ויקיפדיה

יוסף אלרון

שופט בבית המשפט העליון

יוסף אלרון (נולד ב-20 בספטמבר 1955) הוא שופט בבית המשפט העליון החל מ-30 באוקטובר 2017. קודם לכן כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.

יוסף אלרון
לידה 20 בספטמבר 1955 (בן 67)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
  • אוניברסיטת בקינגהאם, אנגליה (תואר בוגר במשפטים, .LL.B)
  • אוניברסיטת חיפה (תואר מוסמך במינהל ביטחון לאומי, .M.A)
שופט בית המשפט העליון
30 באוקטובר 2017 – מכהן
(5 שנים ו־29 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון חיות
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה
יולי 2013 – 30 באוקטובר 2017
(כ־4 שנים ו־17 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון גרוניס ונאור
שופט בית המשפט המחוזי בחיפה
יוני 2003 – 30 באוקטובר 2017
(כ־14 שנים)
שופט בית משפט השלום בחיפה
מרץ 1994 – יולי 2003
(כ־9 שנים ו־17 שבועות)
תפקידים בולטים
  • נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה
  • שופט בבית הדין הצבאי לערעורים
  • יו"ר הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי-הדין
  • ראש צוות הבדיקה הבכיר לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה (בעת כהונתו כשופט בית המשפט העליון)
  • יו"ר הוועדה לאישור עורכי דין הרשאים לייצג בבתי הדין הצבאיים (ועדה לאישור סנגורים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית חייו ומשפחתועריכה

יוסף אלרון (אלפריח) נולד במעברת "מחנה דוד" שבחיפה. הוא הצעיר מבין תשעת ילדיהם של צדיקה ועובדיה, שעלו לישראל ממוסול שבעיראק בשנת 1951. למד בבית הספר היסודי "נירים" וביולי 1973 סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר "תיכון ערב חדש" בחיפה. בשנים 1973–1977 שירת בצה"ל והשתחרר בדרגת סגן. לאחר מכן עבד בלונדון במסגרות ביטחוניות שונות עד לשנת 1980.[1] בשנת 1982 הוסמך למשפטים (LL.B.) באוניברסיטת בקינגהאם שבאנגליה. בשנת 1983 חזר לישראל והחל להתמחות במשרדי עורכי דין בחיפה – סולומון ליפשיץ ושות', גורי סובול ושות' ולאחר מכן בפרקליטות מחוז חיפה. בשנת 1985 סיים את ההתמחות במשפטים והוסמך כעורך דין. בשנת 2001 השלים לימודי תואר שני במדעי החברה (.M.A) בתחום "מינהל ביטחון לאומי" מאוניברסיטת חיפה.

עבד כעורך דין עצמאי בתחומים הפלילי והאזרחי, במשרד שפתח במדרחוב נורדאו, בשכונת הדר בחיפה.

קריירה כשופטעריכה

במרץ 1994, לאחר 8 שנים שבהן עסק בעריכת דין, התמנה לשופט בבית משפט השלום בחיפה; וביולי 2003 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בחיפה ועסק בעניינים אזרחיים, מנהליים[2] ופליליים. החל משנת 2005 דן כאב בית דין במגוון רחב של כתבי אישום בעבירות חמורות ועמד בראש הרכבי תיקי פשע חמור וערעורים פליליים.[3] בשנת 2010 השתתף השופט אלרון בתוכנית "השופט כמנהל" של הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 2012 נטל חלק בתוכנית הכשרה לנשיאים ולסגני נשיאים, אף היא מטעם הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. במרץ 2012 קודם לכהונת סגן נשיא בבית המשפט המחוזי בחיפה, ולאחר פרישתו של סגן הנשיא, השופט אילן שיף, היה אחראי, בין היתר, על המחלקה הפלילית בבית המשפט המחוזי. ב-4 ביולי 2013 החל לכהן כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה.

מאוגוסט 2014 עד מרץ 2018 שימש כיו"ר הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין, הממונה על שאלון בחינת ההסמכה של הלשכה.[4] בתפקידו זה היה השופט אלרון ממובילי הכנסת שאלה פתוחה הדורשת ניסוח עצמאי של הנבחן.[5]

במקביל לתפקידיו, כיהן השופט אלרון כשופט צבאי במילואים: בשנת 1995 עבר בשירות המילואים ליחידת בתי הדין הצבאיים, וכיהן במסגרת זו כשופט בבית הדין הצבאי במחוז הצפון; ומשנת 2010 החל לכהן כשופט צבאי במילואים בבית הדין הצבאי לערעורים בדרגת סא"ל.

בפברואר 2017 אישרה הוועדה למינוי שופטים פה אחד את מינויו לבית המשפט העליון, במסגרת הסכם בין חברי הוועדה למינוי ארבעה שופטים. שרת המשפטים איילת שקד (הבית היהודי) דרשה את מינויו[6]. כמה משופטי בית המשפט העליון התנגדו למינויו, ואהרון ברק אף רמז לגביו כי הוא "איננו חלק מהמשפחה" של שופטי בית המשפט העליון.[7] מנגד, השופט אלרון זכה לתמיכה חזקה מצידם של חברי הוועדה לבחירת שופטים, השר משה כחלון ושרת המשפטים איילת שקד – שהביעה את הערכתה למקצועיותו וליכולתו הניהולית כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה[8] – ואף היה המועמד המועדף על לשכת עורכי הדין.[9][10][11] הוא נכנס לתפקיד זה ב-30 באוקטובר 2017.[12]

עמדותיו ופסיקותיועריכה

בהיותו נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט אלרון הביע דאגה ביחס לחוסר האמון השורר בציבור כלפי מערכת המשפט, וחזר והצהיר שיש לחתור להשבת אמון הציבור, שבו תלוי עצם קיומה.[13] בהזדמנות אחרת אמר, כי לא די בשיפור הממשק המנהלי שבין ציבור המתדיינים ועורכי הדין לבין בית המשפט, וכי גם השופטים צריכים לחתור לשיפור בתפקודם. עוד ציין, כי גם לעורכי הדין תפקיד חשוב בהשבת אמון הציבור במערכת.[14]

משפט וחברהעריכה

השופט אלרון שב ומדגיש את חשיבות הקשר של מערכת המשפט עם האזרח. לא אחת הוא ציין כי חשוב להבין איך הדברים נראים מנקודת מבטו של אותו אזרח, שעבורו "המפגש עם בתי המשפט הוא, לא פעם, מפגש טעון ומרגש, ולעיתים המפגש הדרמטי בחייו", לדבריו.[15] בשל גישה כללית זו השזורה בפסיקותיו, שבהן הוא מקפיד להעצים את האזרח בהתמודדותו מול רשויות המדינה ובהגנה על זכויותיו בכל תחומי המשפט, תואר השופט אלרון כ"שופט בעל רגישות אנושית".[16]

רגישות זו באה לידי ביטוי בעמדתו, שהתקבלה בדעת רוב, כי יש לקבל ערעור של אדם בלתי מיוצג על הקביעה כי הוא אינו 'דייר ממשיך' בדירת אביו המנוח:

״ניסיון החיים למדני כי ׳דירת עמידר׳ אינה קורת גג בלבד. היא משמשת עבור מי שידם אינה משגת כתשתית לבניית עתידם. סביבה מצויים חבריו, שכניו ומכריו של אדם. טול מידיהם את הדירה – ובכך תשמוט את הקרקע תחת רגליהם, פשוטו כמשמעו. כך גם במקרה שלפנינו, שבו ההשלכות של פינוי המערער מדירתו עלולות להיות הרות אסון. איני יכול אפוא להשלים עם עקירת המערער מסביבתו המוכרת והתומכת על בסיס דוחות ׳ביקורי מעגל׳ דלים בפרטים, אשר כאמור ניתן לתהות על מידת דיוקם. ... אכן, דיור ציבורי הוא משאב מוגבל ויקר ערך, אולם אסור כי הדבר יבוא על חשבונם של החלשים שבחלשים שבחברה הישראלית. לא על הכתפיים הצנומות של המערער ודומיו יש לפתור את מצוקתם של אחרים.״[17]

אלרון היה בין השופטים שהורו למשרד החינוך לממן הסעות לילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים", כמו לתלמידי בתי הספר של החינוך המיוחד.[18]

במקרה נוסף, הקל השופט אלרון בעונש שנגזר על זוג הורים שהורשעו בעבירה של הפרת חובתם של הורים להבטיח את לימודי ביתם לפי סעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, מחשש כי חומרת העונש תפגע לבסוף בילדיהם.[19]

בתביעתן של משפחות מקרב עולי תימן, הטוענות לנזקים נפשיים קשים שנגרמו להן על ידי רשויות המדינה, מחמת חלקן בהיעלמות ילדיהם ואחיהם מבתי התינוקות במחנות העולים שבהם שוכנו עם עלייתם ארצה ומבתי החולים, במסגרת הפרשה המכונה "פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן", קבע השופט אלרון כי "היעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות, מעוררת ... לכאורה, חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המשיבות, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך"; וכי יש לאפשר למשפחות להגיש את תביעותיהן יחד, בין היתר, על מנת להקל עליהן לממש את זכות הגישה לערכאות.[20]

כמו כן, בתביעתם של כמה מיוצאי גרמניה נגד הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, סבר השופט אלרון כי יש להקל בדרישת הוכחת הנזק שנגרם להם, וקבע בדעת מיעוט כי יש להחזיר את הדיונים לערכאות הדיוניות בכדי שאלו יקבעו את שיעור הנזק על דרך האומדנא.[21]

בהזדמנות אחרת, הדגיש השופט אלרון את הערכים החברתיים המצדיקים את הרחבתו של בית אבות שהיה בסכנת סגירה במקרקעין סמוכים בפטור ממכרז, וקבע כי שיקולים אלו גוברים על שיקולים כלכליים הנוגעים לאופן הקצאת הקרקע.[22]

כמו כן, השופט אלרון הדגיש כי קיים קושי משמעותי לטעמו בקביעת מחוקק המשנה כי מעשה של קיבוץ נדבות במקומות הקדושים – וברחבת הכותל המערבי בפרט – עשוי להוות, כשלעצמו, עבירה פלילית. לדבריו:

"הרחקתם של בני אוכלוסיות עניות וקשות יום מהמקומות הקדושים אך בשל העובדה כי הם מבקשים לקבץ בהם נדבות למחייתם, מגבילה את חופש הגישה לאותם מקומות ומעוררת התלבטויות מוסריות משמעותיות."[23]

במקרה אחר, העניק השופט אלרון באופן חריג רשות ערעור בגלגול שלישי לאדם נכה שביקש לבטל קנסות חנייה שניתנו לו, ובית המשפט המחוזי הטיל עליו לשלם הוצאות משפט נוספות מאחר שסבר כי מדובר ב"הליך סרק" – השופט אלרון ביטל את ההוצאות שהוטלו על המערער תוך שעמד על זכותו למצות את ההליך המשפטי בעניינו.[24]

בעתירה בעניין חוקיותם של מסלולי לימוד אקדמיים נפרדים לגברים ולנשים, לשם שילוב האוכלוסייה החרדית באקדמיה, קבע השופט אלרון שאין לפסול את האפשרות לקיים מסלולים מעין אלו ולקדמם. זאת, בין היתר, לאור האינטרס הציבורי רב המשקל שבפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור האוכלוסייה החרדית, באופן שיאפשר לה להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה; ובשים לב לאיזונים הרבים הקיימים בתוכנית, שנועדו לצמצם את הפגיעה בזכויות הכרוכה בעצם קיומם של מסלולי לימוד בהפרדה בין נשים לגברים. אולם, הוא הדגיש שעל המל"ג לפעול באופן מעשי למניעת הפלייתן של מרצות, תוך הצבת דרישה ברורה וחד-משמעית לקבלת נשים למשרות הוראה גם במסלולים הנפרדים המיועדים לגברים.[25]

