יוחנן הורקנוס הראשון
יוחנן הוּרקנוס הראשון (או יהוחנן; ביוונית: Ιωάννης 'Υρκανός;[1] מת בשנת 104 לפנה"ס) היה בנו של שמעון ונכדו של מתתיהו הכהן, בני חשמונאי. היה נשיא יהודה החשמונאית וכהן גדול בשנים 134 לפנה"ס ועד מותו.
איור משנת 1553 | |||||||||
לידה | המאה ה־2 לפנה״ס | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה | 104 לפנה"ס | ||||||||
מדינה | ממלכת החשמונאים | ||||||||
שושלת החשמונאים | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
שמו
עריכההכינוי "הורקנוס" אינו נזכר כלל בספר מקבים א, שם הוא נקרא "יוחנן" בלבד.[2] יוסף בן מתתיהו מציין את שני השמות.[3] השם "הורקנוס" קשור כנראה למחוז הירקניה (אנ') שליד הים הכספי.[4] יוחנן לא היה היהודי הראשון בשם זה, קדם לו בשני דורות הורקנוס לבית טוביה, אולם מקור השם או הכינוי הזה במשפחת החשמונאים אינו ברור.[2][5] על פי יהודה דוד אייזנשטיין, יוחנן נקרא "הורקנוס" מאז ניצחונו על מצביאו של אנטיוכוס סידטס, קנדבאיוס, שאייזנשטיין משער שהיה "הורקני" (מהורקניה).[6]
יש המזהים את יוחנן הורקנוס הראשון עם יוחנן כהן גדול.[7]
רקע היסטורי עד עלייתו לנשיאות
עריכהאביו שמעון, אחיו של יהודה המכבי, היה אחרון בני מתתיהו הכהן שנותר בחיים, וביסס את שלטון בית חשמונאי אחר מותם. אספת העם מינתה את שמעון לכהן גדול ולנשיא, וקבעה שמשרה זו תעבור בירושה. שמעון ואחיו עשו רבות לביסוס המדינה היהודית העצמאית, תוך שהם נלחמים בממלכה הסלאוקית ובתושבי יהודה שאינם יהודים. השנים שבין 167 לפנה"ס, שנת פרוץ מרד החשמונאים, ובין ירושת יוחנן את כיסא אביו היו שנות מאבק צבאי בלתי פוסק, ובצידן בנייה והתחדשות.
עוד בחיי אביו נשלח יוחנן עם אחיו יהודה להכות בצבא הממלכה הסלאוקית אשר נשלח לכבוש את ארץ יהודה. המלך אנטיוכוס סידטס שלח שליחים אל שמעון, אביו של יוחנן, ודרש את החזרתם של כיבושי שמעון (מצודת החקרא, גזר ויפו) לידי הסלאוקים. משסירב לכך שמעון, נשלח שר הצבא קנדבאיוס ועמו חיל גדול לכבוש את הערים האלו. ליד עקרון הביס צבאם של יוחנן ואחיו יהודה את צבאו של קנדבאיוס.
אך הניצחון על צבאו של קנדבאיוס לא הסיט את אנטיוכוס סידטס ממטרתו לפגוע בשלטון בית חשמונאי ביהודה. בעורמה יצר קשר קושרים ובו שיתף את חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו, אשר פיתה את שמעון ושני בניו יהודה ומתתיהו אל משתה בעירו, ושם רצח אותם, בחודש שבט 134 לפנה"ס. יוחנן היה בעת האירוע עם צבאו בגזר.
עלייתו לנשיאות וביסוס שלטונו
עריכהכאשר שמע יוחנן הורקנוס על מותו של אביו, מיהר לירושלים. כחלק מן המזימה שלח תלמי בן חבוב שליחים אל אנטיוכוס ודרש עזרה צבאית, אך זו בוששה לבוא. משראה כי לא יזכה לעזרה חיצונית התבצר תלמי במצודת דגון בקרבת יריחו (לרגלי הרי יהודה, במקום בו מצוי הכפר נועיימה). יוחנן, אשר הוכרז בינתיים לנשיא במקום אביו, הטיל מצור על המצודה. המצור נמשך זמן רב, שכן תלמי החזיק באמו של יוחנן ובאחד מאחיו הנותרים, ועינה אותם מעל החומה, בכל עת שחשש כי יוחנן יהדק את המצור. לבסוף רצח תלמי את אמו ואחיו של יוחנן, ונמלט לעיר פילדלפיה (רבת עמון).
