פתיחת התפריט הראשי

יוחנן השנים-עשרלטינית: Ioannes XII; ‏ 937 - 14 במאי 964) היה האפיפיור והשליט של מדינת האפיפיור משנת 955 עד שנת 964. האפיפיורות שלו הייתה נתונה בפולמוס עמוק בזמנו, כפי שרבים האשימו אותו בפשעים מרובים של חוסר מוסריות.

יוחנן השנים עשר
GiovanniXII.png
לידה 937?
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 במאי 964
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק איש דת, כומר קתולי, שליט עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
האפיפיור ה־130
16 בדצמבר 95514 במאי 964
(8 שנים ו-21 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

לידה, משפחה ועלייתו לאפיפיורותעריכה

יוחנן נולד בשם "אוקטביאנוס", ככל הנראה בשנת 937. הוא בא מהמשפחה הכי חזקה ומפורסמת במדינה:[1] הסבתא שלו, מארוזיה, כבר נישאה לאפיפיור אחד וילדה אפיפיור אחר. אביו של אוקטביאנוס, אלבריק השני, דוכס ספולטו, אז השליט של רומא ואח של האפיפיור יוחנן האחד עשר, שכנע את הכהונה של רומא למנות את בנו הצעיר והמושחת להתמנות כאפיפיור.[2]בגיל שמונה עשרה, אוקטביאנוס הצעיר ירש את אביו כשליט של רומא, וגם - למרות שהוא לא הציג כמעט שום עניין בכל עניין רוחני[2] - נבחר לכס המלוכה של פטרוס הקדוש. הוא עלה לשלטונו בשישה-עשר לדצמבר לשנת 955, ומיד שינה את שמו ליוחנן ('יוהאנוס' בלטינית, 'John' באנגלית), והיה רק האפיפיור השני ששינה את שמו.[3]

שנות כהונתו המוקדמות ובריתות פוליטיותעריכה

השנים הראשונות של שלטונו לא היו מסעירות מבחינה פוליטית, אבל אחרי כמה שנים התברר שהיו ליוחנן שאיפות חילוניות גרנדיוזיות, לאחר שאיחד את כוחו של הכס הקדוש עם הסיעה הצבאית של אביו, אלבריק.[4] בשנת 959, הוא ניהל מלחמה נגד שני הנסיכים של קפואה ובנוונטו, פאדולף הראשון ולאנדולף השלישי. במהלך הקרבות האלה (שבהם צבאות האפיפיור הובסו), המלך המוצהר של איטליה, והאויב הישן של האפיפיורות, ברנגריוס השני, תקף את אדמות האפיפיור, והיווה איום ישיר על רומא עצמה.[4] בסתיו של 960, ליוחנן לא נותרה ברירה אלא לפנות אל מעצמה אזורית, המלך אוטו הראשון של גרמניה, לבקש עזרה צבאית, ובתמורה לכך להציע לאוטו את התואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה".[5] אוטו, שבמהלך כל חייו שאף להקים לתחייה את ממלכת קרל הגדול,[5] הסכים להגן על האפיפיור ולהחזיר לו את אדמתו.[6] צבאו של אוטו פלש לאיטליה, שיחזר את הריבונות האפיפיורית וגם הרחיב את אדמות האפיפיור עד שהן היוו כמעט שני שלישים של איטליה.[6] בשל כך, בשני בפברואר לשנת 962, אוטו ואשתו אדלייד, קיבלו ברומא את התואר "קיסר" ו"קיסרית" של האימפריה הרומית הקדושה, תואר ששמרו עליו משפחות המלוכה הגרמניות במשך קרוב לאלף שנים.[7]

הסכסוך עם המלך אוטועריכה

הברית לא נמשכה זמן רב. כמעט ברגע שאוטו עזב את רומא, הוא הצהיר את ההכרזה הפולמוסית שלו, Ottonianum Privilegium (הפריבילגיה של אוטו), שבה ציווה שהאפיפיור חייב להישבע לציית לקיסר.[8] יוחנן, אולי מתוך רגשות הזעם שנבעו מהיותו 'רק נתין של הקיסר החדש',[9] תכנן לבגוד בו. הוא שלח שליחים אל אדלברט (בנו של ברנגריוס) לנסות לכרות ברית איתו.[10] בנוסף הוא גם שלח מכתבים למנהיגים שונים ברחבי אירופה, לעודד אותם להתקומם נגד אוטו.[10] מכתבים אלה נתפסו על ידי חייליו של אוטו. לאחר שיוחנן קיבל את אדלברט ברומא בטקס מפואר, הבישופים והאצילים ברומא שהיו נאמנים לאוטו והתנגדו להתנהגותו של יוחנן, ארגנו הפיכה נגד האפיפיור.[11] בשני בנובמבר לשנת 963, כשצבאו של אוטו כמעט הגיע לרומא, יוחנן ברח, לאחר שהוא ביזה את בזיליקת פטרוס הקדוש בבזיזת כל הזהב שהוא יכל לשאת,[12] וביקש מקלט בהרי קמפניה.