במסגרת עתירה לתרגום אחת מבחינות הבגרות לערבית במלואה, לאחר שהתברר כי רק חלקים ממנה תורגמו לערבית, הדגיש השופט אלרון כי על משרד החינוך להבטיח "שמערכי הבחינות בשפה הערבית לא ייפלו במאומה מאלה בשפה העברית".[26] בהקשר אחר, הדגיש השופט אלרון את החשיבות שבמתן אפשרות לבני האוכלוסייה הערבית ללמוד בשפתם, ואף קבע כי על הרשויות המקומית לפעול לבחינת הביקוש לחינוך מעין זה בקרב תושביהן. עם זאת, באותו עניין הדגיש השופט אלרון כי בהיעדר ביקוש בפועל למסגרות חינוך מעין אלו, אין לכפות על הרשות המקומית להקימן – וחלף זאת, יש לאפשר לתושבים לפעול יחד עם הנהגת הרשות המקומית ליצירת מסגרות חינוכיות הנותנות מענה לצורכי כלל האוכלוסייה.[27]

בהתייחס להליכי אישור תוכנית בנייה באזור עיר דוד, הדגיש השופט אלרון את החשיבות שבשיתוף בני האוכלוסייה המקומית – ובפרט, תושבי העיר הערביים – בהליכי התכנון, תוך קיום דיון בתוכנית בשפה הערבית כאשר הדבר מתאפשר. לדבריו:

"התועלת הישירה שבשיתוף הציבור בהחלטות תכנוניות נובעת מהאפשרות להביא לשיפור התכנית בהתאם להערות והתנגדויות שיוגשו לאחר הפקדתה, לצד בחינה ועמידה על זכויות הפרט, פן תפגענה או תקופחנה כתוצאה מתוכנית זו או אחרת. ..... לשיתוף הציבור תועלות עקיפות משמעותיות, שהרי ככל שתגבר נטיית רשויות התכנון לשתף את הציבור בהחלטותיהן, כך 'תגבר הסולידריות החברתית, ויקל על היחיד להזדהות עם מעשי הממשל והחלטותיו'... אין חולק כי מימוש מיטבי של זכות הטיעון של כלל הגורמים הנוגעים לעניין אכן דורש כי במהלך השימוע הפומבי והדיון בהתנגדויות לתוכנית יתקיים תרגום סימולטאני ומדויק של הדברים. קיומו של דיון בשפה שאינה מובנת למתנגדים, מטבע הדברים פוגם בתכליות לשיתוף הציבור בהליך התכנוני, ואף עלול לגרוע מתחושת הסולידריות שהדיון מבקש לקדם."[28]

ביטחוןעריכה

אלרון נחשב לשופט ביטחוניסט. הוא היה אחד מבין ארבעה שופטים שסברו כי יש לאשר את פסילתה של חברת הכנסת היבה יזבק מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-23.[29] בעניין אחר קבע השופט אלרון, כי יש להעניק פרשנות מרחיבה לעבירת הסיוע לאויב במלחמה והדגיש כי "הרשעה בעבירות הנוגעות לסיוע לאויב במלחמה, בין בדרך של ביצוע מושלם של העבירה, ובין בקשירת קשר או בניסיון, מחייבת הטלת עונשים כבדים וממשיים על מבצעי העבירה".[30] בעניינו של חייל שהורשע בפציעה בנסיבות מחמירות וגרם מוות ברשלנות, סבר בדעת מיעוט שאין להחמיר בעונשו וכתב: "עלינו לנהוג בזהירות יתירה שעה שאנו בוחנים את פעולותיהם של אנשי כוחות הביטחון סביב פעילות מבצעית או במצבי לחימה. בחינה זו אינה יכולה להיות "סטרילית", בתנאי מעבדה, תוך הפעלת חכמה שלאחר מעשה, אלא עליה לקחת בחשבון את נסיבות האירוע, תנאי השטח ותחושות הנפשות הפועלות בזמן אמת".[31]

במקרה אחר קבע השופט אלרון שאין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד לדין פלילי חוקרי שב"כ בשל טענות לעינויים במהלך חקירה של אדם פלסטיני. בפסק הדין נקבע, כי תיאוריו של המתלונן את האמצעים שהופעלו נגדו לא הוכחו, וכי "האמצעים המיוחדים", שהשב"כ הודה בנקיטתם, נדרשו לצורך סיכולה המיידי של "סכנה מוחשית של פגיעה בחיי אדם", ועל כן השימוש שעשו חוקריו באמצעים אלה חוסה תחת "סייג הצורך". כמו כן, נדחתה בפסק הדין העתירה לביטול הנחיות בשב"כ, המאפשרות התייעצות של חוקרים עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת "אמצעים מיוחדים" במהלך החקירות.[32] בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה בהחלטת נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות.[33]

השופט אלרון נמנה עם שופטי בית המשפט העליון הסבורים כי יש לאפשר הריסת בתי מחבלים כאמצעי הרתעתי[34], תוך שקבע כי "חרף הספקות שהובעו בעת האחרונה בפסיקה ובספרות ביחס לכוח ההרתעה של הריסת בתים, עמדתי היא כי כאשר הוכיח המפקד הצבאי שקיים אפקט הרתעתי ראוי ומשמעותי, כבענייננו, הרי שאין להתערב בהחלטת הרשויות המוסמכות לעשות שימוש באמצעי זה".[35]

בעניין נוסף, קבע אלרון כי יש לפרש בצורה רחבה את המונח "הסתרה" בחוק המאבק בטרור, המאפשר למדינה לתפוס ולהחרים טובין שנעשה ניסיון להבריחם לרצועת עזה, כך שהוא יחול לא רק על הסלקת הציוד, אלא על כל פעולה שיש בה כדי להקשות על גילויו של הרכוש.[36] במקרה אחר, השופט אלרון דחה עתירה נגד הקמת ציר פטרול מטעמים ביטחוניים תוך שהוא מדגיש כי "בית משפט זה אינו מחלק פקודות מבצעיות לצה"ל ואינו קובע האם נכון, מבחינה מבצעית, למקם עמדת שמירה, מחסום או תעלה נגד מעבר כלי רכב, במקום כזה או אחר. אף לא לנו להתערב באופן שבו צה"ל רואה לנכון להקצות את כוחותיו, לא כל שכן בגדרי פעילות מבצעית. ההכרעה בסוגיות אלו נתונה לשיקול הדעת של צה"ל, מפקדיו והאחראים עליו."[37]

משפט פליליעריכה

פסיקתו של השופט אלרון במשפט הפלילי מתאפיינת בשילוב של מדיניות ענישה מחמירה לצד עמידה דווקנית ובלתי-מתפשרת על זכויות נאשמים.[38] עמדתו זו בלטה בפסק דין שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים, במסגרתו השופט אלרון היה היחיד שסבר כי דיון בבקשת צו חיפוש בטלפון חכם חייב להיערך בנוכחות הנחקר, למעט כשיש יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה; כי יש לאפשר ערעור על החלטה בבקשה; וכי אל לבית המשפט להכשיר חיפוש בלתי חוקי שכבר ביצעה המשטרה, על ידי קבלת בקשתה המאוחרת לצו חיפוש.[39]. זאת, תוך שהדגיש:

"חקירה איכותית, שלמה, וסדורה תוך הקפדה על זכויות הנחקר, היא שתבטיח כי ההליך הפלילי יתנהל ביעילות, ובמקביל, תסייע באופן משמעותי ביותר לעשיית משפט צדק. מנגד, הליכי חקירה אשר מעליהם מרחפת עננה של ספק באמינותם, כשרותם, תקינותם וחשש לקיפוח זכויות הנחקר, עלולים להוביל לחוסר אמון בתוצאות החקירה – הן מצד בית המשפט הדן בהליך העיקרי והן מצד הציבור. בפועל, כבמקרה דנן, אנו עדים לפגיעה חוזרת ונשנית בזכויותיהם ובפרטיותם של נחקרים במהלך חקירתם".[40]

בעניינו של אלון חסן, לשעבר יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, הדגיש השופט אלרון כי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; ועליו להסיק את המסקנה המשפטית המתבקשת ממכלול העובדות שהוכחו בפניו, ולא על פי 'תחושת בטן' שאינה מבוססת היטב בראיות".[41]

אלרון כתב את עיקר פסק הדין שבו נדחה ערעורו של עמירם בן אוליאל על הרשעתו ברצח בפרשת הפיגוע בדומא. בסיום דבריו כתב: "ראוי שהדברים יאמרו בצורה ברורה ונחרצת: ידעו הכול כי בתי משפט לא יגלו כל סבלנות לפורעי חוק, תהא דתם אשר תהא; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות על רקע מניע אידאולוגי-גזעני."[42]

זכויות נחקרים ונאשמיםעריכה

במישור הפרוצדורלי, עמד השופט אלרון פעמים רבות על ההכרח שבהקפדה על תקינות ההליך הפלילי וההגנה על זכויותיהם של נאשמים במסגרתו.[43]

אלרון הדגיש כי על רשויות החקירה להקפיד על הוראות הדין ועל הוראות נוהלי החקירה וכי במקרים שבהם רשויות החקירה חורגות מסמכויותיהן – אל לחוקרי המשטרה להניח כי פעולותיהם יזכו להכשר של בתי המשפט. כך, אלרון זיכה אדם שנמצא אצלו כמות קטנה של סם בנתב"ג, לאחר שקבע שהחיפוש היה שרירותי[44] במקרה אחר קבע כי ככלל אין להעניק צו חיפוש בטלפון נייד במקרים שבהם המידע שעל בסיסו הוגשה הבקשה למתן הצו, הושג שלא כדין. זאת, בין היתר במטרה למנוע פגיעה חמורה בזכות הנחקר לפרטיות, וכן למנוע "מסע דיג" של רשויות החקירה במכשירי הטלפון הניידים של נחקרים, על מנת למצוא פיסת מידע שתצדיק, בהמשך הדרך, הוצאת צו חיפוש. בהקשר זה כתב כי:

"ביצוע עבירות על ידי גורמי אכיפת החוק מהווה תופעה פסולה שאין להשלים עימה. המטרה אינה מקדשת את האמצעים, ואין בעצם השאיפה למיצוי החקירה כדי להתיר לחוקרי המשטרה לבצע עבירות האסורות בדין. על רשויות החקירה להקפיד הקפד היטב על הוראות החוק ועל יישום נוהלי החקירה, ולהוות דוגמה לכל אזרח להתנהגות נאותה. לא יעלה על הדעת כי במסגרת מאמציהן למיגור הפשיעה יבצעו חוקרי המשטרה פעולות המנוגדות לדין, שהרי אין מתקנים עוול בעוול [...] הליכי חקירה בלתי תקינים עלולים להוביל בסופו של יום לחוסר אמון בתוצאות החקירה – הן מצד בית המשפט הדן בהליך העיקרי והן מצד הציבור. חקירה שאינה מתנהלת בשום שכל זורעת ספקות בליבו של בית המשפט, מקשה עליו לברר את העובדות הדרושות להכרעתו – ופוגמת בהליך הפלילי ובאמון הציבור בו".[45]

