יובל נריה

פרופ' לפסיכולוגיה קלינית

יובל נריה (נולד ב-9 ביולי 1952 בישראל) הוא מנהל התוכנית לטראומה נפשית ולהפרעת דחק פוסט-טראומטית בבית החולים הפסיכיאטרי של ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה, שם הוא מכהן כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית במחלקה לפסיכיאטריה. זכה בעיטור הגבורה על פועלו במלחמת יום הכיפורים.

יובל נריה
לידה 9 ביולי 1952 (בן 72)
חולון, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא הגנה לישראל
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים בשירות
סגן מפקד פלוגת טנקים בגדוד 9 של חטיבה 14
מפקד פלוגה מאולתרת בגדוד 79
מפקד גדוד 708
פעולות ומבצעים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
עיטורים
עיטור הגבורה  עיטור הגבורה
תפקידים אזרחיים
דוקטורט לפסיכולוגיה ומרצה באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת קולומביה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

יובל נריה נולד לצפורה לבית גרליץ וליעקב נריה, יוצאי חטיבת הראל של הפלמ"ח. אמו הייתה חובשת, ממלווי השיירות לירושלים בגדוד החמישי של חטיבת הראל במלחמת העצמאות, מן המפקדות הראשונות בנח"ל, שירתה בצה"ל והשתחררה בדרגת סא"ל[1]. אביו היה מנהל חברת בנייה. נריה גדל בחולון למד בתיכון קוגל והיה חבר קן השומר הצעיר בעיר[2].

שירות צבאי

עריכה

התגייס לצה"ל בנובמבר 1970 ושירת בחיל השריון. במהלך מלחמת יום הכיפורים השתתף כסגן מפקד פלוגת טנקים בגדוד 9 של חטיבה 14 שתפס את הגזרה הצפונית של תעלת סואץ והוכחד בימי הקרבות הראשונים. לאחר מכן הצטרף לגדוד אחר והיה חלק מ"טנק הקצינים", ובהמשך מונה למפקד פלוגה מאולתרת בגדוד 79. נריה נלחם במספר קרבות קשים, בהם בקנטרה ובחווה הסינית, ונפגע בעת הלחימה. על לחימתו הוענק לו עיטור הגבורה, האות הגבוה ביותר הניתן בצה"ל.

תיאור המעשה: ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סגן יובל נריה כסגן מפקד פלוגת-טנקים שלחמה באזור קנטרה. בקרב זה נפגעו מרבית הטנקים של פלוגתו, וסרן יובל נריה המשיך להילחם וגם עסק בחילוץ לוחמים וטנקים מהשטח. ב-7 באוקטובר 1973 ארגן טנק, שאויש על ידי 4 קצינים, שנותרו מפלוגתו ללא טנקים כשהוא המט"ק. ב-8 באוקטובר הצטרף לטנק זה קצין המבצעים של הגדוד כאיש צוות חמישי, אשר קיבל לידיו את הפיקוד על טנק זה. הטנק הצטרף לחטיבה אחרת, שהשתתפה בהתקפת הנגד באזור הפירדאן. באותו הקרב, בהבחינו בטנק שמפקדו נפגע, עזב את טנק הקצינים ונטל לידיו את הפיקוד על טנק זה, כאשר ה-קמב"צ המשיך לפקד על הטנק הקודם. אחר-כך, בעורף, ארגן לעצמו 3 טנקים והצטרף ללחימה במסגרת יחידה אחרת. באזור הלחימה נוספו לו עוד 4 טנקים, והוא מונה למפקד-פלוגה. ב-14 באוקטובר 1973 השתתף סגן יובל נריה עם פלוגתו בהתקפת-נגד מול דיביזיה מצרית. בקרב זה השמידה פלוגתו רבים מטנקי האויב, אך 3 טנקים מפלוגתו נפגעו, והוא אירגן את חילוצם. בליל 15 באוקטובר 1973 פיקד סגן יובל נריה על פלוגה של 6 טנקים. בקרב זה, באזור "החווה הסינית", נפגע הטנק שלו. הוא הצטרף כחמישי לטנק אחר, ואחר כך ירד ברגל בשטח המוחזק בידי חיילי אויב רבים, עלה על טנק אחר והמשיך בלחימה. ב-18 באוקטובר 1973 השתתף סגן יובל נריה בהתקפה חטיבתית מצפון ל"חווה הסינית", כמפקד של טנק שארגן לעצמו לקראת ההתקפה, בקרב זה נפגע הטנק, סגן יובל נריה נפצע קשה ופונה לאחור. במעשיו אלה גילה גבורה, כושר-מנהיגות ורצון ללחימה ללא סייג במשך 12 ימי לחימה רצופה - עד שנפגע. על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה, אייר תשל"ה מאי 1975, שמעון פרס, שר הבטחון

בשנת 1989 יצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן ספרו "אש", המביא את סיפורו של קצין שריון צעיר ותיאור עלילותיו בגזרת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. בעקבות פרסום הספר התלוננו הוריו של סרן נועם דביר, שלחם עם נריה בטנק הקצינים ונפל בקרב, שהוא השמיט את פועלו של דביר וסילף חלק מסיפור האירוע[3][4]. בשנת 2002 פורסמה כתבה ובה הביע אל"ם (מיל') רמי מתן ביקורת על התנהלותו של נריה במהלך מלחמת יום הכיפורים ועל יחסו הפומבי לעיטור שקיבל מצה"ל[5]. עם זאת אורי רוזנשיין, שגם קיבל את עיטור המופת בקרב, יצא נגד הטענות של רמי מתן[6]. בשנת 2014 עלה שוב עניין תפקודו של נריה, בעקבות מותו של אביו של נועם דביר, עמוס דביר, שביקש לכתוב ספר על אירועי טנק הקצינים[7], ושוב קבוצה של לוחמים יצאה להגנתו[8].

בשירות מילואים פיקד על גדוד 708 בעוצבת עשת במהלך מלחמת לבנון הראשונה.

נריה נמנה עם מקימי ארגון "שלום עכשיו" וחותמי מכתב הקצינים ב-1978[2]. ב-1992 הוצב במקום ה-108 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השלוש עשרה.

עיסוק בפוסט-טראומה

עריכה

נריה סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1977, תואר שני ב-1982 ודוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה בשנת 1994. לימד עד שנת 1999 באוניברסיטת תל אביב. אז לקח שנת שבתון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומאז נשאר לגור בעיר[2]. הוא חקר את השפעת פיגועי 11 בספטמבר על תושבי העיר, אחר כך מונה כפרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת קולומביה[9].

בין מחקריו הבולטים, היה המחקר על שבויי צה"ל שפרסם ב-1995 יחד עם פרופסור זהבה סולומון, ובו הראו כי נפילה בשבי כרוכה בטראומה, שתוצאותיה מחייבות טיפול מקצועי ייחודי לפדויי השבי, זאת בניגוד לעמדת משרד הביטחון[10].

חיים אישיים

עריכה

היה נשוי ליולי תמיר ובהמשך נישא למריאנה. הוא אב לשלושה ילדים[2].

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה