יוונית ביזנטית

התקופה הרביעית בהיסטוריה של השפה היוונית; שפתה של האימפריה הביזנטית
היסטוריה של היוונית
אלפבית יווני - כתב ליניארי ב'
פרוטו-יוונית
(בערך 2000 לפנה"ס)
יוונית מיקנית
(בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)
יוונית עתיקה
(בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס)
דיאלקטים יווניים:
איולית, ארקדו-קיפריוטית, אטית-איונית,
דורית; יוונית הומרית
דיאלקט אפשרי: מקדונית

יוונית קוינה
(מ-300 לפנה"ס)
יוונית ביזנטית
(בערך 330 אחרי-הספירה–1453)
יוונית מודרנית (מ-1453)
צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי, יוונית פונטית,
יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית

יוונית ביזנטית, יוונית מדיבליתיוונית: Μεσαιωνική Ελληνική) או יוונית של ימי הביניים, הם מושגים בלשניים שמתארים את התקופה הרביעית בהיסטוריה של השפה היוונית, תקופה שנמשכה מהעברת בירת האימפריה הרומית מרומא לקונסטנטינופול ב-330, ועד נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ב-1453.

היסטוריה עריכה

כאשר הועברה בירת האימפריה הרומית לקונסטנטינופול במאה הרביעית, המשיכה הלטינית להיות השפה הרשמית של כל האימפריה. עם זאת, השפה המדוברת והספרותית של האימפריה הרומית המזרחית הייתה יוונית. יוונית הייתה גם שפת הכנסייה והחינוך, בזמן שהאוניברסיטאות יצרו שילוב של שתי השפות. אף על פי שהדיגלוסיה היוונית-לטינית החדשה נמשכה יותר משתי מאות, העדיפו קיסרי האימפריה הביזנטית את השימוש הרשמי ביוונית על-פני הלטינית מההתחלה. הלטינית נשמרה בכתבים ובמטבעות עד המאה ה-11.

ההפרדה של דוברי הלטינית ושל דוברי השפה המשולבת בחלק המערבי של האימפריה, האיצה את ההלניזציה של החלק המזרחי. מאוחר יותר, כאשר שושלות מלכים יווניים ביססו את עצמם בכתר הביזנטי, שונתה השפה הרשמית ליוונית, אשר החליפה את הלטינית לגמרי. היוונים של מזרח האימפריה שימרו את השם ה"רומי", והמדינה הביזנטית בימי הביניים המשיכה להיקרא "Ρωμανία" (רומא), גם הרבה אחרי שהעיר רומא ושאר האימפריה המערבית נכבשו על ידי הגרמאנים. בסופו של דבר, הפכה המילה "Ρωμαίοι" (רומאים) להיות מילה נרדפת ל-"Έλλην" (יוונים); בשם "Ρωμαίοι" (רומאים) נעשה שימוש של תואר יוקרה, שהראה את יראת הכבוד אל האימפריה הרומית העתיקה.

התפתחות השפה עריכה

המרכז הלשוני והתרבותי של היוונים בזמן התקופה הביזנטית היה קונסטנטינופול. הבירה שימשה כמרכז לשוני של ההלניזם הביזנטי, הן של השפה הספרותית והן של המדוברת.

היוונית הביזנטית לא הייתה מערכת לשונית הומוגנית, אלא מגוון של ניבים ושלבים בהתפתחות של דיגלוסיה יוונית. הדיגלוסיה התבטאה בשונות ניכרת בין לשון הדיבור ולשון הכתיבה. בעוד שלשון הדיבור התפתחה מיוונית קוינֶה (Koiné), הלשון המדוברת ברחבי העולם ההלניסטי, נעשתה הכתיבה בלשון גבוהה יותר, שהשתמשה במאפיינים הן של הקוינה שבו נכתבה הברית החדשה, והן של יוונית אטית שבה נכתבה הספרות היוונית הקלאסית. אולם בהדרגה אימצה גם הלשון הכתובה מאפיינים של שפת הדיבור, ולקראת סוף המאה ה-11 החלה להופיע ספרות המאפיינת שלב התפתחות זה, והקרובה בדקדוק ובפונולוגיה שלה ליוונית מודרנית.

קישורים חיצוניים עריכה