בעניין אחר, קבע השופט אלרון כי במקרים שבהם רשויות האכיפה והחקירה מבקשות לעשות שימוש בתוצרי האזנת הסתר תוך חריגה מהמגבלות שבצו שניתן לצורך כך, לשם תכלית החורגת מהותית מזו שבגינה הותרה ההאזנה מלכתחילה, עליהן לשוב ולפנות לבית המשפט שנתן את הצו בבקשה להסרת מגבלות.[46]

על רקע זה, השופט אלרון מדגיש את החשיבות שבמימוש זכות הטיעון של נחקרים, חשודים ונאשמים בטרם תיפגענה זכויותיהם. בפרט, השופט אלרון סבר בדעת מיעוט כי יש לקיים דיון בבקשות למתן צו חיפוש במחשב – ובטלפון נייד בפרט – בטרם מתן הצו, אלא אם קיים יסוד סביר לחשש כי קיום הדיון יגרום לסיכול החיפוש או שיבוש הליכי חקירה; וכי אף ניתן לערער על החלטה למתן צו חיפוש.[47]

במקרה בו עררים על עיכוב שחרור ממעצר נדחו ללא דיון על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב הורה השופט אלרון לקיים את הדיון בעררים עוד באותו הערב, וביקש להעביר את החלטותיו לנשיא בית משפט המחוזי בתל אביב כדי למנוע הישנות מקרים כאלו. בהחלטתו כתב אלרון כי "דחיית הערר על אתר ומבלי לשמוע את טיעוני בא-כוח המבקש, תוך קיום דיון כנדרש, מהווה פגיעה של ממש בזכותו של המבקש להליך הוגן ולקבלת יומו בפני בית המשפט".[48] במקרה נוסף, הורה השופט אלרון להביא עצור לבדיקה פסיכיאטרית לאלתר, בליל שבת, לאחר שבתי המשפט השלום והמחוזי לא דנו בבקשה לעשות כן בשל כניסת השבת, והורו על מעצרו ללא נוכחות עורך דין.[49]

אלרון גם עמד על זכויות הנאשמים במסגרת ההליך הפלילי עצמו. הוא טען שניתן להעלות טענות נגד סבירות ההחלטה להעמיד אדם לדין, כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק. עם זאת, הדגיש השופט אלרון כי התערבות בשיקול דעת רשויות התביעה והאכיפה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד.[50]

בדומה, נקט השופט אלרון בגישה מרחיבה באשר לסוגי החומרים שיש לראות בהם כ"חומרי חקירה" אותם יש להעמיד לעיונו של נאשם, תוך שהדגיש כי "גישה מרחיבה זו ... מאפשרת לנאשם לממש את זכותו להליך הוגן; עשויה להגביר את האמון בהליך הפלילי ולצמצם חשדנות מצד הנאשם כלפי רשויות התביעה בדבר הסתרת מידע הנחוץ להגנתו; ויש בה כדי לייעל את ההליך הפלילי, שכן היא תמנע בקשות חוזרות ונשנות למסירת חומרים הנחוצים להגנה במהלך ניהול המשפט".[51]

באותו עניין, הדגיש השופט אלרון את חובת ההגינות המוטלת על רשויות החקירה והתביעה, שמתוקפה עליהן למסור לנאשם, בין היתר, תמלילים מתוקנים של חקירות ושיחות מוקלטות הנמצאים בידיהם – וזאת לכל אורך ההליך הפלילי בעניינו.

השופט אלרון אף הביע ביקורת על התנהלות הרשויות במקרה נוסף שבו חומרי החקירה לא הועברו במלואם לנאשם, וסבר כי די בכך בכדי להצדיק מתן היתר לחזור בו מהודאתו בביצוע העבירות שיוחסו לו. לשיטתו:

"הפגיעה בזכות העיון בחומרי החקירה מהווה פגיעה ממשית ומהותית בזכותו של נאשם להליך הוגן, ובפרט באפשרותו להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו. פגיעה שכזו, של אי-העברת חומרי חקירה, יכול שתעלה בנסיבות מסוימות עד כדי חשש לעיוות דין של ממש, אשר יצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו".[52]

במספר מקרים, קבע השופט אלרון כי אין להטיל הוצאות משפט על נאשם בהליך הפלילי אלא במקרים חריגים שבהם נפל פגם בהתנהלותו הדיונית; וכי "אין מקום להטיל הוצאות על נאשם רק בשל כך כי בית המשפט הדן בעניינו לא מצא ממש בטענותיו".[53] זאת, בין היתר "לנוכח האינטרס הציבורי שבמיצוי זכותו של הנאשם להליך הוגן, בחשיבות הרבה הגלומה בהימנעות מהרשעת חפים, ובצורך לאפשר לנאשמים להעלות את טענותיהם בלא מורא שמא עצם עמידתם הלגיטימית על זכותם להליך הוגן תגרור צעדים עונשיים כלפיהם".[54]

באחת מהחלטותיו קבע כי ההסדר הקיים, המאפשר לתביעה להגיש חומר חסוי לצורך ביסוס קיומה של עילת מעצר עד תום ההליכים "אינו חף מקשיים ומעורר חוסר נחת ניכר, שהרי יש בו כדי לפגוע בזכותו הבסיסית של נאשם להתמודד עם הטענות המופנות נגדו, ואף לפגום ביכולתו של הסנגור להעניק לו ייעוץ וייצוג משפטי הולם בהיעדר ידיעה ברורה אודות טיב הראיות החסויות להן טוענת המאשימה".[55]

במקרה נוסף, ביקר השופט אלרון את עמדת המדינה ביחס להיקף צו תפיסה לצורך חילוט, בציינו כי עצם הטענה המוטחת בפני חשוד או נאשם בשלב הצו הזמני, בדבר אפשרות תאורטית לחלט מאות מיליוני ש"ח מרכושו, עלולה להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו. לדבריו "בכך עלול 'להפליג' כלי החילוט למחוזות רחוקים, אשר הקשר בינם לבין התכליות שבבסיסו – הולך ונחלש. הנה אנו מתרחקים מ'הוצאת בלעו של גזלן מפיו', וצועדים לעבר מחוזות ההרתעה. לא הרתעה מפני ביצוע עבירות, אלא הרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי."[56]

מעצר עד תום ההליכיםעריכה

הקפדה זו על זכויותיהם של נאשמים באה לידי ביטוי גם בפסיקותיו, הנוגעות להחלטותיהם של בתי המשפט להורות על מעצרם של נאשמים עד לתום ההליכים, ולא לשחררם לחלופת מעצר. לשיטתו, "גם כאשר מדובר בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, ובהתקיים עילות למעצרו של הנאשם, מצוות המחוקק היא לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה".[57] בעניין אחר הדגיש כי "במסגרת מכלול השיקולים שיש לבחון בהחלטה על מעצר עד תום הליכים, יש להתייחס גם להשלכות המעצר על ילדי הנאשם".[58] בהקשר זה קבע באחת מהחלטותיו, שעל אף החשש להימלטותו של אדם שהתבקשה הסגרתו לידי מדינה אחרת, ועל אף החשיבות שבקיום התחייבויותיה הבין-לאומיות של ישראל להסגיר אדם שעתיד לעמוד לדין במדינה אחרת, אין בעצם ההכרזה עליו כ"בר הסגרה" כדי להצדיק את מעצרו מאחורי סורג ובריח – ויש לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.[59]

עוד הודגש בפסיקותיו, כי אם בית המשפט סבור שקיימת אפשרות עקרונית לשחרור נאשם לחלופת מעצר, עליו להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהמפקחים המוצעים בטרם יחליט שאין מקום לשחררו לחלופת מעצר.[60]

עם זאת, במקרים אחרים הדגיש השופט אלרון, כי אין מנוס ממעצרם של נאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, בכדי לצמצם את המסוכנות הנשקפת מהם. בפרט, קבע כי:

"ריבוי מקרי האלימות הקשה כלפי נשים במסגרת מערכות יחסים, המתדרדרת לעיתים עד כדי רציחתן נפש, מחייבת את בתי המשפט לנקוט משנה זהירות בקבלת החלטות על שחרורם של נאשמים בעבירות אלימות כלפי בנות זוגן לחלופות מעצר, ולשקול היטב האם במכלול נסיבות העניין המובא לפתחם, די בתנאי מעצר מגבילים כדי לאיין את הסכנה הנשקפת מהם לבנות הזוג, אשר חוו כבר על בשרן את נחת זרועם".[61]

בדומה, קבע השופט אלרון כי במקרה שמיוחסות לנאשם עבירות תוך שימוש בנשק חם, אין להסתפק בתסקיר מעצר חיובי בעניינו כדי להצדיק חלופת מעצר. לצד זאת, השופט אלרון הדגיש כי על בתי המשפט הדנים בבקשות לחילוט רכוש של נאשם, טרם הרשעתו בדין, לאזן בין האינטרס הציבורי שבחילוט הרכוש לבין זכותו לקניין; וכי הימשכות ההליך הפלילי בעניינו עשויה להצדיק עיון מחדש בהחלטות קודמות שבגדרן חולט רכושו של נאשם תוך בחינת חלופות פחות פוגעניות.[62]

השופט אלרון אינו חוסך בביקורת על התמשכותם של הליכים פליליים בבתי המשפט בעוד הנאשם מצוי במעצר, וקרא לא אחת לבתי המשפט להאיץ את הדיונים ולהביא לסיום ההליכים.[63] זאת, תוך שמתח ביקורת על הנטייה לאשר הארכות מעצר מעבר ל-9 חודשים גם כאשר אין הצדקה להתמשכות ההליך, והבהיר כי בנסיבות מסוימות, התמשכות ההליך ללא כל התקדמות בו עשויה להצדיק את שחרור הנאשם לחלופת מעצר.[64]

כך, באחד המקרים קבע השופט אלרון כי "מציאות שבה נאשם שוהה במעצר למעלה משנה וחצי בטרם הוחלט כי נסיבותיו מצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים, היא כמעט בלתי נתפסת, ויש לעשות ככל הניתן כדי למנוע הישנותה במקרים אחרים". לצורך כך אף קרא ל"שינוי חקיקתי שעל פיו שלוש או ארבע הבקשות הראשונות להארכת מעצרם של נאשמים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים תוגשנה לבית המשפט שבו מתנהל תיק המעצר, ותידונה על ידי נשיא בית המשפט", וזאת במטרה להביא "למודעות גדולה יותר ומעורבות הכרחית של נשיאי בתי המשפט באשר להתקדמות תיק המעצר לצד שמיעת התיק העיקרי", ולאפשר "התנהלות מבוקרת, מפוקחת יותר, ובכלל זה ניוד שופטים בתוך בית המשפט לצורך מתן קדימות לתיקים בהם נדרש זמן שיפוטי רב יותר מהמקובל, כאשר ברקע נלקחת בחשבון שהותם של הנאשמים במעצר עד שיוכרע דינם".[65]

במסגרת החלטותיו, הדגיש השופט אלרון כי שחרורו של נאשם לחלופת מעצר בפיקוח, מחייבת השגחה משמעותית מצד המפקחים. במסגרת זאת, אף הורה על חילוט ערבות בסך כולל של 9.5 מיליון ש"ח להבטחת מעצרו של נאשם בביצוע עבירות רצח וניסיון לרצח במסגרת ארגון פשיעה, בתנאי פיקוח אלקטרוני, לאחר שברח ממעצר. בהקשר זה הדגיש אלרון כי "יידעו ויפנימו המתחייבים לפקח על חשוד, נאשם או נידון את מלוא כובד האחריות המוטל על כתפיהם, ויידע כל נאשם השוקל להפר את תנאי שחרורו בערובה כי הוא עתיד לפגוע פגיעה אנושה במבקשי טובתו אשר הסכימו לערוב לו".[66]

הרשעהעריכה

גישתו של אלרון לזכויות נאשמים הביאה אותו להמעיט בהרשעות ביחס לעמיתיו. בין השאר הוא סבר בדעת מיעוט שיש לזכות את ניסו שחם מהרשעתו בהפרת אמונים, בטענה שהצטברות מעשים שנעשו במצב של ניגוד עניינים, שאף אחד מהם אינו חוצה את הרף הפלילי, אינה יכולה לבסס הרשעה בעבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים[67], ובמקרה אחר היה בדעת מיעוט שאין להרשיע נאשם באחד האישומים נגדו בהפרת אמונים[41]. במקרה אחר הוא טען בדעת מיעוט שהאיסור על קיבוץ נדבות ברחבת הכותל המערבי אינו חוקי ובהתאם ביקש לבטל את הרשעת אלו שהורשעו על סמך איסור זה[68].

