יון גאורגה מאורר

פוליטיקאי רומני

יון גאוֹרגה מאורר (רומנית: Ion Gheorghe Maurer; בלידתו נטבל בשם: Jean Georges Maurer - ז'אן ז'ורז' מאורר ‏; 23 בספטמבר 1902 [1]8 בפברואר 2000) היה פוליטיקאי רומני, שכיהן כראש הפרלמנט ו נשיא רומניה (1961-1958) ולאחר מכן כראש ממשלתה (1974-1961). היה עורך דין בהכשרתו.

יון גאורגה מאורר
Ion Gheorghe Maurer
Ion Gheorghe Maurer.jpg
צילום מ-1968 בוותיקן
לידה 23 בספטמבר 1902
בוקרשט, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בפברואר 2000 (בגיל 97)
בוקרשט, רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת בוקרשט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית הרומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא רומניה
11 בינואר 1958 – 21 במרץ 1961
(3 שנים ו־10 שבועות)
ראש ממשלת רומניה
21 במרץ 1961 – 29 במרץ 1974
(13 שנים)
פרסים והוקרה
  • אות המסדר טודור ולדימירסקו
  • אות המסדר 23 באוגוסט
  • אות המסדר הכוכב של רומניה
  • מסדר ניצחון הסוציאליזם
  • עיטור הכוכב של רומניה
  • גיבור הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה
  • מסדר הכתר הרומני עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בין ה-11 בינואר 1958 ועד ל-21 במרץ 1961, כיהן מאורר כיושב ראש נשיאות האספה הלאומית הגדולה של רומניה, תפקיד שהיה שקול למעמדו של ראש פרלמנט ובו זמנית ראש מדינה, בעל סמכויות סמליות וטקסיות. בין השנים 1961–1974 היה ראש ממשלת רומניה בשלהי שלטונו של גאורגיו - דז' ותחילת שלטון יורשו - צ'אושסקו. מאורר תמך אז בקו המדיני הלאומי והעצמאי יותר של ההנהגה הקומוניסטית הרומנית, עד כדי עימותים אידאולוגיים עם צמרת ההנהגה בברית המועצות.

בהתחלת שנות ה-1970, כשעוד נמנה עם מקורביו ויועציו של צ'אושסקו, חלה ליברליזציה מוגבלת באווירה הפוליטית והתרבותית ברומניה. מאורר היה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית משנת 1945, ומילא תפקידים שונים בממשלה בשנות המעבר, עד להתבססות משטר הדיקטטורה הקומוניסטית ברומניה: תת-מזכיר מדינה במשרד הכלכלה (1946-1947), סגן-שר התעשייה והמסחר (1947-1948) ומאוחר יותר שר החוץ של רומניה בשנים 19571958 (בעקבות מותו של גריגורה פראוטיאסה בתאונת מטוס).

לאחר שנפגע בתאונת דרכים קשה בשנת 1970 הוא צימצם את פעילותו, ונאלץ להתפטר לבסוף מראשות הממשלה בשנת 1974.

רקע משפחתי ותחילת דרכועריכה

נולד בשנת 1902 בבוקרשט בשם ז'אן ז'ורז' מאורר , בן בכור לאב ממוצא גרמני, מורה לצרפתית ולגרמנית ומנהל בבית הספר בופטיה בבוקרשט [2] , שעם תלמידיו נמנה הנסיך קרול - לימים קרול השני, מלך רומניה. הסב מצד האב היה סקסוני טרנסילבני מן העיר סיגישוארה.[2] .אימו של מאורר, ז'אן אמילי דמארה (Jeanne Émilie Desmaret) הייתה צרפתייה, מורה לצרפתית [3]. מאורר הוטבל לדת הנוצרית-אורתודוקסית הדומיננטית ברומניה.[4]. הוא לא ידע גרמנית, ודיבר רומנית וצרפתית בצורה שוטפת. [5] בתעודות של משרד החוץ הבריטי מ-1946 צויין שתאריך לידתו היה 8 ביולי 1899 ושמקום לידתו היה הכפר וורומלוק (Vorumloc - Wurmloch) בבעת השלטון הרומני נמצא במחוז טרנאבה מארה.[1] מאורר למד בבתי ספר תיכונים צבאיים - בקראיובה, ואולי גם ביאשי[1] .אחר כך עד שנת 1923 למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט. [6] ואחר כך בפריז. [7] .בשנים 1925–1927 כיהן כשופט בעיר אגניטה ואחר כך כעוזר תובע או תובע [1] בבית המשפט בסיגישוארה.[8] [6]. אחר כך ניסה להתקבל בלשכת עורכי הדין של סיגישוארה ולבסוף החל מ-1928 היה חבר בלשכת עורכי הדין בבוקרשט . נודע כעורך דין בעל אהדה לשמאל, וייצג כסניגור, בין השאר, בנקים חשובים [9]וכן פעילים קומוניסטים, [10]שמפלגתם הייתה רוב הזמן מחוץ לחוק, והואשמו תכופות בפעילות חתרנית כנגד המדינה. ב-1927 הגן על קבוצת פועלים שהואשמו בהקמת איגוד מקצועי.[6]. לעיתים מאורר ליווה כסניגור את עורך הדין לוקרציו פטרשקנו, כמו למשל ב-1936 במשפט של אנה פאוקר, אלכסנדרו דרגיץ' ואלכסנדרו מוגיורוש שהתקיים בקראיובה.