בסמוך לאחר מכן שלח אנטיוכוס סידטס את צבאו ליהודה, במטרה לכבוש אותה. לנוכח כוחו העדיף, יוחנן התבצר בירושלים אשר אנטיוכוס צר עליה בראש צבא רב. המצור נמשך כשנתיים (132-134 לפנה"ס), והסתיים כאשר יוחנן הציע להגיע להסדר. בתמורה למסירת בני ערובה, לכסף, החזרת יפו ואזורים שבינה ובין יהודה כגזר ופגי, ולהבטחת נאמנות, סר אנטיוכוס מעל העיר (132 לפנה"ס) והסכים לתת מעמד של שליט וסאל ליוחנן. הכסף נחשב כפיצוי על תשלומי מיסים שנגבו באזורי הכיבוש החשמונאיים מחוץ ליהודה (כמו יפו). לאחר מכן, יוחנן הרים צבא שכירים והכסף למימונו נלקח מקבר דוד המלך.[8] הבטחת הנאמנות כללה את ניתוץ חומות ירושלים כסמל לערעור ריבונותה של יהודה והשתתפות הצבא החשמונאי במלחמותיו של המלך הסלאוקי (כפי שעשו קודמיו). משה דוד הר כותב כי "עובדת היותה של [המדינה החשמונאית] מציאות מדינית קבועה זכתה להכרה ברורה, גם מצדו של שליט סלאוקי שאפתן וחזק."[9]
אנטיוכוס הסכים לתנאים אלו שכן מרד הפרתים היה בעדיפות גבוהה, והוא היה זקוק למימון ולחיילים לשם מלחמה עם הפרתים במסופוטמיה. חייליו של הורקנוס השתתפו במלחמה זו, ועל פי יוספוס כל המחנה הסלאוקי עצר על מקומו יומיים לרגל חג השבועות היהודי. אף שמלחמה זו הסתיימה בניצחון הסלאוקים, ובחזרתם בשלום של החיילים היהודים, לאחר מכן בהתקפת נגד של הפרתים נהרג אנטיוכוס בשנת 129 לפנה"ס. ליורשיו כבר לא היה הכוח לצאת למלחמת כיבוש כנגד יהודה, והעננה שעמדה מעל יוחנן בימיו הוסרה. אז ניצל יוחנן הורקנוס הראשון את ההזדמנות והטביע בשנת 127 לפנה"ס, מטבעות ראשונים אי פעם למדינה יהודית עצמאית. הפרוטה הראשונה הוטבעה על פי דגם יווני, עם קרן השפע, סמל שהופיע על מטבעותיו של אנטיוכוס סידטס.
הישגיו הצבאיים של יוחנן
עריכהמותו של אנטיוכוס סידטס הוביל את הממלכה הסלאוקית לסחרור. בתחילה עלה על מקומו דמטריוס ניקטור, הוא אחיו, ולאחר מכן נרצח ניקטור ובמקומו עלה בנו של המתחזה אלכסנדר באלאס, הוא אלכסנדר השני זבינס. במקביל דרשה את השלטון אשתו של דמטריוס קלאופטרה תיאה, לאחר שרצחה את בנה, סלאוקוס, אשר רצה לרשת את אביו. קלאופטרה שלטה בחלקים נרחבים של האימפריה כשלצידה בנה הנער אנטיוכוס גריפוס, עד שקצה בו וניסתה להרעילו, אך הוא עמד על המזימה, והורה לה לשתות בעצמה את כוס התרעלה, ולאחר מכן פתח במלחמה כנגד אחיו אנטיוכוס התשיעי קיזיקנוס, כל אלו העסיקו את השליטים הסלאוקים משנת 127 לפנה"ס ואילך.