ענישהעריכה

השופט אלרון הוא מהמחמירים בענישה ומעדיף את שיקול ההרתעה, הגם שהוא מכיר בכך שלא תמיד עונש חמור יותר אכן מרתיע יותר.[69] לגבי בקשת הקלה בענישה משיקולי שיקום, התנגד בדעת מיעוט להקלה בעונש, וקבע: "שיקול השיקום אינו השיקול היחיד שיש להביא במנין השיקולים לצורך גזירת דינו של נאשם. הקלה בעונשו של נאשם בשל שיקולי שיקום מהווה חריג ...".[70][71] על הקלה בעונש בעקבות סולחה הוא כתב[72]: "מתן גושפנקה ל'סולחות' כמעין 'מרכיב משלים' לדרכי הענישה הקבועים בדין, יש בו כדי להוות מעין הפרטה פסולה של ההליך הפלילי. לא זו בלבד שאין במערך ההסכמות בין משפחת העבריין לבין משפחת הקורבן כדי להוות חלופה לדין הפלילי, אלא שהשלמה עם מעגל אלימות הכולל שימוש בנשק חם בטרם הצדדים פועלים ליישוב מחלוקותיהם 'בדרכי שלום' חותר תחת יסודות הדין הפלילי. איתותה של מערכת המשפט כי 'סולחה' עשויה להביא להקלה משמעותית בעונשו של העבריין מחליש את ההרתעה מפני ביצוע עבירות וחושף את קורבן העבירה ואת משפחתו ללחצים פסולים." אלרון גם הביע את דעתו נגד ההצעה להרחיב את תחולת האפשרות להטיל עונש מופחת על רוצחים שקיים ספק אם הם סובלים מהפרעות נפשיות, וקבע כי על בית המשפט: "לשוות לנגד עיניו את הערך של קדושת חיי אדם, שהופר ונרמס במעשה הרצח, ולנהוג במידה כפולה ומכופלת של זהירות בטרם ישית עונש מופחת על נאשם. לטעמי, קביעתו של עונש מופחת צריכה להישמר אפוא לאותם מצבים חריגים ביותר".[73]

על מגוון רחב של עבירות כתב שיש להחמיר בעונשן. כך לגבי פגיעה בקטינים בתוך המשפחה,[74] שלגביה כתב: "הענישה המחמירה בשל עבריינות המין בתוך המשפחה, המבוצעת על ידי דמויות בעלות סמכות בתוך התא המשפחתי, מבטאת סלידה עמוקה מהניצול של המבנה המשפחתי, שבבסיסו הורים ואחים בוגרים לעומת ילדים רכים בשנים התלויים באופן כמעט מוחלט בדמויות המשמעותיות במשפחה". לדבריו, גם "כאשר גורם אחר במשפחה זוכה למעמד דומה [לזה של הורה], ומנצלו לשם פגיעה מינית בבן-בת משפחה, השיקולים שבבסיס הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה נותרים בעינם".[75] במקרים נוספים, שהתייחסו לעבירות של שימוש בנשק[76][77] והריגה בתאונת דרכים, הוביל להחמרה בענישה[78] והביע עמדה ברורה בעד ענישה מחמירה.[79][80]

במקרה אחר, השופט אלרון דחה ערעור על עונשו של אדם שנהג בשכרות, דרס שני ילדים וניסה להתחמק מאחריותו למותו של אחד מהם ולפציעתו של השני – ונגזרו עליו 12 שנות מאסר בפועל. זאת, אף שציין כי מדובר ב"קפיצת מדרגה" ביחס לענישה הנוהגת. בהקשר זה הדגיש:

"מגמת ההחמרה ביחס לתאונות דרכים קטלניות, ובעיקר אלה שנגרמו בשל נהיגה בשכרות או תחת השפעת סמים, היא מוכרת ומתמשכת – אף אם לא תמיד עקבית ... יידע כל מי שבוחר לסכן חיים בדרך זו, קוטל בכך ילדים וקורע משפחות, ולבסוף גם מרהיב עוז בניסיונות לחמוק מן הדין, כי עונשו החמור בוא יבוא; וכשיבוא, ייתכן כי יהיה זה עונש חמור במיוחד, חמור יותר ממה ששיער לעצמו, ואולי אף חמור יותר מזה שהוטל על העבריינים שקדמו לו."[81]

אלרון אף מביע את סלידתו מעבירות שנעברו גם כשהנושא אינו עומד להחלטתו. באחד המקרים, שבו רוצח פנה לבית המשפט בדרישה שיקבע שהוא זכאי לשחרור מוקדם, הביע אלרון, למעלה מן הצורך, את שאט נפשו מחומרת העבירה של הרוצח.[82] בערעורו של הרב עזרא שיינברג, הביע אלרון התנגדות להסדר הטיעון שהושג עמו וכתב: "אני מביע פליאה על הסדר הטיעון העונשי אליו הגיעו הצדדים, אף לאחר שהוצג לנו הנימוק שעמד בבסיס ההגעה להסדר. לגישתי, על אף שהעונש שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי מצוי ברף העליון של טווח הענישה שעליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, עונש זה אינו הולם כלל את חומרת מעשיו."[83]

לצד זאת, לא פעם מדגיש אלרון את כלל אי ההתערבות בפסיקות של הערכאה הדיונית, לפיו יש להתערב בענישה רק כאשר קיימת סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה. מטעם זה הוא התנגד, בדעת מיעוט, להחמרה בעונשו של אדם שהורשע בהריגה. כן הביע אלרון את עמדתו בדעת מיעוט, לפיה כלל אי מיצוי העונש בערעור חל גם על פיצוי לנפגע עבירה.[84]

הרפורמה בעבירות ההמתהעריכה

השופט אלרון דן במספר הזדמנויות באופן שבו יש ליישם את תיקון 137 לחוק העונשין, שבמסגרתו נערכה רפורמה מקיפה בעבירות ההמתה.[85] באחד המקרים, עמד השופט אלרון על ההבחנה בין עבירת "רצח בכוונה תחילה" כנוסחה עובר לתיקון 137 לחוק, עבירת הרצח ה"בסיסית" לפי תיקון 137, ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות בשל ביצועה "לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית", לפי סעיף סעיף 301א (א)(1) לחוק העונשין, כנוסחו לאחר התיקון. השופט אלרון עמד על כך שנסיבה מחמירה זו נועדה להחליף, באופן רעיוני, את העבירה של "רצח בכוונה תחילה" כנוסחה עובר לתיקון 137 לחוק. לדבריו, חומרתה של עבירה זו בהשוואה לעבירת הרצח הבסיסית, היא בנחישותו של העושה, שגמר אומר להמית את הקרבן לאחר שרקם תוכנית להוצאת זממו אל הפועל; או לאחר שכלכל היטב את מעשיו, שקל את תוצאותיהם והתגבר על מעצורים מוסריים ואחרים בדרכו לממש את תוכניתו. לגישתו:

"החומרה המיוחדת הטמונה בעבירה זו, המוצאת ביטוי בעונש החובה הקבוע לצידה, ראוי לה שתביא ליצירת הבחנה בין מקרים שבהם מעשה הרצח בוצע לאחר שהעושה שקל והחליט להמית את הקרבן – אשר ייכנסו לגדרי הסעיף; לבין מקרים שבהם ההחלטה להמית התגבשה באופן ספונטני, ללא הפעלת שיקול דעת של ממש, וללא הכנה הכוללת פעולות מקדימות שביצע העושה קודם לביצוע הרצח – אשר יוותרו מחוצה לו."[86]

זאת, להבדיל מהאופן שבו יושמה עבירת הרצח בכוונה תחילה עבור לחקיקת תיקון 137.[87]

במקרה נוסף, קבע השופט אלרון כי בנסיבות שבהן ירה אדם לעבר הנרצח מספר פעמים, "כאשר מימינו ומשמאלו .. עומדים חוגגים נוספים, ובסמוך לו שאדי אשר נפצע בפועל מהירי – אין כל ספק כי היה מודע לכך שהוא יוצר במעשיו סכנה ממשית לחייהם של אחרים", התקיימה בעניינו הנסיבה המחמירה של "יצירת סכנה ממשית לחייו של אדם אחר נוסף על הקורבן", ועל כן יש להרשיעו בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות.[88]

כמו כן התייחס השופט אלרון לאופן הייחודי שבו יש להחיל את העבירה החדשה שנקבעה בחוק, של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, באופן רטרוספקטיבי,[89] וקבע כי עבירה זו עשויה לחול במקרה שאדם התקשה מאוד לשלוט בעצמו והמית את הקורבן כתוצאה מהתגרות תכופה מצידו – ולא רק במקרה שפעל מתוך סערת רוח, אובדן עשתונות ואובדן שליטה עצמית, כפי שנקבע עובר לחקיקת תיקון 137 לחוק העונשין.[90] בעניין אחר, קבע השופט אלרון כי יש לבטל את הרשעתו של אדם, שקדמה לתיקון, בעבירת הריגה בגין דריסת שוטר למוות והפקרתו, ותחת זאת להרשיעו בעבירת "המתה בקלות דעת" – אך להותיר את העונש שנגזר עליו על כנו. זאת, שכן "אין חובה להפחית את העונש, אלא יש לבחון את העונש על העבירה ה'חדשה' לפי נסיבות העניין".[91]

במסגרת עיצוב מדיניות הענישה לאור הרפורמה בעבירות ההמתה, השופט אלרון קבע כי הרפורמה מחייבת החמרה בענישה בגין רצח המבוצע ביסוד נפשי של אדישות, ונימק: "קביעת המחוקק כי המתה באדישות נכללת תחת עבירת הרצח 'הבסיסית', לצד מעשה המתה בכוונה, מלמדת על שינוי מהותי, ערכי ונורמטיבי ביחס אליה. בכך, המחוקק ביקש להוביל החמרה בענישה המתבטאת הן בעונש המרבי הן בתיוגו של העבריין כרוצח."[92]

משפט מנהלי וחוקתיעריכה

פסיקותיו של השופט אלרון בתחום המשפט המנהלי והחוקתי מבטאות ריסון שיפוטי וזהירות בהתערבות בשיקול הדעת המנהלי וביחסים שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. זאת, תוך שהביע מספר פעמים את דעתו כי "את השימוש בעילת הסבירות יש להותיר כמוצא אחרון, במקרים שבהם פועלת הרשות בחוסר סבירות קיצוני – ובפרט כאשר קיים חשש לפגיעה בזכויות אדם כתוצאה מהחלטותיה",[93] וכי אין להידרש לסבירות שיקול דעת רשויות המנהל כלל במקרה שנמצא כי הן פעלו בחוסר סמכות.[94]

בהרכב המורחב שדן ב"פשרת האוזר", שבמסגרתה נערך תיקון בחוק יסוד במסגרת הוראת שעה, השופט אלרון הסתייג באופן נחרץ מהעברת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, ובפרט, מהשימוש בדוקטרינת השימוש לרעה. לדבריו:

"דומה כי המנדט הנתון לבית משפט זה לבחון את ה'צידוק' להחלטות חברי הכנסת מוגבל למדי – אם בכלל. זאת, שכן יש התוהים מדוע ראוי לבכר את דעתם של שופטי בית משפט זה באשר לצידוק לחקיקת חוק-יסוד על פני דעתם של חברי הכנסת.