לאחר שהוא נכנס וכבש את רומא, המלך אוטו כינס "סינוד" של חמישים בישופים מאיטליה וגרמניה, וערך רשימה ארוכה של האשמות פוליטיות ואישיות נגד האפיפיור יוחנן, כולל חילול הקודש, מעילה בקודש, שבועת שקר, רצח, ניאוף וגילוי עריות.[13] הסינוד שלח שלושה מכתבים ליוחנן, בדרישה להופיע אישית כדי להתגונן מפני ההאשמות כנגדו. יוחנן הגיב בהצהרה זועמת של נידוי (Ferendai Sententia) כלפי כמרים שהשתתפו בסינוד או ששיתפו פעולה עם אוטו למנות אפיפיור חדש.[13] בארבעה בדצמבר לשנת 963, הסינוד של המלך אוטו הדיח את יוחנן בשל ניסיון המרידה נגד אוטו ובשל התנהגות בלתי ראויה, והמועצה החליפה את יוחנן באפיפיור לאו השמיני.[13][14] לקראת סוף אותה שנה, מתוך שורה של הצלחות צבאיות, המלך אוטו שלח הביתה את רוב צבאו, ויצא מרומא.[15] זו הייתה שגיאה. רבים ברומא התמרמרו כי האפיפיור החדש, לאו, היה הדיוט ובובה על חוטים של הקיסר.[15] יוחנן חזר לרומא עם צבאו, כבש מחדש את העיר ונקם בכמרים שהדיחו אותו: יוחנן חתך את יד ימינו של הקרדינל - דיקון ג'ון והצליף בבישוף אוטגר משפייר.[16] בפברואר של שנת 964, יוחנן כינס סינוד חדש, ובו הוא ביטל את כל ההצהרות של הסינוד הקודם, השיב את עצמו לכס האפיפיור, והכריז על ליאו כפולש.[17][18]

מותועריכה

המערכות הצבאיות של אוטו המלך העסיקו אותו עד מאי של שנת 964, שבו הוא אסף את צבאו וצעד על רומא להילחם עם יוחנן שוב.[19] לא היה צורך בכך. בשישה עשר במאי יוחנן התמוטט במהלך מעשה ניאוף ומת כעבור שמונה ימים.[18] יש אומרים הוא סבל משבץ, יש אומרים שהוא הוכה למוות על ידי הבעל הקנאי, אחרים טענו שהוא הורעל. חלק ממאמיני הכנסייה האמין שהוא הוכה על ידי התערבות אלוהית, או שהשטן עצמו לקח אותו אליו.[19] לאחר מותו, אנשי הכנסייה ברומא בחרו באפיפיור בנדיקטוס החמישי כיורשו.[20]

המוניטין של האפיפיור יוחנן השנים עשרעריכה

האפיפיור יוחנן נחשב היום כאפיפיור המושחת והבלתי-מוסרי ביותר בהיסטוריה הארוכה של הכנסייה. יש בהחלט הרבה הוכחות היסטוריות לתמוך בעמדה זו, כפי שנראה בציטוטים הבאים:

מהמכתב שהמלך אוטו כתב ליוחנן, לאחר שהוא כינס את הסינוד להדיחו:

"אתה נאשם על מעשים שהיו מבישים אפילו אם היית שחקן בבמה ... יידרש יום שלם כדי למנות את כולם."[21]

האישומים נגד יוחנן נרשמו על ידי הבישוף ליאודפרנד מקרמונה, שהיה מתומכי המלך אוטו:

"לאחר מכן עולה, כי הכומר הקרדינל פיטר העיד שהוא עצמו ראה את יוחנן עורך מיסה ללא טקס אכילת לחם הקודש. ג'ון, הבישוף של נרני, וג'ון, אחד הקרדינלים, הצהירו כי הם עצמם ראו כי כומר הוסמך [על ידי יוחנן] בחוות סוסים... בנדיקטוס, קרדינל נוסף... אמר שהוא יודע שהוא [יוחנן] קיבל שוחד לסמוך בישופים לא ראויים, במיוחד שהוא הוסמך כבישוף ילד בן עשר בעיר טודי ... הם העידו על הניאוף שלו, אשר לא ראו במו עיניהם, אבל בכל זאת ידעו בוודאות: הוא נאף עם אלמנתו של רנייה, עם סטאפנה פילגש אביו, עם האלמנה אנה, ועם אחיינית שלו, והוא הפך את הארמון הקדוש לבית זונות. הם אמרו שהוא יצא לצוד חיות בפומבי; שהוא שסימא את עיני המוודה שלו בנדיקטוס, וכתוצאה מכך בנדיקטוס מת; כי הוא זה שהרג את ג'ון, עוזר הדיאקון-קרדינל, לאחר שהוא סירס אותו... כולם, אנשי דת והדיוטות, העידו שהוא ניסך לשטן עם יין. הם אמרו שכאשר הוא שיחק בקובייה, הוא הכריז את שמותיהם של יופיטר, ונוס ושדים אחרים…והוא גם סירב לעשות את סימן הצלב"[22]