על-אף שהיה יכול לכאורה לצאת לכיבושיו כבר בשנת 127 עם מותו של אנטיוכוס השביעי סידטס בשנת 128 לפנה"ס בפרתיה, יצא הורקנוס לכיבושיו ככל הנראה רק בשנת 112 ואילך.[10] הוא החל בכיבושה של אדום, וכבש את שתי עריהם המרכזיות - מרשה ואדורה, ובגיור האדומים. גיורם של העמים שנכבשו על ידי יוחנן, בניגוד לגירושם (כפי שעשה שמעון ליושבי יפו וגזר) נועד להוסיף כוח ועוצמה לממלכה החשמונאית. ישנם הסוברים שהוכח כי עמים ממוצא שמי כאדומים וכיטורים יכולים להשתלב בעם ישראל, לקבל עליהם את מצוות היהדות, ולהביא תועלת לממלכה[דרושה הבהרה]. לימים ישב אדם ממוצא אדומי, הוא הורדוס, על כס ממלכת יהודה.
לעומת זאת, הסורים ההלניסטים ששכנו בערי הארץ נותרו בדתם האלילית ובסכסוך דמים עם היהודים. יוחנן ניצל את חולשת הערים ההלניסטיות שלא נתמכו על ידי גורמים מחוץ לתחומיהן. הדבר בלט בהשתלטות יוחנן על הערים ההלניסטיות המרכזיות בשנת 107 לפנה"ס. בשנה זו כבש והחריב כליל את העיר שומרון היא סמריה, לאחר מצור כבד בן שנה תמימה. יום כ"ה במרחשון נקבע כיום טוב (במגילת תענית) לציון כיבוש העיר. הד למצור על העיר נשמר במסורת חז"ל: "יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קודש הקודשים שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא" (ניצחו הצעירים שהלכו להילחם באנטיוכיה).[11] במסורת זו נזכרת העיר אנטיוכיה, אך מסורת דומה שמביא יוסף בן מתתיהו מתייחסת לכיבוש שומרון.[12] לדברי ורד נעם, אזכורה של אנטיוכיה במסורת חז"ל הוא שיבוש קדום של השם "אנטיוכוס" (קוזיקנוס), הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו כמי שניצחו אותו בניו של יוחנן, שהרי החשמונאים מעולם לא נלחמו בעיר אנטיוכיה (שבצפון סוריה).[13] יוחנן השתלט על ארצם של השומרונים, והחריב את המקדש שעל הר גריזים כדי לחזק את מרכזיותו של המקדש בירושלים[דרוש מקור]. כן כבש את העיר מידבא אשר בעבר הירדן.
יוחנן הסתער על העיר בית שאן היא סקיתופוליס וכבש אותה.[14] במקביל החל משתלט על חלקים נרחבים מצפון הארץ, לרבות עמק יזרעאל והגליל התחתון. יוחנן פעל כאן גם מתוך כוונה לשבור את ברית הערים ההלניסטיות (הפולאיס), שמנעה את התפשטות הממלכה החשמונאית צפונה ואת התאחדותה עם הגליל.
מדיניות חוץ
עריכהמדיניות החוץ של יוחנן שאפה לארגן כח נגדי לממלכה הסלאוקית, אויבתה העיקרית של הממלכה החשמונאית. לצורך כך פעל יוחנן, מצד אחד, לאחד תחתיו (אם בברית ואם בכיבוש צבאי) את העמים השכנים (כגון האדומים, הנבטים והיטורים) ומצד שני לשתף פעולה עם אויבי הממלכה הסלאוקית הגדולים יותר - מצרים ורומא.
