יום טוב המון

יום טוב המון (י"ז בתמוז תרל"ג, יולי 1873, איסטנבול16 בספטמבר 1952, ירושלים) היה שופט ועורך דין עברי בירושלים בסוף תקופת השלטון העות'מאני, ומייסד שכונת רוממה בירושלים.

יום טוב המון בימי המנדט הבריטי

קורות חייו עריכה

המון נולד באיסטנבול למשפחה יהודית ספרדית מיוחסת, מצאצאיהם של משה המון, יועץ ורופא החצר של הסולטאן סולימאן המפואר, ובנו יוסף אמון שהיה רופאו של הסולטאן סלים הראשון. בני משפחתו עסקו רובם ככולם במקצועות חופשיים: אֶחיו מנחם המון ויעקב המון היו רופאים, וקרובו יצחק המון היה פרופסור בבית הספר הגבוה למתמטיקה וכלכלה באיסטנבול לפני מלחמת העולם.

המון התחנך בבית הספר של חברת כל ישראל חברים והצטיין בלימודיו, ואחר-כך המשיך ללימודים במוסדות חינוך ממשלתיים. לאחר מכן למד באוניברסיטת איסטנבול ובשנת 1902 הוסמך במשפטים. בשנות עבודתו הראשונות כעורך דין צבר ניסיון רב בענייני קרקעות. לאחר מהפכת הטורקים הצעירים (1908) עלה לארץ ישראל ב-1909. בחורף 1910 התמנה לשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, תפקיד שבו כיהן עד תקופת מלחמת העולם הראשונה (1914). בתחילת המלחמה הוא התבקש לעבור לשרת בעיר חלב שבסוריה. מכיוון שסירב לעזוב את ירושלים הוא בחר במקום להתפטר מתפקידו כשופט והחל לעבוד כעורך דין בירושלים. היה פעיל בתנועת ההתעת'מנות. בשנת 1917 גורש מירושלים לאיסטנבול על ידי השלטונות. לאחר המלחמה שב לירושלים והמשיך לעסוק בעריכת דין יחד עם חברו עורך הדין תופיק עדס. מספר רישיונו בלשכת עורכי הדין היה מ.ר 5.

הקמת שכונת רוממה עריכה

 
בית המון לאחר השיפוץ ותוספות הבנייה, יוני 2009

מומחיותו של המון בחוק העות'מאני ובנושאי קרקעות אפשרה לו לשמש כבורר בסכסוך בין בעלי קרקעות ערביים מליפתא ושייח' באדר. הוא פסק כי עליהם למכור את שטח המריבה, והצליח יחד עם קבוצה מחבריו לרכוש את המקום, בשנת 1921 במטרה להקים בה שכונה יהודית, הקרויה היום שכונת רוממה. הבית שהקים בשכונה נמצא ברחוב שלימים נקרא על שמו, רח' המון 3.

המון נפטר בשנת 1952, בגיל 79. הוא קבור בהר המנוחות בירושלים.[1] תיקיו האישיים, שנמצאו לאחרונה במרתף הבית שבו גר עד מותו, נמסרו לרשות הארכיון הציוני המרכזי[2].

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ יום טוב המון באתר GRAVEZ
  2. ^ נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל: בין קושטא לירושלים 1930–1900, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשס"ח 2008, עמ' 320