קושי זה מקבל משנה תוקף לאור החסר החוקתי והחוקי במסגרתו אנו עדיין פועלים. מחד גיסא, אין בחוקי היסוד של המדינה קביעה באשר לאופן שבו הכנסת רשאית להפעיל את סמכויותיה לחוקק חוקי-יסוד. מאידך גיסא, דוקטרינת ה'שימוש לרעה' מעוגנת רק בפסיקת בית משפט זה. לכאורה, דוקטרינה זו מקנה סמכויות נרחבות לבית המשפט, באופן שיש בו כדי להביא להתערבות בשיקול דעת חברי הכנסת אף כאשר אין בהחלטותיהם כדי לערער את ערכי היסוד של שיטת המשטר. בהיעדר נורמה מפורשת המגבילה את סמכויות הכנסת לחוקק חוקי-יסוד, או קובעת כיצד יש להפעילן – הרי שבהמשך פיתוחה של דוקטרינת ה'שימוש לרעה' במסגרת ההלכה הפסוקה יש משום היפוך היוצרות: בית המשפט הוא שמתווה את גבולות סמכות החקיקה, במקום שהמחוקק יתווה את גבולות סמכות השיפוט.

לגישתי, הכרעה כה חשובה צריכה להתקבל על ידי הציבור ונציגיו הנבחרים, תוך ראייה כוללת באשר לתפקידו ומקומו של בית משפט זה להעביר ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד".[95]

השופט אלרון מקפיד להדגיש בפסיקותיו כי "בית המשפט הבוחן החלטה מינהלית אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית, אשר מופקדת על קבלת ההחלטה בשיקול דעתו שלו, ואינו מתערב בהחלטה אף אם ניתן היה לקבל החלטה טובה יותר". לשיטתו, "תפקידו של בית המשפט מתמצה בבחינת סבירות ההחלטה והליך קבלתה, באופן הבוחן האם נפלו פגמים המצדיקים את ביטולה".[96] בהתאם, השופט אלרון הדגיש את שיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה בהחלטה על פתיחה בחקירה פלילית כמו בהחלטה אם להעמיד אדם לדין.[97]

באחד מפסקי הדין שלו כתב:

"במקרים רבים אין צורך להידרש לדיון מורכב באשר לשאלת היקף הביקורת השיפוטית שיש להפעיל על החלטות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – ודי להקפיד כי בית משפט זה לא יידרש לסוגיות אשר לא בשלה העת להכריע בהן. כך, יימנע בית המשפט מהפעלת ביקורת שיפוטית כאשר הדבר אינו הכרחי, באופן שיבטיח כי הצעותיו ועמדותיו של בית המשפט לא יכבלו את עצמאותן של הרשויות האחרות בהליך קבלת החלטתן. הדבר נחוץ במיוחד במקרים שבהם מתנהלת בפני בית המשפט 'עתירה מתגלגלת' אשר במסגרתה מקבלת המדינה את טענות העותרים באופן חלקי ומציעה מיוזמתה מתווה לתיקון דרכיה. במקרים אלו, עצם מעמדו של בית משפט זה אשר מלווה את הצדדים עד להטמעת המתווה המתוקן שנוי במחלוקת, בין היתר בשל מעורבותו בהליך קבלת ההחלטות של רשויות המדינה. בעייתיות זו מחריפה לטעמי עת מכריע בית המשפט בלב הסוגיה שבמחלוקת לאחר שהוצע בפניו מתווה כללי לתיקון דרכי המדינה, ובטרם יושם המתווה בפועל ופרטיו לא נקבעו – שהרי יש בכך כדי לקבוע סוף פסוק בטרם השלימה המדינה את הליך קבלת ההחלטות. ... המחלוקת שלפנינו מבטאת התנגשות מהותית בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת – אשר לכתחילה, מוטב כי תיושב ללא התערבותו של בית משפט זה. ... לדידי, הסדרת מערכת היחסים בין הרשות המחוקקת למבצעת, ראוי שתתבצע על ידי שתי רשויות אלה; ואילו התערבותו של בית משפט זה במערכת היחסים ביניהן, ראוי שתיעשה במשורה וכמוצא אחרון".[98]

השופט אלרון דחה בדעת רוב דרישה לפרסום זהותם של מבצעי חפירות ארכאולוגיות שבוצעו באזור יהודה ושומרון, שביקשו ששמם לא יפורסם, בין היתר לאחר שאימץ את עמדת משרד החוץ שלפיה פרסום המידע עלול להוביל לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל.[99] במסגרת עתירה נגד מדיניות משרד החוץ לאפשר את ביקורם במוזיאון יד ושם של אישים שונים שעל פי הנטען השתתפו בביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, דחה השופט אלרון את העתירה, תוך שהדגיש כי ישנם שיקולים שונים העשויים לתמוך במדיניות זו. זאת, בפרט מאחר ש"הקמתו של מוסד יד ושם נועדה לא רק 'להניח מצבת-עד' לשואת העם היהודי, אלא ביקשה להעביר בנוסף לקח חינוכי 'למען העתיד'", בין היתר באמצעות תיעוד ויזואלי אשר "ממחיש למבקר את הממדים העצומים של החורבן וההרס שזרעה האידאולוגיה הנאצית, ואת הזוועות שביצעו ידי אדם תחת משטר גזעני ופשיסטי".[100]

במקרה אחר הוא קבע כי החלטת משרד הבריאות האוסרת על ביצוע לידות בית ב"מרכזי לידה טבעית", סבירה ומידתית, תוך שציין שאף שיש טעם בעמדת העותרות באשר ליתרונות הגלומים בלידה מחוץ לכותלי בית החולים, הרי ש"בהפעילו ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות, בית המשפט אינו נדרש להכריע מי מבין העמדות נכונה או ראויה יותר בעיניו; עליו לבחון האם החלטתה של הרשות התקבלה על סמך שיקולים ענייניים ומקצועיים והאם היא מצויה במתחם הסבירות".[101] עמדתו זו נדחתה בדיון נוסף ברוב של חמישה שופטים נגד שניים.[102] אלרון גם סירב בדעת הרוב להתערב בשיקול מנהל השירותים הווטרינריים באיזון בין צער בעלי חיים לבריאות הציבור.[103]

במספר מקרים אחרים השופט אלרון נמנע מלהתערב בשיקול דעתן של רשויות התכנון, וציין כי בית המשפט "ייטה שלא להתערב בהחלטותיהם של גופי התכנון אלא אם הוכח קיומו של פגם משפטי בהליך קבלת ההחלטות, או שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני".[104][105]

לצד גישה זו, המעניקה לרשויות המדינה שיקול דעת נרחב יחסית להפעיל את סמכויותיהן, מדגיש השופט אלרון בפסיקותיו את החובה החלה עליהן לשמור על זכויותיהן של כלל קבוצות האוכלוסייה.

בבקשה לרשות ערעור על הרשעתם של מקבצי נדבות בעבירה של פשיטת יד בכותל, שנקבעה בתקנות, קבע השופט אלרון כי ניתן לתקוף את חוקיות התקנות במסגרת הליך פלילי. הוא אף סבר, בדעת מיעוט, כי העבירה נקבעה בחוסר סמכות והציע לבטל את הרשעתם – או לכל הפחות להפחית בעונשם – תוך שביקר את השימוש בדין הפלילי בכדי למנוע קיבוץ נדבות בכותל.[106]

במקרה נוסף, הדגיש השופט אלרון כי על ראשי עיר לפעול בגבולות הסמכות שהותוו על ידי מועצת העיר באמצעות חוקי עזר עירוני; וזאת ביתר שאת כאשר הם פועלים באופן העלול לפגוע בזכויות הפרט – ובכלל זה בזכות לחופש הביטוי.[94]

בעניין אחר, הדגיש השופט אלרון את הערכים החברתיים המצדיקים את הרחבתו של בית אבות שהיה בסכנת סגירה במקרקעין סמוכים בפטור ממכרז. אלרון סבר, בדעת מיעוט, כי יש לאמוד את שווי הזכויות שהוענקו לבית האבות במקרקעין ללא מכרז בהתאם לזכויות שהוענקו בפועל, שהגבילו את השימוש בהם לטובת בית אבות בלבד, ולא בהתאם לשווי התאורטי של המקרקעין ללא כל הגבלה ביחס לשימוש בהם. זאת, בין היתר מאחר שאם לא כן, רכישת המקרקעין עלולה שלא להיות כדאית עבור בית האבות, והדבר יוביל לסגירתו – בניגוד למטרה שלשמה ניתן הפטור מלכתחילה.[22]

בעתירה שהופנתה כלפי שימוש באמצעים לפיזור הפגנות של הציבור החרדי, תוך טענות לפגיעה בקטינים ועוברי אורח שאין להם כל נגיעה להפרות הסדר, הסכים השופט אלרון כי משנאותה המדינה לקבוע קווים מנחים לאופן השימוש באמצעים אלו, על מנת לצמצם את פוטנציאל הנזק הגלום בהם, יש להורות על מחיקתה. אולם, השופט אלרון נקט בגישה שלפיה "ככל שירבו בעתיד המקרים שבהם תיגרמנה פגיעות לא מידתיות בעוברי אורח ובמפגינים, לא מן הנמנע כי יהיה בכך כדי ללמד, כי הוראות הנוהל העדכניות אינן מספקות מענה להבניית שיקול הדעת של כוחות המשטרה, באשר לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות בשטחים בנויים".[107]

בעתירה שהוגשה נגד מינויו של אריה דרעי לשר בממשלת ישראל השלושים ושבע סבר השופט אלרון, כיתר עשרת עמיתיו, שנדרשת ביקורת שיפוטית על הליך מינויו של דרעי, משום שנפל פגם בהתנהלותו של נתניהו בעת הרכבת הממשלה, אך ציין בדעת יחיד שהצעד הנדרש אינו פסילת המינוי, אלא מתן הוראה לראש הממשלה שיפנה, תוך 30 יום, אל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, על מנת שיקבע אם יש קלון בהרשעתו האחרונה של דרעי. הוא הוסיף כי לאחר שתתקבל קביעה זו, ניתן יהא לדון ולהכריע בחוקיות מינויו של דרעי, ככל שיידרש.[108]

משפט אזרחיעריכה

בהתייחס לתביעות בנזיקין על רשלנות הרשויות בביצוע תפקידי רישוי ופיקוח, הסתייג מהעמדה שיש לצמצם את היקף אחריות המדינה בנזיקין, בין היתר מאחר שהדבר עשוי להותיר את הפרט הנפגע בשל התרשלות רשויות המדינה בפני שוקת שבורה[109]:

"[...] ספק אם נכון ומוצדק לגלגל את עלות התרשלותה של הרשות על כתפיו של הנפגע המזדמן אשר איתרע מזלו ורשלנותה הסבה לו נזק. לדידי, במקרים מסוג אלו מוטב להטיל את עלות רשלנותה של הרשות על פני הציבור כולו – ולא להותיר את הנפגע ללא סעד. השיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית על רשויות ציבוריות עמדו ביסוד המגמה אשר השתרשה בעשורים האחרונים לפיה יש דווקא להרחיב את אחריותן בנזיקין. ... יודגש כי אין במגמה זו כשלעצמה כדי להפוך את המדינה ל"מבטחת על", אלא להשוות את מעמד גופי המדינה לכל גוף מאוגד אחר האחראי על נזקי רשלנותו."