עוד בראשית ימי נשיאותו, בשנת 134 לפנה"ס, חידש את הברית עם רומא שכרתו קודמיו. הוא שיגר לצורך כך לרומא שני שליחים מכובדים מטעמו.[15] הללו, כדי לשמן את גלגלי הברית, מסרו לרומאים מגן זהב במשקל רב, וזכו לחידוש הברית, כתעודת-ביטוח מול הסלאוקים. במסגרת הברית אף הבטיחו הרומאים להגן על נמלי יהודה.[16][17] נראה שהברית לא הרתיעה את אנטיוכוס מלתקוף את יהודה, אך יש המשערים כי הדבר מיתן את אנטיוכוס בסיום המלחמה. מתקופתו של יוחנן מאוזכרות שלוש תעודות רומיות. בראשונה חידוש ברית עם עלותו לשלטון, בשנייה חידוש הברית לאחר מות אנטיוכוס השביעי, ובשלישית החלטת הסנאט הרומי הדורשת מאנטיוכוס התשיעי להחזיר ליוחנן את המצודות והנמלים שכבש מידם.[18]
יוחנן הורקנוס חידש גם את הקשרים עם בית תלמי המצרי, ויוסף בן מתתיהו מעיד אף על ידידות שנרקמה בין הורקנוס לבין נסיכות פרגמון ואף לודקיה שבאסיה הקטנה. מגמה זו מלמדת גם על יהודים שנטלו חלק בפעילות דיפלומטית ענפה, ותפסו מקום בין ידידיה ובעלי בריתה של רומא. הבריתות עם הרומאים ועם התלמיים סייעו לחיזוק מעמדו של יוחנן הורקנוס, ואף להצלחת מבצעיו הצבאיים והמדיניים. אולם, לטווח הרחוק הם פתחו את הפתח למעורבות גוברת והולכת של רומא ביהודה.
מדיניות הפנים של יוחנן
עריכהעוד לפני עליית יוחנן החלה בעם היהודי פעולת הכתות. הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכתות אחרות מתועדים עוד מימי יונתן החשמונאי. יוחנן נטה בתחילה אל הפרושים. יוסף בן מתתיהו מספר כי "הורקנוס היה תלמידם והיה אהוב עליהם מאוד".[19] אך הוא קירב אליו את אנשי שתי הכתות, תוך שהוא מנסה לשמור על איזון ביניהן. היה מקובל על הכול כי שלטונו החילוני של הורקנוס, ואף הכהונה הגדולה שבידו, הם לטובה, וכי הוא ניחן אף בנבואה, שכן בעת אחת המלחמות שניהל, בעודו עובד את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, שמע בת קול אשר סיפרה לו על ניצחון שניצחו בניו בקרב.[20]
עם זאת, חלק מן הפרושים לא ראו בהחזקת הכהונה הגדולה בצוותא עם הנשיאות כדבר רצוי. הפרושים התקשו לראות את הכהן הגדול, שליחו של האל, מבצע פעולות שנדרשות משליט חילוני, כגון גיוס שכירים זרים לצבאו, בעוד שיוחנן ראה עצמו, על פי דגם המלכים שראה בסביבתו, כשליט יחיד אוטוקרטי בעל סמכות חילונית בנוסף לחובותיו הדתיות. יוסף בן מתתיהו מביא מסורת, לפיה יוחנן הזמין את הפרושים למשתה, וביקש מהם, שבמידה והם סבורים כי הוא סוטה מדרך הישר, יחזירו אותו למוטב. הפרושים שיבחו אותו על מידותיו הטובות, אולם אחד הפרושים, אלעזר, המתואר אצל יוסף בן מתתיהו כ"איש רע מטבעו ושמח לריב", קרא לו להניח את הכהונה הגדולה ולהסתפק בשלטונו החילוני, וציין את הסיבה לדרישה זו: "מפני ששמענו מפי הזקנים, שאמך הייתה שבויה בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס". במידה ואמו הייתה שבויה בעת שנולד, משמעות הדבר שהוא "חלל" ופסול מלכהן בכהונה הגדולה. אולם יוסף בן מתתיהו מדגיש כי מדובר היה בשקר. יוחנן זעם וגם הפרושים כעסו מאוד.[21] סיפור זה מופיע בתלמוד הבבלי, בשינויים מסוימים, ומיוחס לבנו של יוחנן הורקנוס, המלך אלכסנדר ינאי.[22] גם לפי הגרסה התלמודית, באירוע שבו כונסו חכמי ישראל נכח אדם בשם אלעזר (בן פועירה), המתואר כ"איש לץ לב רע ובליעל", אולם היה זה זקן בשם יהודה בן גדידיה, שקרא לשליט להסתפק בכתר המלכות ולהניח את כתר הכהונה "לזרעו של אהרן", ומאותה סיבה: "שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים".[23] לפי הסיפור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו, צדוקי בשם יונתן, שהיה מידידיו המקורבים ביותר של יוחנן, טען שאלעזר אמר את דבריו על דעתם המוסכמת של כל הפרושים, והציע לו לבחון זאת על ידי כך שישאל אותם לאיזה עונש ראוי אלעזר על הוצאת דיבתו של השליט והכהן הגדול. הפרושים אמרו כי הוא ראוי לעונש מלקות ולמאסר, אך לא לעונש מוות. יוחנן זעם והשתכנע כי אלעזר דיבר "לפי החלטתם".[24] יוחנן ציפה לעונש חמור בהרבה, כגון מוות, וראה בעונש הקל משום עלבון כלפיו מן הפרושים, אשר היו הרוב בסנהדרין. על פי השקפת העולם הפרושית, לא היה הבדל בין השליט ובין אזרחיו מבחינת החובות והזכויות הדתיות שעל פיהן דנו. יוחנן סבר כי המוציא דיבת השליט רעה שונה מהמוציא דיבה על כל אדם אחר.
