), פעל צידון לקדם את הקמתו של מפעל לתחזוקת מטוסי תובלה בבסיס נבטים שבנגב, באמצעות חברת "נבטים שירותי תעופה" שהקים[3]. הקמת המפעל התעכבה בשל סיבוכים ביורוקרטיים והתנגדות של משרד הביטחון למיקום מיזם פרטי בתוך בסיס נבטים (התנגדות שהוסרה רק ב-2005 לאחר עתירה לבג"ץ)[4][5].

חברות בכנסתעריכה

צידון כיהן כחבר הכנסת ה-12 (מ-1 בנובמבר 1988 עד 23 ביוני 1992) מטעם "צומת". היה חבר בוועדת הכלכלה ובוועדת העלייה והקליטה ובמקביל ניהל פעילות אינטנסיבית בנושאי חוץ ושיטת ממשל.

ב-1990 מונה על ידי שר החקלאות רפאל איתן לעמוד בראש ועדה לאסטרטגיה חקלאית. הוועדה הגישה דו"ח ובו המלצות שונות (לדוגמה: ביטול מועצות הייצור). השר אמנם אימץ את הדו"ח אך מסקנותיו לא בוצעו.

בנובמבר 1991 היה חבר בצוות של ראש הממשלה יצחק שמיר בוועידת השלום במדריד.

צידון היה מיוזמי החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. בשנים 1988–1989 הוגשו לכנסת ארבע הצעות חוק פרטיות נפרדות בנושא הבחירה הישירה. לאחר "התרגיל המסריח" אוחדו ההצעות להצעה אחת שהיו שותפים לה: דוד ליבאי (המערך), אוריאל לין (הליכוד), יואש צידון (צומת) ואמנון רובינשטיין (שינוי) ההצעה התקבלה ב-18 במרץ 1992.

נבחר כמועמד "צומת" גם לכנסת ה-13, אך העדיף שלא להמשיך בפעילותו הפרלמנטרית.

הצטרף לליכוד לקראת הבחירות לכנסת ה-14, ובפרימריז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיע למקום ה-47 בפרימריז עם כ-6,500 קולות ושובץ במקום בלתי ראלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-14.

פעילות ציבוריתעריכה

צידון היה פעיל בגופים ומוסדות רבים ובכללם:

משפחתועריכה

היה נשוי לראיסה לבית שרירא, אחות במקצועה שפעלה עמו במחנות המעצר בקפריסין. אב לשלושה ילדים: ד"ר ארנה ברי, מדענית מחשב שכיהנה כמדענית הראשית במשרד התמ"ס, עו"ד רם צידון ופרופסור דני צידון, כלכלן שכיהן כמשנה למנכ"ל בנק לאומי.

פרסומיםעריכה

ספריםעריכה

  • את פרשת חייו גולל צידון בספר ביום בליל בערפל (הוצאת מעריב, 1995).
  • עקרונות הנווטות האלקטרונית, ספר הדרכה לטייסים, (הוצאת משרד הביטחון).
  • The Case of the Forgotten War; Bracketting of Performance of Strike Aircraft (עבודת גמר הלימודים בצרפת. תמציתה פורסמה ב-1971 על ידי איגוד טייסי הניסוי האמריקני).
  • The Right Against Wrong, ספרון מפות בנושא פוליטי, הוצאה עצמית.
  • Middle East Peace: A Tour d'Horizon, סקירת מצב המיועדת לנוצרים בארצות הברית. ספרון בהוצאת מרכז אריאל (2006).

ניירות עמדה ומאמריםעריכה

מאז 1967 פרסם צידון מאות מאמרים בעברית ובאנגלית בנושאים חוקתיים, נורמטיביים וביטחוניים-אסטרטגיים ובהם:

  • Israel-2000; How will it Fare If Shrunk to Its 1967 Borders. נייר העמדה פורסם בספר "Israel at the Crossroads", הוצאת מרכז אריאל (1997). בעקבות פרסומו הוזמן צידון לשימוע בפני ועדה משותפת של הסנאט ובית הנבחרים של ארצות הברית בוושינגטון.
  • פרסום משותף עם פרופ' ארנון סופר "נמל תעופה בינלאומי בנבטים – דרישה והנמקה לדיון מחודש", הרשות לפיתוח הנגב (1997).
  • נייר עמדה בספר "שינוי שיטת הממשל בישראל – הצעה משותפת של ארבעה חברי הכנסת לחקיקת חוק יסוד: הממשלה" (בחירה ישירה של ראש הממשלה), 1997. הקדמה, דברי הסבר ועריכה רענן הר זהב.
  • No Room for Error in a Minuscule Country. נייר העמדה פורסם בספר "Ballistic Missiles; The Threat & Response", בהוצאת Cassey's ומרכז אריאל (1999).
  • 'Arafat's Independent Palestine; Defense Military Impact on Israel. נייר העמדה פורסם בספר "Israel and A Palestinian State: Zero Sum Game?", הוצאת זמורה ביתן ומרכז אריאל (2001).

צידון היה שותף ב"פרויקט דניאל", ניסיון פרטי של קבוצת חוקרים - ארבעה ישראלים ושני אמריקנים - לנתח, להעריך ולהציע מסקנות לגבי עתידה האסטרטגי של ישראל במקרה שיושת עליה נשק השמדה המונית. המסמך הוגש לראש ממשלת ישראל אריאל שרון ב-2003.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה