יוסף חיון

(הופנה מהדף יוסף בן אברהם חיון)

רבי יוסף בן רבי אברהם הנשיא חיון היה מנהיג קהילת ליסבון ורבו של דון יצחק אברבנאל, גדול פרשני המקרא בפורטוגל.

רב עיר
יוסף חיון
שער הספר מילי דאבות ונציה ש"ס
שער הספר מילי דאבות ונציה ש"ס
רבותיו רבי יצחק קנפנטון
תלמידיו רבי יצחק אברבנאל, רבי יוסף יעבץ

ביוגרפיהעריכה

לא ידועים הרבה פרטים על תולדותיו ככל שידוע הוא שנולד למשפחה עשירה והחליט לזנוח את הקריירה המסחרית בשביל לימוד תורה, אך עדיין עסק באופן מועט במסחר, בצעירותו למד אצל רבי יצחק קנפנטון, וכדברי רבי אליהו קפשאלי אשר תיאר את השפעתו הרבה בהעמדת תלמידים ובהרבצת תורה בתקופתו:

ויהי מן הגזרה ההיא והלאה רבו האנוסים בספרד... ומאז מתו רוב חכמי ספרד ונתבטלו הישיבות ושמם העולם ונשתכחה התורה כמעט. זאת ועוד אחרת ... ולא היה א׳ מעיר ושנים ממשפחה אשר היו עוסקים בתלמוד.

ויקם ה' מושיע לישראל את האשל הגדול, עוז ומגדול, סיני ועוקר הרים, אמיץ לבו בגבורים, החכם הרב הגדול ר' יצחק קנפנטון ז"ל והחזיר כהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וישראל למעמדם, והחזיר עטרה ליושנה ולאיתנה, ועשה תלמידים הרבה ועשה סייג לתורה.

ומגדולי תלמידיו וידידיו היו ארבעה אשר מהם שתו כל העולם מים חיים וטובים והמה בכתובים. שם הראשון, עוקר הרים וטוחנן זה בזה, בוצינא קדישתא ופלפלא חריפא, הרב ר' יצחק אבואב ז"ל ... החכם ר' יצחק דליאון ... ר' יוסף חיון נכה רגלים ז"ל, והנהר הרביעי הוא פרת שמימיו פורין ורבין החכם ר' שמעון מימי ... ומן ארבעתם יצאה תורה בספרד ובפורטוגאל ובארץ המערב. לכל המקום אשר הלכו שם, הלכה ברכה לרגלם בגבורה ולולי הם כבר כלתה תורה.

סדר אליהו זוטא
 
פירוש שיר השירים בכתב ידו

החוקרים טוענים שחיון הושפע מאוד מרבי יצחק קנפנטון והמשיך את דרכו בפרשנות התורה.

התאריך היחיד הידוע בחייו הוא 1466 שבו מספר שנמצא בעיר איבורה הרחוקה מליסבון אשר שם מתרחשת מגפה.

רבי אליהו קפשאלי כתב שחיון יצא מפורטוגל לפני הגירוש, הפרטים על כך עומדים במחלוקת, בניהו כתב[1] שהיגר בעצמו לטורקיה, ח"ה בן ששון טען[2] שאביו היה מראשוני המגורשים, יוסף הקר סבר שנפטר בפורטוגל.

שנת מותו שנויה במחלוקת יש אומרים שנפטר ב־1490, מאיר בניהו טען שנפטר ב־1496, ישעיהו תשבי טען[3] שנפטר לפחות ב־1500.

תלמידיועריכה

רבי יצחק אברבנאל, וכן רבי יוסף יעבץ אשר כתב את ספרו על פיו, וכך כותב על רבו:

"ויהי להם לראש, יושב בשבת תחכמוני, זקן ונשוא פנים, הוא הראש הגדול, מלא תורה כאחד האמוראים, רבי יוסף חיון ז"ל"

אור החיים עמ' 96

כמו כן היו גם, רבי דוד אבן יחיא מחבר הספרים קב ונקי, קהלות משה, ועוד. רבי אברהם חיון מחבר ספר אמרות טהורות. בנו רבי משה. ולדעת חלק מהחוקרים נכדו רבי יהודה אלבוטיני היה תלמידו.

צאצאיועריכה

  • בנו רבי משה כיהן אחריו כרב האחרון של ליסבון.
  • בן בתו רבי יהודה בן משה אלבוטיני - ראש ישיבה ומקובל מחבר ספר יסוד משנה תורה ועוד.
  • רבי אברהם חיון, נכד נכדתו, המוציא לאור של ספרו מילי דאבות.

דרכו הפרשנית וסגנונועריכה

החוקרים עמדו על כמה נקודות ייחודיות שבפירושי חיון: רוב חיבוריו מתחילים בהקדמה נרחבת בה הוא עומד על שמונה או עשרה עניינים כלליים שבספר, שלמות - מעתיק את כל הפסוק ומבאר את כל חלקיו ואת הביטויים החוזרים על עצמם, רוב פירושו על פי הפשט והיה מהפרשנים הרציונלים, אך אינו נמנע להביא לעיתים פירושיים דרשנים, אופיו היסודי הביאו לפרש כמה פירושים לפסוק אחד, כמו כן בפירושו כלולים מיטיבים אנטי נוצריים רבים.