בשנות ה-30 של המאה העשרים הצטרף לזמן קצר למפלגת האיכרים הרדיקלית, שהתפלגה מהמפלגה הלאומית של האיכרים ובראשה עמד גריגורה יוניאן. כבר באותה עת פעל, ככל הנראה במחתרת, כחבר המפלגה הקומוניסטית, במחלקת התעמולה שלה. רשמית התקבל לשורות המפלגה הקומוניסטית בשנת 1937.

בימי הדיקטטורה של אנטונסקועריכה

מאורר התנגד למשטר הצבאי-פאשיסטי של אנטונסקו, שגרר את רומניה למלחמה נגד ברית המועצות; לכן הוא נעצר בין השנים 1942 ל-1943, כאסיר פוליטי, במחנה מאסר בטרגו ז'יו. בתקופת המאסר התקרב למנהיג גאורגה גאורגיו-דז', והפך לאחד ממקורביו הנאמנים לאורך השנים. בשל המאמץ המלחמתי, הציעו השלטונות תוכנית שחרור לאסירים, אשר יתגייסו אל הכוחות הלוחמים בקו הראשון של החזית. מאורר נענה להצעה ונשלח לחזית בראש כיתת נידונים למאסר עולם במסגרת חטיבה של הגנרל ק' ואסיליו-רשקאנו; במשך הזמן, זכה למעמד מועדף במפקדה של הגנרל. כאשר חזר לרומניה, נמנה עם אותם פעילים קומוניסטים שלקחו חלק משני באירועים שהביאו להדחת המרשל אנטונסקו, ולהצטרפות רומניה לקואליציה האנטי-נאצית לצד ברית המועצות, האויב לשעבר. במאבקי-הפנים במפלגה הקומוניסטית, מאורר תמך בגרעין המפלגה "הפנימי" (או פלג "בית הסוהר") שבהנהגת גאורגה גאורגיו-דז', נגד פלג הפעילים מבחוץ שבהנהגת אנה פאוקר, ואסילה לוקה ומזכ"ל המפלגה, שטפאן פוריש.[11]

דיפלומט ושר בשנים הראשונות של הדיקטטורה הקומוניסטיתעריכה

עם תום מלחמת העולם השנייה והשתלטות ברית המועצות על רומניה באמצעות כוחות צבאיים, עלתה בהדרגה מעורבות המפלגה הקומוניסטית בכל תחומי החיים במדינה. מאורר חזר למחוז טרנאבה מארה ונבחר לפרלמנט מטעמו.[12] מאורר נבחר לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שהפכה החל משנת 1948 ל"מפלגת הפועלים הרומנית".

בממשלה הראשונה בראשות פטרו גרוזה בה היה רוב לקומוניסטים ולסיעניהם, מאורר התמנה לתת-מזכיר של משרד התקשורת והעבודות הציבוריות [13] עליו הופקד גיורגיו-דז'. בשנים 19461947 היה חבר במשלחת הרומנית לוועידת השלום בפריז, בראשות גאורגה טטרסקו. במשך מספר שנים מילא את תפקיד שר הכלכלה ושר התעשייה והמסחר, ואף כיהן כיושב ראש הוועד האולימפי הרומני (1947–1951). בהמשך הועסק מאורר על ידי אנה פאוקר במשרד החוץ; אך סולק משם בגלל מה שנדמה כ"רמה אידאולוגית חלשה" מדי.[דרושה הבהרה] בתחילת שנות ה-50 מאורר הורחק מאור הזרקורים ועבד בתפקיד צנוע במכון למחקרים משפטיים.