היסטוריונים מודרניים רבים הגיעו לאותו מסקנה לגבי מורשתו של יוחנן. לדוגמה:

״לא רק שהאפיפיור הצעיר לא היה מעוניין בעניינים רוחניים: הוא סימן את נקודת השפל של הפורנוקרטיה האפיפיורית ... הוא עודד מצב כאוטי בעיר רומא, כדי להשתמש בעושר שלה ושל מדינות האפיפיור כדי לספק את תשוקתו להימורים ולכל סוג של מתירנות מינית.״[23]

עם זאת, היסטוריונים מסוימים ציינו שחלק מהעדויות נגד יוחנן באו מכמרים שהיו נאמנים לאוטו המלך, אויבו של יוחנן. כפי שניסח היסטוריון נוצרי אחד:

״זוהי לא הפעם האחרונה שאנחנו רואים כמות עצומה של אישומים נגד האפיפיור, שניתן לזהות את התאמתן לאינטרסים של אויבו החזק.״[24]

ולבסוף, קיימת נטייה של כמה היסטוריונים להצדיק - לפחות חלקית - את המעשים הנוראים של יוחנן. לדוגמה, ההיסטוריון הדגול של הכנסייה במאה התשע עשרה, פרדיננד גרגורוביוס כתב:

״האינסטינקטים הנסיכיים של יוחנן היו חזקים יותר מהמחויבות הרוחנית. שני הצדדים של טבעו - של אוקטביאנוס ושל יוחנן - עמדו בקונפליקט לא שוויוני. הוא נקרא לתפקיד, כשהיה בשיא של חוסר בגרות של נער, לעמדה אשר נתנה לו את היראה והכבוד של כל העולם. כל שיקול דעתו עזב אותו, והוא צלל לתוך חושניות בלתי מרוסנת ... הגיל הרך שלו, גדולתו של אביו, הדיסוננסים הטרגיים של עמדתו, מהווים בשבילו פסק דין מקל.״[25]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יוחנן השנים עשר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ F. Donald Logan, A History of the Church in the Middle Ages, (Routledge, 2012), p. 93.
  2. ^ 2.0 2.1 Viscount John Julius Norwich, The Popes: A History, (Random House, 2011), p. 76.
  3. ^ The Entry “John XII”, Encyclopedia Britannica, Volume 6, p. 573, 1998 Edition.
  4. ^ 4.0 4.1 John Bagnell Bury, The Cambridge Medieval History, Volume III: Germany and the western empire, (Plantagenet Publishing, 1930), p. 136.
  5. ^ 5.0 5.1 Norwich, Popes, p.77
  6. ^ 6.0 6.1 Joseph F. Kelly, The Ecumenical Councils of the Catholic Church: A History, (Liturgical Press, 2009), p. 71
  7. ^ Norwich, Popes, p. 78
  8. ^ Britannica, Pope John XII, Ibid.
  9. ^ Bury, Medieval, p. 137
  10. ^ 10.0 10.1 Norwich, Popes, p. 78
  11. ^ Simon Sebag Montefiore, Titans of History, (Quercus Publishing, 2015), p. 114.
  12. ^ Bury, Medieval, p.138.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 The Entry “Pope John XII”, Catholic Encyclopedia, Volume 8, p. 429, 1913 Edition.
  14. ^ Britannica, Pope John XII,.
  15. ^ 15.0 15.1 Bury, Medieval, p. 139.
  16. ^ Catholic Encyclopedia, Pope John XII, ibid.
  17. ^ Bury, Medieval, p. 140.
  18. ^ 18.0 18.1 Montefiore, Titans, p. 115.
  19. ^ 19.0 19.1 Norwich, Popes, p. 81.
  20. ^ Norwich, Popes, p. 82.
  21. ^ Montefiore, Titans, p. 115
  22. ^ Quoted by Dr. Richard Abels, Papacy and Empire: 955-1356, HH315: AGE OF CHIVALRY AND FAITH AT THE UNITED STATES NAVAL ACADEMY, History Department, United States Naval Academy, 2009, Available at http://www.usna.edu/Users/history/abels/hh315/papacy_empire_timeline.htm
  23. ^ Norwich, Popes, p.77.
  24. ^ Horace K. Mann, The Lives of the Popes, vol. IV. (London: Kegan, Paul, Trench, Trübner, & Co., Ltd., 1910) P. 258.
  25. ^ Ferdinand Gregorovius, The History of Rome in the Middle Ages, Volume 3.2, Book Six (1895, Re-issued by Italica Press, 2000-2004), P.329-330.


הקודם:
אגפטוס השני
אפיפיור
(רשימת האפיפיורים)
הבא:
בנדיקטוס החמישי