אירוע זה הביא את יוחנן להתחבר עם הצדוקים ולהינתק מהפרושים, לבטל "את ההלכות שקבעו הללו לעם" ולהעניש את המקיימים אותן. לפי יוסף בן מתתיהו, מדיניות זו הולידה "שנאה בקרב העם לו ולבניו".[25] הוא מציין אמנם כי יוחנן "שם קץ לריב",[26] אך הייתה זו תחילתו של קרע היסטורי, שהגיע לשיאו במלחמת אזרחים גלויה בימי בנו של יוחנן, אלכסנדר ינאי, ותחילתו של תהליך בו הפכו בני חשמונאי ממשפחת כוהנים השולטת על פי הסכמה עממית נרחבת, למשפחת מלכים ושליטים חילוניים השולטת בכוח הזרוע, כדוגמת המלכים ההלנים.
מותו של יוחנן וירושתו
עריכהיוחנן מת בשנת 104 לפנה"ס לאחר 31 שנות נשיאות. הוא הותיר אחריו חמישה בנים - יהודה אריסטובולוס הראשון, אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, אבשלום, ובן נוסף ששמו אינו ידוע.
היה זה השליט החשמונאי הראשון שמת מוות טבעי. על פי יוספוס, יוחנן "ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה".[27]
לפני מותו מינה את אשתו לתפקיד המושלת, ואת בנו אריסטובולוס מינה לכהונה הגדולה. אך לאחר מותו כלא אריסטובולוס את אמו ואת אחיו (פרט לאנטיגונוס, אשר אותו מינה לשר צבאו), ולקח לידיו את שתי המשרות.
עץ משפחה של השושלת
עריכה
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכהמקורות עתיקים
עריכה- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ב, פסקאות ב-ח, סעיפים 50–69
מקורות מודרניים
עריכה- רומן וילק, "יוחנן הורקנוס הראשון ומגילת המקדש", שנתון למקרא, ט בעריכת מ. ויינפלד, תשמ"ה
- בצלאל בר כוכבא, כיבוש העיר שומרון בידי יוחנן הורקנוס, קתדרה 106 (טבת תשס"ג), עמ' 7–34
- יוסי המי, "החרבת בית מקדש שומרוני בידי מלך יהודה: בין יאשיהו ליוחנן הורקנוס הראשון", מחקרי יהודה ושומרון ל [2] (2021), עמ' 241–277
- ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: טל אילן, ורד נעם (עורכות), בין יוספוס לחז"ל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 241–254.
- ורד נעם, "הקרע עם הפרושים", בתוך: טל אילן, ורד נעם (עורכות), בין יוספוס לחז"ל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 255–285.
קישורים חיצוניים
עריכה- יעקב מדן, בין כהונה למלכות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, פברואר 2011
- הרב אהרן הימן, "יוחנן כהן גדול", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 688–693, באתר היברובוקס
- יוחנן הורקנוס (104–164 לפנה"ס), ה-1, דף שער בספרייה הלאומית
- יוחנן הורקנוס הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ הגיית השם ביוונית: יואנס הורקנוֹס, במלרע (ההטעמה בהברה האחרונה).