עיקר חידושו של חיון היה בזה שלא השתמש כלל בכלל כפל העניין במילות שונות וכלשון אברהם גרוס גדול חוקרי חיון:

"לו היה עלינו לבחור במוטיב העיקרי והמיוחד שביצירתו הפרשנית של רי"ח היינו מצביעים על דבקותו בעיקרון השולל את המונח הפרשני המכונה כפל הענין במילות שונות והתמדתו בכך"

למשל על הפסוק 'שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה'[4] כתב רד"ק 'וכל הפסוק הוא כפל עניין במלות שונות' וכן הבין ראב"ע, אך חיון נתן משמעות שונה לכל אחד מארבעת ביטוייו: ”וביאר בכאן ד' תנאים שהיתה שלימה תפלתו בהם הא' - היות דברי תפלתו  אמתיים ולא יאמר בם דבר כזב להלל עצמו בה בדברי שקר, וזהו אמרו שמעה יי' צדק. והב' - היותה בשמחת הלב לא מדאגה ועצב ... וזהו אמרו הקשיבה רנתי. והג' - היותה נעשית דרך הכנעה ושפלות כורע ומשתחוה ומתנפל בארץ, וזהו אמרו האזינה תפלתי ... והד' - הסכמת הלב עם הלשון, וזהו אמרו בלא שפתי מרמה“. יוחנן קאפח הוכיח שלא שלל לגמרי את כלל זה (כשיטת המלבי"ם למשל) אלא דווקא במקרה שהפסוק חוזר על עצמו מראשו לסופו, אך במקרה שרק חלקו חוזר על עצמו נקט את כלל זה.

חיון התנגד באופן קלוש לפילוסופיה.

זמן כתיבת ספר דברים לפי חיוןעריכה

תלמידו רבי יצחק אברבנאל הסתפק בנוגע לזהות מחבר ספר דברים האם משה חיברו מדעתו או דינו כשאר החומשים ונכתב מפי ה'. הוא שאל את חיון מספר שאלות, א. למה חוזר ספר דברים על התורה, ב. מדוע משה נזכר בספר דברים בגוף ראשון בניגוד לשאר התורה שהזכירתו בגוף שלישי, ג. מדוע אמרו חז"ל[5] שאת הקללות שבדברים כח אמר משה מפי עצמו, וממילא הוקשה לו שאם משה כתבו מפי עצמו איך זה מסתדר עם העיקר השמיני מי"ג עיקרים שכל התורה משמים, ואיך משה היה יכול להמציא מצוות חדשות.

רבי יוסף, חיבר פירוש בשם מגיד משנה ליישב את ספקותיו של תלמידו, ובו הוא כתב שספר דברים מתחלק לשלושה חלקים: ביאורי מצוות, תוכחות ומצוות חדשות. את השניים הראשונים משה סיגנן מדעתו אך המצוות החדשות כולם מילה במילה מפי ה'.

אברבנאל הסכים עם רבו בצורה חלקית,[6] רבי יצחק קארו הביא את דברי רבי יוסף חיון.[7]

כתביועריכה

רבי יוסף כתב ביאורים על תרי עשר, ישעיה, יחזקאל, משלי, ותהלים.[8] מתוך כתביו נשארו ספרים אלו:

כמו כן קיימים מספר מאמרים אשר שרדו ממנו ונדפסו בספרו של גרוס, הרב יעקב משה טולידאנו הדפיס תשובה הלכתית ממנו בענייני עגונות.[11]

לקריאה נוספתעריכה

  • אברהם גרוס, רבי יוסף בן אברהם חיון – מנהיג קהילת ליסבון ויצירתו הוצאת אוניברסיטת בר-אילן רמת גן תשנ"ג.
  • י' אליצור, שיטתו הפרשנית של רבי יוסף חיון בפירושיו למקרא, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה.
  • אברהם גרוס, רבי יוסף חיון ורבי יצחק אברבנאל יחסים אינטלקטואלים, בכתב העת מיכאל, יא, תשמ"ט, עמ' א.
  • האנציקלופדיה העברית כרך יז, תשכ"ה טור 349.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רבי יהודה בן רבי משה אלבוטיני וספרו יסוד משנה תורה, סיני, לו, תשט"ו, עמ' רמ-רעד
  2. ^ דור גולי ספרד ציון, כו, תשכ"א, עמ' 23-64
  3. ^ דפי גניזה מחיבור משיחי מיסטי על גירושי ספרד ופורטוגל, ציון, מט, תשמ"ד, עמ' 26-60
  4. ^ תהלים יז, א
  5. ^ מגילה לא:
  6. ^ אברבנאל, פירוש לספר דברים, הקדמה
  7. ^ רבי יצחק קארו, ספר תולדות יצחק, הקדמה לספר דברים
  8. ^ ככל הנראה היה בידי בעל המצודות את כתב ידו על יחזקאל שכן בהרבה מקומות דבריהם זהים.
  9. ^ ראשיתו של ספר זה נדפס על ידי א. וי. שושנה, פירוש רבנו יוסף חיון ספר יחזקאל, ישורון טז, תשס"ה, עמ' ק-קיד
  10. ^ הספר נדפס כנספח בספרו המונמנטלי של גרוס על חיון
  11. ^ קידושין על תנאי והפקעת קידושין לתקנות בני ישראל בזמן הזה תשובה קדמונית לרב מפורטוגל, אוצר החיים, ו תר"ץ, עמ' 207-223