שר חוץ וראש מדינה יצוגיעריכה

אחרי התחלת הדסטליניזציה בברית המועצות גאורגה גאורגיו-דז' התחיל להכין תפנית בכיוון לאומי ועצמאי יותר של המדיניות הקומוניסטית הרומנית ומצא במאורר תומך נלהב בקו חדש זה. אחרי מותו של גריגורה פראוטיאסה בתאונת מטוס בשנת 1957 מאורר התבקש למלא את מקום המנוח כשר החוץ במשך חצי שנה (יולי 1957-ינואר 1958). בתוקף תפקיד זה, בשנת 1958 ניהל שיחות ארוכות עם ניקיטה חרושצ'וב, בין היתר, בהזדמנות מפגשי ציד משותפים של מנהיגי שתי המדינות, ושיחק תפקיד פעיל בהשגת הסכמת ברית המועצות לנסיגת הצבא הסובייטי מרומניה. בו זמנית השתתף במאמצים הדיפלומטיים להידוק קשריה של רומניה עם סין העממית שבאותן השנים התחילה למרוד בהגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (ביקר שם ב 1964 כראש ממשלה). לקח חלק גם בשיפור יחסי רומניה עם צרפת בשנת (1959), עם גרמניה המערבית ועם ארצות הברית. אחרי מותו של יושב ראש האספה הלאומית הגדולה פטרו גרוזה ותקופת מעבר שבה תפקיד מ"מ היו"ר הופקד בידי הסופר מיכאיל סדוביאנו, מאורר נבחר בעצמו לתפקיד רם זה והיה בין ינואר 1958- מרץ 1961 ראש המדינה, אם כי בעל סמכויות בעיקר סמליות וטקסיות.

ראש ממשלהעריכה

בשנת 1960 החליף את קונסטנטין פרבולסקו בפוליטביורו של המפלגה ובשנת 1961 גאורגה גאורגיו דז' העלה אותו לתפקיד של ראש הממשלה במקום קיבו סטויקה. אחרי שנת 1960 מאורר תמך בקו שהובל על ידי גאורגיו-דז' בנוגע לדחיית התוכניות הסובייטיות ("תוכנית ואלב") שביקשו להגביל את הסוברניות של רומניה בתחום הכלכלי, ולהעיד לה תפקיד של ספק מוצרים חקלאים במסגרת ה"שוק המשותף" המזרח אירופי - ה"קומקון". מאורר נמנה עם יוזמי "ההצהרה" המפורסמת של ההנהגה הקומוניסטית הרומנית מאפריל 1964 ביטאה את התנגדות רומניה להגמוניה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

אחרי מותו של גאורגיו-דז'עריכה

אחרי מותו של גאורגיו דז' בשנת 1965, היה מאורר, יחד עם אמיל בודנראש, בראש המהלך שהתנגד לשאיפות של גאורגה אפוסטול הפרו-סובייטי, לרשת את ראשות המפלגה. מאורר עזר, למעשה, לעלייתו לשלטון של ניקולאיה צ'אושסקו, בעל הנטיות הלאומניות.[דרושה הבהרה] הוא השתלב בהנהגה החדשה שמסביב צ'אושסקו והיה מעורב בהמשך מאמציה לפיתוח קשרים כלכליים ופוליטיים על מדינות המערב העולם השלישי. בין היתר השתתף בניסיונות רומניה לתווך בסכסוך במזרח התיכון, ובשנת 1972 ארח בבוקרשט את ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר.

בשנת 1970 נפגע מאורר קשות בתאונת דרכים בעת מסע ציד. מאורר האמין שהתאונה שנגרמה על ידי משאית, בוימה מיוזמת צ'אושסקו [3]. צ'אושסקו התחיל לרכז יותר ויותר את המנהיגות בידיו שלו, של אשתו ושל בני משפחתו ומקורביו, ומאורר התחיל לאבד ממשקל מעמדו. בהדרגה הורחק ממושכות השלטון,[14] ונאלץ להתפטר בשנת 1974 על מנת לפנות מקום לאחד מאנשי שלומו של צ'אושסקו, מאניה מנסקו.