בערעור על פסק דין שהטיל אחריות על מגן דוד אדום חלק על השופט יצחק עמית שטען שהרף שנדרש ממגן דוד אדום נראה גבוה מדי, וכתב "ספק אם ישנה מחלוקת באשר לציפייה לקבל ממד"א את המענה המקצועי ביותר".[110]

במקרה אחר קבע השופט אלרון כי כאשר רשויות המדינה משתהות בפינוי ברי-רשות במקרקעין ציבוריים ומייצרות חוסר בהירות באשר לחוקיות ההחזקה במקרקעין, הדבר עשוי למנוע מהן לגבות דמי שימוש בגין ההחזקה בהם – וזאת בין היתר מתוקף חובת ההגינות המוגברת החלה עליהן.[111]

בפסק דין בערעור אזרחי קבע השופט אלרון כי הרצאות בעל-פה עשויות, באופן עקרוני, להיחשב יצירה המקנה לבעליה זכויות יוצרים.[112]

השופט אלרון הוא אחד השופטים שדנו בשינוי הלכת ידידיה, 50 שנים לאחר כינונה. הלכה זו קבעה כי פושט רגל המקבל פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות במסגרת תביעה בגין נזקי גוף – הפיצוי ייוותר כולו בידיו. השופט אלרון הסכים עם דעת הרוב כי יש לנושיו של פושט הרגל זכות לקבל חלק מפירות התביעה של פושט הרגל בגין אובדן כושר השתכרות – שהרי אלמלא היה ניזוק, היו נפרעים מחובותיו כלפיהם בין היתר באמצעות קבלת חלק ניכר מהכנסותיו. אולם, הוא סבר בדעת יחיד כי אין לאפשר לנאמן לנהל את התביעה בשם הניזוק פושט הרגל על מנת שלא לפגוע בזכויותיו לפרטיות ולאוטונומיה. לדבריו:

"יהיו אלה ביש מזל, חוסר אחריות או חוסר כישורים שהובילו את פושט הרגל למצבו – אין בכך כדי להצדיק את הפשטתו מזכויותיו לפרטיות ולאוטונומיה באופן גורף".[113]

כחלק מגישתו הכללית, המדגישה את חשיבות זכות הגישה לערכאות של בעלי דין, קבע השופט אלרון כי במקרה שהסכם בוררות בין צדדים אינו ישים, מאחר שאחד מתנאי הסכם הבוררות לא קוים, אין בכך בהכרח כדי לחסום את הדרך מפני בירור מחלוקות הצדדים בפני בית משפט.[114] במקרה אחר, קבע השופט אלרון כי במקרים מסוימים, תקום עילת השבה בגין עשיית עושר ביחס להטבה שנתקבלה במסגרת משא ומתן לכריתת חוזה, שלא הבשיל לחוזה מחייב. זאת, תוך שקבע, לראשונה, כי במקרים מסוימים תצמח זכות השבה מתוקף דיני עשיית עושר, גם אם מקבל ההטבה פעל בתום לב ולא דבק רבב במעשיו. זאת גם כאשר המזכה הניח בטעות מצב דברים מסוים, ובהתבסס על הנחתו זו העביר לזוכה תשלום או נכס, או השקיע השקעה ברכוש זולתו – ובלבד שמדובר בטעות חמורה ויסודית, שאילו לא התרחשה היה נשמט הבסיס לרצונו של המזכה לפעול כפי שפעל; ובתנאי שקיים קשר סיבתי בין הטעות לבין התשלום או הפעולה המיטיבה.[115]

תיקים מרכזיים בעת כהונתו כשופט בבית משפט השלום בחיפהעריכה

  • חקירת נסיבות המוות של הנערה החוסה, חס"ם (שלום חי') 18/99 פ"מ תשנ"ח, חלק רביעי.[116]
  • הרשעת יועץ טבעוני והומאופת בפלילים – דיון בנושא הרפואה המשלימה ועיסוק בפקודת הרופאים.[117]
  • קבלת "ראיה נוספת" לאחר הכרעת דין מרשיעה וזיכוי הנאשם לאחר קבלת ראיה נוספת.[118]
  • מתן צו המחייב חשוד בביצוע עבירה לבצע בדיקת דם לגילוי מחלת האיידס – דיון בסוגיית הפגיעה בחירותו לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.[119]
  • עובד בכיר ב"הסתדרות החדשה" וחבר בהנהגתה, אשר נאשם במסירת מסמך, הנחזה כנכתב בידי סמנכ"ל חברה, בעת שעובדי החברה ניהלו מאבק נגד הנהלתה.[120]
  • הרשעת הקאדי, זכי מדלג', שכיהן בבית הדין השרעי בחיפה ובעכו, בעבירות של שקר ושיבוש הליכי משפט.[121]

תיקים מרכזיים בעת כהונתו כשופט בבית המשפט המחוזי בחיפהעריכה

  • רוני פרץ, בעניינו קבע: "כפי שהוכח בפנינו, ניתן על נקלה לרשום כאות קלון על מצחו של הנאשם את דבר היותו "רוצח סדרתי" לכל עניין ודבר, אשר מתוך ארבעת קרבנותיו, שתי קשישות אינן בין החיים, לאחר שמצאו את מותן הטראגי תחת מסת ידיו המגואלות בדמן. שני קורבנותיו האחרים שרדו אך בנס את התנהגותו המפלצתית ואת רגעי האימה...".[122]
  • לאוניד ג'ילין שהורשע ברצח גרושתו בחבטות פטיש, לאחר שנקבע שאף על פי שהיה חולה נפש, היה כשיר לעמוד לדין.[123]
  • אילן גדו, שהורשע ברצח אשתו בעת שהיו בהליכי גירושין, ונקבע שאין מקום לענישה מופחתת בשל מצבו הנפשי. משכך, הוחלט לגזור עליו מאסר עולם.[124]
  • עיסאם ניג'אם רצח את בתו ביריות אקדח, בעת ששהו יחד ברכב, וזאת על רקע "כבוד המשפחה" ואי הסכמתו כי תינשא לבחיר ליבה.[125]
  • פטר גפן הורשע ברצח קרובת משפחתו במהלך שוד אלים בביתה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על ממצאי DNA, שנמצאו תחת ציפורני המנוחה שנאבקה בנאשם בטרם הכריע אותה למוות.[126]
  • יורי סוליימנוב הורשע ברצח ביריות אקדח של שומר לילה במפעל באזור התעשייה בקיסריה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על DNA שנמצא על בדלי סיגריות שנמצאו בזירת הרצח.[127]
  • זיכויו מחמת הספק של נאשם שנחשד ברצח מורה של אחותו שביצע בה מעשים מגונים. בהכרעת הדין נמתחה ביקורת על מחדלי המשטרה בתיק.[128]

אלרון ישב בראש הרכב השופטים שדן בתיק השוטרים הנוקמים מנהריה.[129]

בנוסף דן בתיקים ביטחוניים, בהם תיקו של אמיר מח'ול[130] ואחר של אליאס ג'ריס,[131] וכמו כן, בתיק עבירות שוחד והלבנת הון חמורות ורחבות היקף של מי ששימש בתפקיד בכיר בחברת החשמל, אשר כהן. תפ (חי') 4039/05 מד"י נ' אשר כהן.[132]

פעילות נוספת במערכת המשפטעריכה

  • באפריל 2012 התמנה השופט אלרון לראש הצוות המייעץ לעניינים פליליים המטופלים על ידי הלשכה המשפטית בהנהלת בתי המשפט.
  • ייצג את בתי המשפט המחוזיים מול תאגיד "מקינזי", שנשכר לבחון ולייעל את עבודת שב"ס (דצמבר 2012).
  • חבר בוועדה לניסוח נוהל "שמיעה רציפה בפלילים" בראשות שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל (ספטמבר 2013).
  • יו"ר הוועדה לעדכון טופסי "בקשה לדחיית דיונים" לבקשת נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס (אוקטובר 2014).
  • יו"ר צוות "יישום יעדים ומדידה" במסגרת התוכנית האסטרטגית של הנהלת בתי המשפט (אוקטובר 2014).
  • חבר "ועדת האינטגרציה" של הוועדות השונות של התוכנית האסטרטגית בראשות מנהל בתי המשפט (נובמבר 2014).
  • יו"ר צוות ההיגוי לכנס השופטים של שופטי ישראל (ירושלים, אוגוסט 2015) וממונה על השתלמות נשיאים וסגני נשיא, תוכנית ההשתלמות והנחייתה, יוני 2016.
  • יו"ר ועדות האיתור לכהונת נשיא בתי משפט: בית משפט השלום מחוז דרום בספטמבר 2014, מחוז ירושלים במרץ 2015, נשיא בתי המשפט במחוז מרכז בספטמבר 2015, וכמו כן, חבר בוועדות האיתור לכהונת נשיא בתי המשפט מחוזי מרכז-לוד באוקטובר 2013 ולכהונת נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים בנובמבר 2015.
  • חבר פנ"ה – פורום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור (אוקטובר 2016 עד אוקטובר 2017).
  • ראש צוות הבדיקה לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה (מרץ-אפריל 2018).[133][134] בהתאם להמלצותיו של צוות הבדיקה, אשר הוגשו ב-15 באפריל 2018, פורסמו נוהלי עבודה לשופטים בכלל הערכאות בישראל.[135][136]
  • בעת כהונתו כשופט בית המשפט העליון עמד בראש צוות הבדיקה הבכיר לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום, לבין גורמי התביעה בעקבות פרשת השופטת פוזננסקי-כץ[137].

