יום כיפור קטן

מנהגי תענית ואמירת סליחות שיש הנוהגים לקיימם בכל ערב ראש חודש

יום כיפור קטן ביהדות הוא שם למנהגי תענית, ואמירת סליחות, שיש הנוהגים לקיימם בכל ערב ראש חודש, למעט כשחל ראש חודש בשבת או ביום ראשון, שאז מקדימים את "יום כיפור קטן" ליום חמישי. ראשיתו של המנהג בפועל, כפי הנראה בצפת והוא מוזכר בספר "מנות הלוי" לרבי שלמה אלקבץ ובתורת הקבלה לרבי משה קורדובירו. עם זאת היה המנהג כבר ידוע באשכנז באמצע המאה ה-15 והוא מוזכר בספר "לקט יושר".

מקור המנהגעריכה

מנהג זה מבטא רעיון ששורשיו כבר במקראספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ט"ו, כאשר הקב"ה מצווה את עם ישראל להביא קרבן חטאת בראש חודש) ולפיו ראש חודש הוא יום דין וכפרה על עוונות לצד היותו יום חג.

מאוחר יותר בא רעיון זה לידי ביטוי (אם כי מעורפל) בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ט', עמוד ב', ובתלמוד בבלי, מסכת חולין , דף ס', עמוד ב') בדבר היות קרבן ראש חודש כפרה של אלוהים כביכול על כך שמיעט את אור הלבנה בשבעת ימי הבריאה.

כך התפתח הרעיון, שמשום שראש חודש הוא יום דין הרי שיש לנהוג ביום זה בהתאם: בכובד ראש ובחיקוי של מנהגי יום הכפרה המרכזי בשנה, הלא הוא יום כיפור.

הבעיה הייתה שראש חודש נחשב ליום של שמחה דווקא, והתענית בו אסורה; ולכן הנהיגו מקובלים במאה ה-15, כגון רבי משה קורדובירו, את המנהג להתענות בערב ראש חודש. המנהג אינו מופיע בשולחן ערוך, אך רבי חזקיה די סילוה מזכירו בספרו "פרי חדש" על אורח חיים.

עם השנים הלך והתקבע סדר מיוחד לערב ראש חודש והוא סדר יום כיפור קטן הנאמר ביחד עם תפילת מנחה. את תפילת "סדר יום כיפור קטן" יש הנוהגים להתפלל בלי קשר לתענית ואף אם אין אדם שצם באותו יום קוראים את כולו.

תפילת יום כיפור קטן אינה נאמרת בכל ערב ראש חודש. נוהגים לאומרה 8 פעמים בשנה (ובשנה מעוברת 9 פעמים). אין אמרים יום כיפור קטן לפני ראש חודש חשוון, טבת, אייר ותשרי. חשוון – מפני שזה עתה היה יום כפור "הגדול" או משום שסוף חודש תשרי הוא מהימים שלא אומרים בהם תחנון בגלל סוכות, טבת – מפני שהוא חל בחנוכה, אייר – כי בחודש ניסן אסור להתענות, ותשרי – כי הוא ערב ראש השנה ויש עניין להסתיר את ראש השנה מהשטן ("בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ") שלא יבא לקטרג (אך יש מנהג יותר קדום לצום בערב ראש השנה).

סדר הסליחותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.