יום קורבן עצים

יום שבו היו תורמים עצים ללשכת העצים שממנה לקחו עצים למזבח העולה

יום קורבן עצים הוא יום שבו היו תורמים עצים ללשכת העצים שממנה לקחו עצים למזבח העולה. במשנה מצוינים תשעה תאריכים המפוזרים על פני השנה שבכל אחד מהם הביאה משפחה אחרת את העצים, במגילות ים המלח מועד העצים חל סמוך לראש השנה ונמשך ששה ימים רצופים. במגילת תענית מופיע ט"ו באב שהוא יום קורבן עצים לכל העם.

מקורותעריכה

קורבן העצים מוזכר לראשונה בספר נחמיה, פרק י', פסוק ל"ה: "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה." התקנה הוסברה בתוספתא המובאת בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד א': "למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם אמרו כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם וכך התנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן."

באחת ממגילות קומראן[1] החג מופיע כחג מדאורייתא מיד לאחר רשימת החגים שבפרשת אמור (ספר ויקרא, פרק כ"ג).

אופי היוםעריכה

יום קורבן העצים היה יום חג לאותה משפחה שהביאה את העצים:

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק[2] אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הוא.

יחד עם העצים הביאו קרבנות נוספים. במגילת המקדש יש רשימת קרבנות ציבור המוקרבים בימי קרבן העצים ואילו הרמב"ם כותב שמקריבים נדבות:

ומהו קרבן העצים זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יום טוב ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה.

חמישה עשר באב היה יום קורבן עצים כללי[3], ויום חג לכל עם ישראל[4], מעבר לחג פרטי של כל אדם שמביא קורבן[5].

לדעת כנה ורמן, מועד העצים של כת קומראן הוא האחרון בסדרת מועדי הביכורים וממנו ואילך אסור על פי היהדות להעלות למזבח עצים ישנים[6].

תאריכיםעריכה

ימי קורבן העצים מפורטים במשנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ה':

זמן עצי כהנים והעם, תשעה: באחד בניסן, בני ארח בן יהודה. בעשרים בתמוז, בני דוד בן יהודה. בחמשה באב, בני פרעוש בן יהודה. בשבעה בו, בני יונדב בן רכב. בעשרה בו, בני סנאה בן בנימין. בחמשה עשר בו, בני זתוא בן יהודה, ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. בעשרים בו, בני פחת מואב בן יהודה. בעשרים באלול, בני עדין בן יהודה. באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה.

רוב המשפחות המוזכרות במשנה מופיעות ברשימת עולי בבל בספר עזרא, פרק ב' וספר נחמיה, פרק ז'.

במגילת המקדש מתוארים ששה ימים רצופים החלים בין מועד היצהר ליום הזיכרון שבכל אחד מהם מקריבים שני שבטים: ביום הראשון - שבט לוי ושבט יהודה, ביום השני - שבט בנימין ובני יוסף (שבט אפרים ושבט מנשה יחד), ביום השלישי - שבט ראובן ושבט שמעון, ביום הרביעי - שבט יששכר ושבט זבולון, ביום החמישי - שבט גד ושבט אשר, ביום הששי - שבט דן ושבט נפתלי. על פי מגילת מקצת מעשי התורה, מועד השמן חל ביום ראשון, בעשרים ושנים בחודש החמישי בלוח השנה במגילות קומראן, ואחריו קורבן העצים מיום שני 23 בחודש. מכיוון שבשבת לא מקריבים[7], נדחה היום השישי ליום ראשון 29 בחודש[8].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 4Q365, הספרייה המקוונת של מגילות מדבר יהודה
  2. ^ בתלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ד', הגרסה רבי אלעזר בן רבי יוסי.
  3. ^ מגילת תענית, פרק ה'; מלחמת היהודים, ספר ב', פרק י"ז, פסקה ו'
  4. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ח'
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ד', הלכה א'
  6. ^ כנה ורמן, לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן, עמוד 335
  7. ^ ספר ברית דמשק עמוד י"א
  8. ^ יונתן בן-דב, השנה בת 364 יום בקומראן ובספרות החיצונית, בתוך מגילות קומראן מבואות ומחקרים, כרך שני, עמוד 466