מאמריועריכה

  • "השופט החוקר על-פי חוק חקירת סיבות מוות", תשי"ח - 1958, ספר שמגר - מאמרים, חלק ב', ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ג - 2003. במאמר זה סקר את פסיקות בתי המשפט ביחס להליך חקירת סיבת מוות על ידי שופט, ועמד על השימוש הגובר בהליך זה ועל יישומו של החוק בפועל.
  • "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" - ספר עדי אזר - המשפט, כרך י"ב - כתב עת לענייני משפט בית הספר למשפטים המסלול האקדמי, המכללה למינהל, התשס"ז - 2007. במאמר זה עמד על המסגרת המשפטית להגשת ראיות לשלא על פי סדרי דין, תוך התמקדות בדין הפלילי, והציע כי במסגרת הכרעת הערכאה הדיונית בשאלה אם להתיר הצגת ראיה נוספת שלא במועדה, יהיה עליה להכריע בסוגיה גם על פי אמות המידה המנחות את ערכאת הערעור באותם מקרים בהם ראיה זו הייתה מובאת בפניה.
  • "תסקיר מבחן ותסקיר קורבן: שיקולים משפטיים ואתיים", ספר "סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל, אבחון, טיפול ושיפוט", הוצאת דיונון, 2008. במאמר זה עמד על הקושי הטמון בהחלטה לגבי חשיפת תוכנם של התסקירים במסגרת ההליך הפלילי, והציע בין היתר כי כותבי התסקירים וחוות-הדעת המקצועיות יביעו את דעתם בכתב על גב התסקירים וחוות-הדעת, בנוגע לחיסיון הדו״ח בכללותו או בחלקו.
  • "חוות דעת פסיכיאטריות מנוגדות - השיקולים שבבסיס ההכרעה השיפוטית", ספר: "סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית", הוצאת פרובוק, 2011. במאמר זה הציע השופט אלרון מספר כללי אצבע להכרעה בין חוות-דעת פסיכיאטריות מנוגדות, והדגימם באמצעות פסיקות בתי המשפט בנושא.
  • ״זכויות דיוניות במשפט הפלילי - בתווך - בין עקרונות המשפט הציבורי מזה, ושיקולי צדק מזה״, עורך הדין, גיליון 49, יולי 2022. https://www.israelbar.org.il/magazine/OrechHadin49/7/
  • יוסף אלרון “המשפט הפלילי – על צומת דרכים” ספר לכבודו של השופט סלים ג’ובראן (2023).