שנות חייו האחרונותעריכה

גם לאחר יציאתו לגמלאות המשיך מאורר לזכות לכבוד בטקסי המפלגה. במהלך השנים צבר הון, היה לאמיד באופן יחסי ונודע בסגנון חייו הנהנתני. ב-1989 שנת סיום השלטון הקומוניסטי ברומניה, מאורר הקשיש חשש מניסיונות ההתנגדות לרודנות של צ'אושסקו ועל ידי כך הרתיע חברים אחרים להצטרף לתומכי מכתב המחאה "של השישה" (אפוסטול, ברלדיאנו, פרבולסקו, ברוקאן, גריגורה רצ'אנו וקורנליו מנסקו)

יון גאורגה מאורר נפטר בבוקרשט בגיל 97, בשנת 2000, עשור אחרי ניצחון המהפכה הרומנית מ 1989 שהפילה את הזוג צ'אושסקו ואת השלטון הקומוניסטי. מאורר היה נשוי פעמיים. מנישואיו הראשונים נולדה לו בת. אשתו השנייה במשך עשרות שנים, הייתה אלנה, לבית סטנסקו (נפטרה בשנת 1999). לזוג היה בן בשם ז'אן' שהתיישב בגרמניה.[15]

החל משנת 1955 נבחר לחבר באקדמיה הרומנית, אז האקדמיה של הרפובליקה העממית הרומנית.

חייו הפרטייםעריכה

מאורר התחתן פעמיים. אשתו הראשונה הייתה לוקרציה, שילדה לו בן, לימים קצין, אלכסנדרו ניקולסקו. [8]. ב-1949 נשא לאשתו השנייה, אלנה (לילי) סטנסקו, גרושתו של ידידו, נ. ד.קוצ'ה איתה נולד בן נוסף, ז'אן מאורר שהיגר מאוחר יותר לגרמניה.[8]. אשתו זו נפטרה שנה לפניו.

לקריאה נוספתעריכה

  • Adrian Cioroianu, Pe umerii lui Marx, editura Curtea Veche, 2006.
  • Lavinia Betea, Maurer şi lumea de ieri, Fundaţia culturală Ion Slavici, Arad, 1995.
  • Vladimir Tismăneanu, Stalinism pentru eternitate. O istorie politică a communismului românesc, Polirom, Iaşi, 2005 מסת"ב 973-681-899-3.
  • Şerban Orescu, Ceauşismul. România între anii 1965 şi 1989, Editura Albatros, Bucureşti 2006, מסת"ב 973-87959-0-7.
  • British Documents on Foreign Affairs:Reports and Papers from the Foreign Office, Confidential Print:South-eastern Europe, January 1946-June 1946 p.419
  • קישורים חיצונייםעריכה

      מדיה וקבצים בנושא יון גאורגה מאורר בוויקישיתוף
    Eric Pace Ion Gheorghe Maurer, 97, Romanian Premier From 1961 to 1974 NYT, February 11, 2000
    Elis Neagoe-Pleşa - Camarila lui Gheorghiu-Dej, Annales Universitatis Apulensis 10/I, 2006 p.154-155

    ארכיון ביוגרפי בילאומי Munzinger Personen

    הערות שולייםעריכה

    1. ^ 1 2 3 4 בתעודות סודיות של משרד החוץ הבריטי מ-1946 צויין כתאריך לידה 8 ביולי 1899 וכמקום לידה הכפר וורומלוק במחוז טרנאבה מארה
    2. ^ 1 2 כתבה בעיתון הרומני "קפיטל" 14.12.2022
    3. ^ 1 2 על מינויו של צ'אושסקו ליורשו של גאורגיו דז' - חומרים עיתונאיים בעריכת פלורין באנו 27.9.2011
    4. ^ Munzinger
    5. ^ Irina Gridan. Parallélismes et convergences (III) Ion Gheorghe Maurer à Paris à l’été 1964 : Realpolitik et offensive du sourire. Arhivele Totalitarismului, 2009, XVII (64-65), pp.99-122. ffhal 00622158f
    6. ^ 1 2 3 1917 M.Lucbert
    7. ^ Munzinger
    8. ^ 1 2 3 האתר ianuarie 11 2015 Buna ziua Iasi
    9. ^ Munzinger
    10. ^ Munzinger
    11. ^ פוריש נרצח בסופו של דבר על ידי אנשיו של גאורגיו-דז' ואמיל בודנראש
    12. ^ כתבה ב Ziarul de Mures 3 octombrie 2014
    13. ^ British Documents 1946
    14. ^ במקביל לחבר ותיק אחר של הפוליטביורו, אלכסנדרו ברלדיאנו
    15. ^ עם ז'אן מאורר בעיתון ליברטאטיה