- ^ 1 2 אוריאל רפפורט, ספר מקבים א, הערה לפרק יג, סעיף 53, עמ' 307.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק שני, פסקה ג, סעיף 54: "יוחנן המכונה גם הורקנוס"; קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ז, פסקה ד, סעיף 228: "יוחנן, ששמו היה גם הורקנוס". ב"מלחמת היהודים" הוא משתמש בשני השמות לסירוגין ואילו ב"קדמוניות היהודים" בשם "הורקנוס".
- ^ ישראל שצמן, תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום אולמן), הערה לספר ראשון, סעיף 54.
- ^ ישראל שצמן, תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום אולמן), הערה לספר ראשון, סעיף 54: "אין הסבר משכנע לכינויו של יוחנן בשם זה. הוא לא היה היהודי הראשון בשם זה".
- ^ יהודה דוד אייזנשטיין, אנציקלופדיה אוצר ישראל, חלק ו, עמ' 199–200.
- ^ הרב אהרן הימן, "יוחנן כהן גדול", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 693-688, באתר היברובוקס; ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, כרך א, עמ' 243: "בספרות חז"ל מכונה הורקנוס 'יוחנן כהן גדול'".
- ^ קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח', פסקה ד', סעיף 249
- ^ משה דוד הר, "היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית: חלק ג', ההיסטוריה של ארץ-ישראל", יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור, 1985-1981
- ^ כפי שהוכיח זה מכבר בר"ג במאמרו ב-Israel Numismatic Journal 12 1992
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג, עמוד א'; תוספתא, סוטה, יג, הלכה ו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, 275–282: (הורקנוס) "יצא למלחמה על שומרון... והעמיד בראש (המצור) את אנטיגונוס ואריסטובולוס בניו... השומרונים... קראו לעזרה את אנטיוכוס קוזיקנוס... (אולם) נחל מפלה [...] והנה יסופר דבר נפלא על הכוהן הגדול הורקנוס, כיצד נדברה אליו האלוהות, שכן אומרים שבאותו יום, שבו התנגשו בניו עם קוזיקנוס, הקטיר הכוהן הגדול לבדו בבית המקדש ושמע קול, שבניו ניצחו באותה שעה את אנטיוכוס, ובצאתו מבית המקדש גילה את הדבר לכל העם; וכך היה".
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, כרך א, עמ' 248.
- ^ יוסף בן מתתיהו מביא שתי עדויות סותרות על כיבוש בית שאן. ב"מלחמת היהודים" הוא מספר שנכבשה בכוח, ואילו ב"קדמוניות היהודים" הוא מספר כי מצביא סלאוקי הסגיר את העיר ליהודים תמורת שוחד.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 8, עמ' 59, הערה 146: השליחים הם אלכסנדר בן יאסון, נומיניוס בן אנטיוכוס ואלכסנדר בן דורותיאוס. נומיניוס ידוע ממקבים א, שפעל בימי יונתן ושמעון. ניתן לשער כי אלכסנדר הוא בנו של יאסון בן אלעזר, שליחו של יהודה המקבי לרומא, ואחיו של אנטיפטרוס בן יאסון, הידוע מימי יונתן ושמעון.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 145–148.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, יחידה 8, עמ' 59: יוסף בן מתתיהו מביא את התעודה בהקשר לסיפור על הורקנוס השני, אולם מהתוכן שלה עולה כי הוא טעה והיא שייכת לימי הורקנוס הראשון, ולכן מתוארכת לשנת 134 לפנה"ס.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 255-247.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, י, ה, 289.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, י, ג, 282.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, י, ה, 289–292.
- ^ להשוואה בין שני הסיפורים, ראו: ורד נעם, "הקרע עם הפרושים", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, כרך א - האגדות האבודות של ימי הבית שני; טל אילן, ורד נעם (עורכים), יד בן צבי, תשע"ז, עמ' 255–288.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ו, עמוד א'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, י, ו, 293–295.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, י, ו, 296.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, י, ז, 299.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגום שמואל חגי), ספר א, פרק ב, פסקה 8 (סעיף 68); עמ' 28-27.