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יוסף אלרון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יוסף אלרון, באתר הרשות השופטת
  2. ^ לדוגמה: עתמ (חי') 51777-03-14 סלים חמדאן נ' משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק
  3. ^ איתמר לוין, איתמר לוין, אלרון מציג: שלווה תקיפה, באתר News1 מחלקה ראשונה, ‏1.1.2012; הכנס ה-16 של לשכת עורכי הדין, הרצאת השופט יוסף אלרון - ניהול תיקי ענק בפלילים, באתר YouTube, לשכת עורכי הדין, ‏אפריל 2016
  4. ^ עדו בן פורת, השופט אלרון - ראש ועדת הבחינות של לשכת עוה"ד, באתר ערוץ 7, 6 באוגוסט 2014
  5. ^ ספיר כלפון, ‏לראשונה: שאלה "פתוחה" בבחינת ההסמכה של לשכת עוה"ד, באתר גלובס, 29 באפריל 2015
  6. ^ "בלי מינוי יוסף אלרון לא תהיה היום בחירת שופטים לעליון"
  7. ^ שלמה פיוטרקובסקי, עליון"סוף עידן ה'משפחה'", באתר ערוץ 7, ‏22 בפברואר 2017; אלי לוי, עליון"השופט יוסף אלרון - איש העשור", באתר YouTube, רדיו חיפה, ‏27 בדצמבר 2019
  8. ^ נאום שרת המשפטים, איילת שקד, בטקס השבעת שופטי בית המשפט העליון, באתר אתר משרד המשפטים, ‏אוקטובר 2017; טובה צימוקי, הקרב על השופט אלרון, באתר ynet, 22 בדצמבר 2016; טובה צימוקי, שופט במחלוקת: עימות בין כחלון לנשיאת העליון, באתר ynet, 27 בדצמבר 2016; חן מענית, ‏"בלי מינוי יוסף אלרון לא תהיה היום בחירה של שופטים לעליון", באתר גלובס, 22 בפברואר 2017
  9. ^ חן מענית, "בלי מינוי יוסף אלרון לא תהיה היום בחירת שופטים לעליון", באתר גלובס, ‏2017-02-22
  10. ^ טובה צימוקי, ניצחון לאגף השמרני: נבחרו 4 שופטי עליון חדשים, באתר ynet, 22 בפברואר 2017
  11. ^ חן מענית, ‏הוועדה הכריעה: אלה ארבעת השופטים החדשים שימונו לעליון, באתר גלובס, 22 בפברואר 2017
  12. ^ הודעה על מינוי שופטים, ילקוט הפרסומים 7618, התשע"ח, 30 באוקטובר 2017, עמ' 1270
  13. ^ יוסף אלרון, דברים בטקס פתיחת שנת המשפט - לשכת עוה"ד חיפה, 24 באוקטובר 2013
  14. ^ יוסף אלרון, נאום בטקס הסמכת עורכי דין חדשים, 27 באוגוסט 2013; "ראיון עם השופט יוסף אלרון על המהפכות כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וכי"ר ועדת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין - 'אני רואה בעורכי הדין ובכל מי שאמון על השירות לציבור שותפים לעשייה לשימור הצדק ולמעמדו של בית המשפט'", באתר עורך הדין - כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, ‏אוקטובר 2016
  15. ^ יוסף אלרון, דברים בפני העמותה למשפט ציבורי בישראל - נוסח מקוצר, 26 בינואר 2016; בג"ץ 1260/19 קריימר נ' נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, ניתן ב־14 במאי 2020
  16. ^ בועז סנג'רו, ערעור טורדני, באתר ישראל היום, ‏15.11.2020; בועז סנג'רו, מבחן החמלה ומבחן ההיגיון במשפט, באתר ישראל היום, ‏21.2.2021. ראו גם את דבריו של השופט אלרון בוועידה הבינלאומית לעצמאות שופטים מיום 5.1.2022: יוסף אלרון, "הגנה על זכויות חברתיות".
  17. ^ עע"מ  2150/22 אסיס נ׳ משרד הבינוי והשיכון (27.3.2023); https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-04-23/ty-article/.premium/00000187-a8f8-d3b7-abcf-b9fc78c80000
  18. ^ בג"ץ 191/15 פלוני נ' עיריית בני ברק, ניתן ב־18 באפריל 2019
  19. ^ רע"פ 8471/20 פלוני נ' עיריית נס ציונה, ניתן ב־1 בפברואר 2021
  20. ^ הורים ל"ילדי תימן" מבקשים להעיד, לבית המשפט אין זמן להקשיב, באתר www.maariv.co.il; ע"א 2392/19 סלמה עוזרי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־24 בדצמבר 2019
  21. ^ ע"א 909/16 ישראל פרי נ' סידרנסקי בדש חינה, ניתן ב־27 בפברואר 2019
  22. ^ 1 2 עע"ם 8331/17 רשות מקרקעי ישראל נ' באטה, ניתן ב־12 ביולי 2020
  23. ^ רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 בפברואר 2020
  24. ^ רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון, ניתן ב־3 בנובמבר 2020
  25. ^ בג"ץ 8010/16 ברזון נ' מדינת ישראל, ניתן ב־12 ביולי 2021. ראו גם אמנון רייכמן, בעקבות בג"ץ ההפרדה המגדרית: בטלות עמומה?, ICON
  26. ^ בג"ץ 4069/19 סלאח נ' מנכ"ל משרד החינוך, ניתן ב־18 ביוני 2019
  27. ^ עע"ם 7058/19 סלום נ' עיריית נוף הגליל (נצרת עילית), ניתן ב־20 באפריל 2021
  28. ^ עע"ם 694/18 פלוני נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, ניתן ב־2 ביוני 2019
  29. ^ א"ב 852/20 אופיר כץ נ' היבא יזבק, ניתן ב־9 בפברואר 2020
  30. ^ ע"פ 5536/18 אלבייאע נ' מדינת ישראל, ניתן ב־13 ביוני 2019
  31. ^ ע"פ 4497/18 מדינת ישראל נ' בן דרי, ניתן ב־19 באוגוסט 2018
  32. ^ בג"ץ 9018/17 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־26 בנובמבר 2018
  33. ^ דנג"ץ 9105/18 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־25 בפברואר 2019
  34. ^ בג"ץ 4088/22 יוסף אלרפאעי נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, ניתן ב־7 ביולי 2022
  35. ^ בג"ץ 8786/17 אבו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, ניתן ב־26 בנובמבר 2017
  36. ^ עע"מ 998/18 שר הביטחון נ' דיסקל 1971 בע"מ, ניתן ב־29 בינואר 2019
  37. ^ בג״ץ 4275/22 אבו עראם נ׳ שר הביטחון (18.10.2022)
  38. ^ אורן גזל-אייל, "השופט יוסף אלרון - מעמד פתיחת כנס שנת המשפט חיפה"
  39. ^ בועז סנג'רו, "מבחן ביהמ"ש העליון מול זכויות החשודים", באתר ישראל היום, ינואר 2022
  40. ^ דנ"פ 1062/21 יונתן אוריך ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 בינואר 2022
  41. ^ 1 2 ע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' אלון חסן, ניתן ב־3 בדצמבר 2019
  42. ^ ע"פ 7388/20 עמירם בן אוליאל נ' מדינת ישראל, ניתן ב־1 בספטמבר 2022
  43. ^ השופט יוסף אלרון - "זכויות דיוניות במשפט הפלילי – בתווך – בין עקרונות המשפט הציבורי מזה, ושיקולי צדק מזה", עורך הדין 49 (יולי 2022); השופט יוסף אלרון - "שיח זכויות מול שיח ראיות", כנס חיפה למשפט, 4.11.2021; בש"פ 6185/19 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־2 באוקטובר 2019
  44. ^ רע"פ 3199/20 זייצב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־12 באוגוסט 2021
  45. ^ בש"פ 7917/19 אוריך נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 בדצמבר 2019; אמיר גילת, "השופט אלרון בפסק דין תקדימי מגדיר כללי החיפוש בטלפונים", באתר NOWTV, פברואר 2020
  46. ^ רע"פ 1089/21 מדינת ישראל נ' אטיאס, ניתן ב־14 במרץ 2022
  47. ^ בש"פ 5105/20 שמעון נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 במאי 2021
  48. ^ בש"פ 496/19 משה קחלון לוי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־20 בינואר 2019
    בש"פ 497/19 רוזנפלד נ' מדינת ישראל, ניתן ב־20 בינואר 2019
  49. ^ בש"פ 4226/19 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־23 ביוני 2019; Info Buzzer, www.ifat.com
  50. ^ רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם, ניתן ב־5 במאי 2020; דנ"פ 5387/20 רפי רותם נ' מדינת ישראל, ניתן ב־15 בדצמבר 2021
  51. ^ בש"פ 9287/20 אלוביץ' נ' מדינת ישראל, ניתן ב־14 בינואר 2021. ראו גם בש"פ 7364/21 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 בנובמבר 2021
  52. ^ ע"פ 5735/18 דוד (דאוד) גודובסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־9 בדצמבר 2019
  53. ^ רע"פ 5305/20 נחום נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו, ניתן ב־11 באוגוסט 2020
  54. ^ רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון, ניתן ב־3 בנובמבר 2020
  55. ^ בש"פ 1787/19 נעמאן אבו זניד נ' מדינת ישראל, ניתן ב־28 במרץ 2019
  56. ^ ע״פ 5316/22 מדינת ישראל נגד אירית פרנקו (10.11.2022)
  57. ^ בש"פ 6804/18 טרייסי קדיס נ' מדינת ישראל, ניתן ב־17 באוקטובר 2018
  58. ^ בש"פ 1785/19 בלסם שראיעה נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 במרץ 2019
  59. ^ בש"פ 1897/19 היועץ המשפטי לממשלה נ' טוויל, ניתן ב־19 במרץ 2019
  60. ^ בש"פ 1815/19 אבו זאיד נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 במרץ 2019; בש"פ 450/19 גנאל נ' מדינת ישראל, ניתן ב־31 בינואר 2019
  61. ^ בש"פ 9225/20 חמדאו נ' מדינת ישראל, ניתן ב־30 בדצמבר 2020
  62. ^ בש"פ 9222/20 כהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־4 בינואר 2021
  63. ^ בש"פ 1840/19 מדינת ישראל נ' פרדר, ניתן ב־18 במרץ 2019; בש"פ 3877/18 מדינת ישראל נ' אוסאמה אבו כאטר, ניתן ב־28 במאי 2018
  64. ^ בש"פ 85/21 מדינת ישראל נ' מחאג'נה, ניתן ב־19 בינואר 2021
  65. ^ בש"פ 4120/19 מדינת ישראל נ' עודה, ניתן ב־4 ביולי 2019
  66. ^ בש"פ 1902/19 אביטן נ' מדינת ישראל (2.6.2019)
  67. ^ רע"פ 6477/20 ניסו שחם נ' מדינת ישראל, ניתן ב־15 בנובמבר 2021
  68. ^ רע"פ 8182/18 אליעזר מושיא נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 בפברואר 2020
  69. ^ במקרה אחד הוא כתב: "אמנם לעיתים נדמה כי החמרה לחוד והרתעה לחוד, אך אין בכך כדי לרפות את ידי בית המשפט מלתרום את חלקו למאבק בקטל בדרכים", ע"פ 6193/20 אליהו בר זכאי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 במרץ 2021, סעיף 37
  70. ^ ע"פ 6637/17 אליזבת קרנדל נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 באפריל 2018
  71. ^ וראו גם: ע"פ 2392/21 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־12 באוגוסט 2021
  72. ^ ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' יונס סובח, ניתן ב־5 בנובמבר 2019; ע"פ 5432/20 קבהא נ' מדינת ישראל, ניתן ב־20 בדצמבר 2020
  73. ^ ע"פ 1828/14 אשר דאהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־27 ביוני 2019
  74. ^ ע"פ 2965/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־12 ביוני 2019; ע"פ 8507/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־9 בספטמבר 2020
  75. ^ ע"פ 4528/18 פלוני נ' מדינת ישראל ופלונית, ניתן ב־16 ביוני 2019
  76. ^ ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' יונס סובח, ניתן ב־5 בנובמבר 2019
  77. ^ ע"פ 2165/23 מדינת ישראל נ' פלאח בלאל, ניתן ב־4 במאי 2023
  78. ^ ע"פ 4908/18 פואד אל עסייוי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־7 בנובמבר 2019
  79. ^ ע"פ 634/19 שמעיה יהושע גבאי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־26 בפברואר 2020
  80. ^ רע"פ 1438/21 אביב דוקטורוביץ נ' מדינת ישראל, ניתן ב־6 באפריל 2021
  81. ^ ע"פ 6193/20 בר זכאי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־25 במרץ 2021
  82. ^ ע"פ 5121/17 אילן טסלר נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 במרץ 2018
  83. ^ ע"פ 2454/18 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל, ניתן ב־6 בדצמבר 2018
  84. ^ ע"פ 105/17 ישי זיתוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־26 בדצמבר 2017
  85. ^ ראו גם לשכת עורכי הדין, הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת 2021: הרפורמה בעבירות המתה בראי הפסיקה - השופט יוסף אלרון, באתר YouTube - לשכת עורכי הדין, ‏10.6.2021
  86. ^ ע"פ 7722/19 זרסנאי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־19 באפריל 2021
  87. ^ ראו גם ע"פ 6501/18 עאצי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־22 באפריל 2020
  88. ^ ע"פ 8965/18 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, ניתן ב־3 בנובמבר 2019
  89. ^ ע"פ 3568/20 עשור נ' מדינת ישראל, ניתן ב־20 בינואר 2021
  90. ^ ע"פ 1130/19 שוא נ' מדינת ישראל, ניתן ב־27 בדצמבר 2020
  91. ^ ע"פ 940/19 גרייב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־5 באפריל 2020
  92. ^ ע״פ 5806/22 מדינת ישראל נ׳ גריפאת (20.11.2022)
  93. ^ בג"ץ 3194/20 הליכוד תנועה לאומית ליבראלית נ' מדינת ישראל, ניתן ב־29 בדצמבר 2020; רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם, ניתן ב־5 במאי 2020
  94. ^ 1 2 עע"מ 1775/20 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, ניתן ב־24 בספטמבר 2020
  95. ^ בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, ניתן ב־23 במאי 2021
  96. ^ עע"מ 7310/16 עירית בת ים נ' ועדת המשנה לעררים, ניתן ב־23 באוקטובר 2018 ; בג"ץ 1460/18 יהודה דרורי נ' הוועדה לבחירת שופטים, ניתן ב־21 בפברואר 2018 ;עע"מ 122/19 עמותת זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים, ניתן ב־4 באוגוסט 2019 ;בג"צ 6525/15 ארגון עמק שווה נ' ועדת המשנה להתנגדויות של מועצת התכנון העליונה, ניתן ב־6 באוגוסט 2019
  97. ^ בג"ץ 1943/19 עמותת "חוזה חדש" נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־21 במרץ 2019; בג"ץ 1907/19 פלונית נ' פרקליט המדינה, ניתן ב־25 במרץ 2019; בג"ץ 6796/18 סעדי נ' המחלקה לחקירות שוטרים, ניתן ב־14 במרץ 2019; בג"ץ 6847/18 טאצ'ר-גואל נ' פרקליט המדינה, ניתן ב־6 בינואר 2019; בג"ץ 1516/18 ורקשטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־26 ביוני 2018; בג"ץ 7841/19 ארגון עמק שווה נ' ממשלת ישראל, ניתן ב־15 במאי 2022
  98. ^ בג"ץ 4252/17 ג'בארין נ' הכנסת, ניתן ב־14 ביולי 2020
  99. ^ עע"מ 10014/16 יש דין - ארגון מתנדבים לזכויות אדם נ' המינהל האזרחי איו"ש, ניתן ב־16 במאי 2019, פסקה 35
  100. ^ בג"ץ 6120/19 כהן נ' יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ניתן ב־17 ביולי 2020
  101. ^ בג"ץ 5428/17 רום נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 ביוני 2018
  102. ^ דנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת – למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל, ניתן ב־21 ביולי 2021
  103. ^ עע"מ 861/19 מדינת ישראל – משרד החקלאות ופיתוח הכפר נ' נח - התאחדות ישראלית של ארגונים, ניתן ב־26 ביוני 2019
  104. ^ בג"ץ 5974/17 המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, ניתן ב־23 בינואר 2019. ראו גם עע"מ 7310/16 עיריית בת ים נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ובניה (23.10.2018).
  105. ^ וראו גם: עע"מ 694/18 אבו נאב אוסאמה ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, ניתן ב־2 ביוני 2019
  106. ^ בועז סנג'רו, המשפט הפלילי הגיע עד לכותל, באתר ישראל היום, ‏16.3.2020; רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 בפברואר 2020
  107. ^ בג"ץ 5882/18 קרויס נ' משטרת ישראל, ניתן ב־19 באוגוסט 2020
  108. ^ בג"ץ 8948/22 אילן שיינפלד ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־18 בינואר 2023
  109. ^ ע"א 1751/18 עיריית אשקלון נ' פלוני, ניתן ב־2 באוקטובר 2019
  110. ^ ע"א 1423/19 מגן דוד אדום נ' עזבון המנוחה פלונית, ניתן ב־22 ביוני 2020
  111. ^ ע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ, ניתן ב־11 בדצמבר 2019
  112. ^ ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' רון, ניתן ב־3 בדצמבר 2017
  113. ^ דנ"א 1996/19 קוגן נ' ב.ת.ב – בנייני תעשייה באר-שבע בע"מ, ניתן ב־11 בינואר 2021
  114. ^ ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ, ניתן ב־6 בינואר 2021
  115. ^ ע"א 1880/19 הליגה למניעת מחלות ריאה נ' שיר משכנות ותיקים בע"מ, ניתן ב־17 במרץ 2021
  116. ^ צבי נח, למה משקיעה הפרקליטות מאמצים לסכל החלטת השופט יוסף אלרון?, באתר "גלובס", ‏8.3.2003; נח מעורבות פסולה של פרקליטת מחוז חיפה?, באתר "גלובס", ‏9.9.2001
  117. ^ הרשעת יועץ טבעוני והומאופט בפלילים - דיון בנושא הרפואה המשלימה ועיסוק בפקודת הרופאים ת"פ (חיפה) 7669/01 מדינת ישראל נ. רווס, באתר אתר "נבו"
  118. ^ קבלת ראיה נוספת לאחר הכרעת דין מרשיעה וזיכוי הנאשם. ת"פ (חיפה) 5976/01 מדינת ישראל נ. טאהא, באתר אתר "נבו"
  119. ^ צו המחייב חשוד בביצוע עבירה לבצע בדיקת דם לגילוי מחלת האיידס למול פגיעה בחירותו באם לבצע את הבדיקה אם לאו לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ה"מ (ח 3517/99) מדינת ישראל נ. קריכלי, באתר אתר "נבו"(הקישור אינו פעיל)
  120. ^ ת"פ (חיפה) 3506/99 מדינת ישראל נ. אלמליח, באתר אתר "נבו"
  121. ^ הרשעת קאדי אשר כיהן בבית הדין השרעי בחיפה ובעכו בעברות של שקר ושיבוש הליכי משפט. ת"פ (חיפה) 6322/98 מדינת ישראל נ. זכי מדלג', באתר אתר "נבו"
  122. ^ פח 003024/06 מדינת ישראל נ. רוני פרץ, באתר אתר "נבו"
  123. ^ ת"פ (חי') 281/01 מד"י נ' פלוני, באתר אתר "נבו"
  124. ^ תפ"ח 08–5037 מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ' גדו(אסיר), באתר אתר "נבו"
  125. ^ תפ"ח 8354-06-09 מדינת ישראל נ' ניג'ם, באתר אתר "נבו"
  126. ^ תפ"ח 55684-02-13 מד"י נ' גפן
  127. ^ תפ"ח 793-07-14 מדינת ישראל נ' סוליימנוב(עציר), באתר אתר "נבו"
  128. ^ רויטל חובל, זוכה מחמת הספק מרצח מורה שביצע מעשים מגונים באחותו, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2012
  129. ^ תפ"ח (חיפה) 4067-07 מדינת ישראל נ' רמי מוסא, באתר אתר "נבו"
  130. ^ תפ"ח 43935-05-10 מדינת ישראל נ' מחול, באתר אתר "נבו"
  131. ^ תפח (חי') 3008/06 מדינת ישראל נ' ג'ריס בן אליאס ג'ריס, באתר אתר "נבו"
  132. ^ תפ (חי') 4039/05 מדינת ישראל נ' אשר כהן, באתר אתר "נבו"
  133. ^ אלה לוי-וינריב, ‏הוקם צוות בדיקה של כשלי המערכת בעקבות 'פרשת המסרונים', באתר גלובס, 5 במרץ 2018
  134. ^ עורך הדין - גיליון 40, ‏יולי 2018
  135. ^ פרוטוקול ישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 05 במרץ 2018, בנושא: "דפוסי העבודה בין השופטים לבין גורמי אכיפת החוק", באתר אתר הכנסת, ‏5 במרץ 2018
  136. ^ חן מענית, ‏"חיות אוסרת על שופטים להיות בקשר עם תובעים מחוץ לבימ"ש", באתר גלובס, 1 ביולי 2018
  137. ^ "שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, עמד בראש צוות הבדיקה הבכיר לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה", באתר עורך הדין - כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, ‏יולי 2018


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יוסף_אלרון&oldid=36382480"